פרק ב - הלוויה'
==========

    "אז, זה אומר ששיקרת לי כל השנים אמא?" אמר דורגות' הנער
הצעיר מתוך קול בכי.
"כן בני, ואני מצטערת, אך ידעתי איך חייך תלויים באביך ואיך
הערצת אותו.. את כל אימוניך עשית רק בכדי לרצות את אביך.. שכבר
מזמן הלך לעולמו" אמרה לארה, מנסה לכסות את דמעותיה.
"אתה מבין בני? לא היה לי הלב לספר לך, פחדתי שתישבר" אמרה
מנסה לשבת על כיסא הפרווה.
"בסדר אמא, אני מבין, אל תדאגי אני לא אשבר! להיפך, אני אתחזק,
ואפילו אנקום את דם אבי!" אמר דורגות' בצעקה שהסתיימה בבכי
כועס.
"בני אתה מבין מה אתה אומר?!, אביך נלקח על ידי אבירים מן
המדבר אשר אתנו בשלום כבר זמן רב אחרי המלחמה הגדולה, אינך
יכול לנקום את דם אביך!"
"אני אמצא את מי שהרג את אבי, ושום דבר לא יעצור אותי, גם לא
שלום מטופש, דם אבי יינקם!" אמר דורגות' בסערת רגשות.
"טוב.. אני מבינה שדבר לא יעצור בעדך" אמרה לארה בעצב.. ופנתה
ממנו לחדר הספרייה.

    קולות מגפיים נשמעו על השטיחים המרופדים, צעדים מהירים
וכעוסים.
קולות מתכת משקשקת, שריון וחרב נשמעו בקול הד בטירה הגדולה של
אומפן.
גניחותיו של דורגות' הצעיר נשמעו כאשר ניסה להרים דבר מה כבד.
ובכי אימו נשמע מחדר הספרייה.
דורגות' נחוש בדעתו לנקום את נקמת אביו, אסף את ציודו, את החרב
של סבו רגארד אומפן, אשר בנה את הטירה הזו בזמן העבדות וסיפק
איתה מחסה לעבדים נמלטים.
החרב הייתה גדולה, דו ידנית. 2 מטר היה אורכה , והיא הייתה
כסופה בעלת נדן זהוב ואבן חן כחולה באמצעה, האבן אשר סימלה את
אבירי השלג של הצפון.
כמו כן , אסף דורגות' את שריון אביו, אשר כונה על ידי כל
אביריו "הנשר הכחול". בגלל הציפור הגדולה אשר השתרעה על השריון
הגדול, היה זה שריון לוחות כבד.
דורגות', אשר היה מצויד בכל כך הרבה נשק, אשר נראה כאילו הוא
עומד להילחם בצבא שלם בעצמו פתאום נעצר.
והבין, כי אם ייצא עכשיו.. הוא יפספס את לווית אביו.
דורגות' איבד את התלהבותו הוריד את שריון הלוחות מעל גופו
הגבוה , פיזר את שיערו השחור הארוך ושם את החרב בתיבה הזהובה
אשר שכנה בחדר אביו, יחד עם השריון.

    דורגות' התעורר על ידי קרן אור שחדרה מחלונו, פיהק פיהוק
קל והחל מתלבש אל ארוחת הבוקר הקבועה.
שם את מגפיו, אסף את שיערו הארוך , והחל יורד במדרגות האבן
הגדולות של הטירה, אל כיוון המטבח הגדול.
אך דבר מה היה מוזר, הבין דורגות'.
"איפה כל ריחות העוף, והמרק החם אשר בדרך כלל מגיעים מן
המטבח?" חשב לעצמו בהירהור.
המשיך יורד במדרגות האבן ,מטה מטה אל חדר האורחים, והבין כי
הטירה כולה, ריקה.
ריקה מאימו, מהמשרתים מהטבחיות.. מכולם!
דורגות' רץ בחשש אל שער הטירה הכסוף.. ואז הבין מה מתרחש.
הוא ראה קבר גדול מעץ , מצופה באבני חן כחולות אשר מסמלות את
אבירי השלג של הצפון.
הוא ראה את אימו מכוסה בלבוש לבן.
וכ12 מאבירי השלג סחבו את הקבר הגדול.
דורגות' רץ מטה בשביל האבנים לעזור להם, ותמך בקבר מלמטה..
קולות של אימו בוכה מאחורי המטפחת הלבנה הגיעו לאוזניו, מאחורי
הצעדים של מגפי האבירים על שביל האבן.
"איפה אבי ייקבר?" העז דורגות' לשאול אחרי ששאף שאיפת אוויר קר
ארוכה.
"מתחת לשביל האבן, מול השער הכסוף" ענה אחד האבירים הותיקים,
שדורגת' הכיר מילדותו.

   האבירים החלו לחפור במרץ, לארה נשענת ובוכה על הקבר הגדול
ודורגת' מביט אל עבר העיר הגדולה  מתחתיו, פאלאן.
קולות של גשם החלו לטפטף, ונשמעו קולות החפירה של האבירים.
דורגת' הסתובב והסתכל על אחד האבירים במבט רציני, כאילו כבר לא
היה נער, אלא אדם מבוגר.
"התועיל להתקרב הנה?" סימן דורגות' בידו לאחד האבירים.
"כן אדוני?" שאל אביר ותיק ושמו סולאר בנימוס.
"אנחנו יוצאים לנקום את דם אבי, הערב אחרי הלוויה" אמר דורגות'
פונה אל העיר.
"ממתי החלטה זו הוסכמה אדוני? ומה בדיוק עלינו לעשות? אתה יודע
מי לקח את דם אביך הלא כן?" אמר סולאר בתהיה.
"כן" ענה ברצינות דורגות' עדיין פונה אל העיר.
"ואנחנו נהרוג את כל אבירי המדבר אם נצטרך" אמר דורגות', מעלה
טיפה את קולו.
"אם זה רצונך אדוני, אכין את אבירי השלג ליציאה, עוד הערב
כבקשתך" אמר סולאר, קד קידה ופנה להמשיך בחפירות.
עם חצי חיוך מרוצה פנה דורגות' אל הטירה, אל חדר אביו.. להכין
את חפציו ליציאה.