היא אף פעם לא באמת הייתה שייכת.
לא לעצמה, לא לאף אחד אחר.
אתם מבינים, אף אחד לא אהב אותה מספיק כדי שהיא תהיה שייכת לו,
גם לא היא בעצמה.
נדמה היה לה שגם לעצמה היא לא שייכת, לפעמים.
כי איך היא יכולה להשתייך לעצמה, אם היא כבר לא נאמנה לעקרונות
שלה?...
זה לא שהיא הייתה דחויה לגמרי.
חיבבו אותה, לפחות למראית עין.
אבל לא אהבו אותה.
היא אף פעם לא הייתה במקום הראשון של איש, לא באמת.
מעולם לא הרגישו בחסרונה.
מעולם לא התגעגעו אליה.
היא הסיקה שהיא לא ראויה להיות נאהבת, ועם הזמן, לא הייתה
מסוגלת לאהוב את עצמה.
והרי אדם שלא אוהב את עצמו, לא יכול לצפות שאחרים יאהבו את מה
שהוא שונא..
והיא כמעט התרגלה.
היא כמעט והתרגלה לסכינים בגב, להרגשת הדחיה, לכך שתמיד היה
מישהו שהיה יותר.
כמעט והתרגלה לכך שהאנשים שהיא אהבה יותר מכל, לא התקרבו אפילו
ללאהוב אותה באותה מידה.
היא הייתה כל כך רגילה להרמס - אפילו ואולי בעיקר על-ידי אלה
שהחשיבה לחבריה, הקרובים והאהובים ביותר - שהיא הפסיקה לנסות
למצוא את מקומה.
כמעט והשלימה.
אבל מעולם לא הפסיקה להפגע.
עד שהחליטה שאיש לא יפגע בה עוד לעולם.
איש לא יצליח לחדור, להכאיב, להרוס.
היא לא תפגע שוב, ולא תכווה שוב.
לעולם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.