מדס ילדה את תינוקה בכוחות עצמה, וכל יושבי הישימון המעטים
הסכיתו בפחד לשמוע את זעקותיה וסבלה הרב. ונולד התינוק בריא
ושלם, ללא פגע או רבב. הביטה מדס בתינוקה ויופיו היה כשל אביו,
אך ידעה כי בא הוא מזרע האוייב ואל להטיל ספק כי יהיה אכזר
וקר, ועל כך קראה שמו ארבוס. אך זכרה את נפלאות מילותיה של
אימה וכי תמיד דיקלמה לה בצעירותה: "אין זה משנה מהיכן בא
הילוד - תמיד ניתן לעצב את אופיו", והחליטה מדס להיות אם מחנכת
לבנה ארבוס.
ארבוס גדל על ברכי אימו האוהבת, ועל מעשיות ולימוד קריאה
וכתיבה, ואהבת הבריות כולם כשווים. והיה כי הגיע ארבוס לגיל
העשרה, ואימו לא הזדקנה אף כי מעט. בא אליה ארבוס ותמה: "אימי,
מדוע שנותייך אינן חולפות בעדך? וכי למה רק עליי ניטלה הקללה
פן אמות זקן ושב-ימים?".ענתה לו אימו: "כי גם בעדך לא יעברו
שנותיך, ותמות רק באשר בוא קץ הימים בני, עליי גם הוטלה הקללה
הזו", אמרה. "הכיצד זאת? והרי גיבורים נולדו ומתו!" שאל ארבוס.
"לא יגיע לאוזניך שמץ של טיב מורשתך בני, עד שתגיע לשנות
העשרים לחייך", ענתה לו מדס אימו.
גמר והחליט ארבוס לצאת אל מחוץ לביתו שבישימון, בהגיעו לגיל
תשע-עשרה שנים. אימו בירכה אותו בברכות האל והיללה אותו
בהילולת גיבורים. נשק לה ארבוס ואמר: "לך אביא את כל אוצרות
העולם, ואת גאוות בנך היחיד". נתעגמה מדס לשמע מילים אלו, כי
זכרה את בניה הקודמים. ארבוס ראה זאת על פניה ושאל לשלומה,
ומדס אמרה: "לך לך בני, וכעת אשוב למשכבי ואתפלל לשובך". יצא
ארבוס מן ביתו וצעד אל העולם שידע רק מבעד לתיאורי אימו.
צעד ארבוס וזה מכבר ארבעה ימים ללא מים או אוכל, וחול ורוחות
נוקבות פצעו את פני הנודד הגלמוד לבדו בישימון בצפון היבשה
הגדולה. השמש הרעה קפחה מעל ראשו, גופו צמק מן הקור בלילות
הטרופים, ונפשו נדדה במכאובי-נפש שלא ידע בעבר; עצבות ובדידות
קדרו בנפשו והוא קילל את היום בו עזב את ביתו השמור מכל פוגע
או אימה. והינה ביום החמישי למסעו האבוד בישימון אשר קילל,
הופיע לפניו אדם צעיר. זקן חום השתלשל אל ברכיו של האדם, ברדסו
השחור משחור התנוסס מעט ברוח הדלה.
"לך ציפיתי מכל עובר אורח", סינן האדם.
"מה חפצך בי?" תמה ארבוס.
"עוצמת נשמתך תמוהה לי מעט", אמר האדם, מתעלם ממילותיו של
ארבוס. "הינך ניראה אדם רגיל ככלות הכל, מעט גבוה יתר על
המידה, אך עודנו כלפי חוץ ניראה רגיל לחלוטין. אך עוצמתך גדולה
עד מאוד - ספק אם הינך אדם רגיל כאשר עיניי מצוותני לחשוב כך",
אמר.
"אין לי מה שתבקש, חבר, וכעת אני בדד ואין בחיקי כסף או מזון
כלל וכלל", השיב ארבוס על דבריו של האדם, שניראו לו נוטפי-בצע
במעט.
"טיפש!" נבח האדם אל עבר ארבוס, "אינני חברך או עמיתך! הינני
מגזע הפייטן הנודע!"
"מה כוונתך? מה טיבו של גזע הפייטן שהינך שייך אליו כדבריך?"
שאל ארבוס.
"אל לי לבזבז את מילותיי למען אדם תמים ורפה-שכל שכמוך!" קבע
האדם, "אהרוג אותך ואקח ממך את כל עוצמתך שניתנה לך לשווא או
בשוגג כמדומני", צחק בקור.
האדם הפשיל שרווליו והציג את כף ידו להצביע לעבר ארבוס. הנודד
חש לפתע בקירבו רוח שלא פעמה בו מימיו - אומץ וגדולה שלא ידע
את טיבה או מקורה. זרק ארבוס את תרמילו המרופט על האדמה החולית
וסבר את פניו בנחישות. האדם צחק בקול וברקים איתנים הופיעו
בקצות אצבעותיו המאדימות. האדם הביט בעיניו של ארבוס והטיח
לעברו את הברקים שנאספו בכמות מספקת למען לחרוב את גופו הרפה
של הנער הצעיר. אך ארבוס לא נע ולא זע, גם כאשר הגיעו הברקים
למחלצותיו ועברו בגופו כלא היו. האדם פער עיניו ועמד קפוא על
מקומו.
"מה טיבך, נער?" קרא בתמיהה האדם, יראה החלה לפעפע בדמו.
חייך הנער, ולפתע חש כעס; כעס, זעם ושינאה שלא ידע מעולם -
בדיוק כפי האומץ שגילה בו עצמו. הכעס פיעפע בעורקיו ובראשו של
הנער, עד שדימה להרגיש שכל גופו עולה באש תופת גדולה. כן היה
כך, ארבוס דה מדס, עמד על האדמה החולית מול האדם, וגופו פער
להבות גדולות שהקיפו את גפיו, חזהו וראשו. הביט ארבוס בעיניו
של האדם, וקמה עליו חימה איומה עוד יותר, שכעת עלתה על נפשו.
קול רעם עמום נשמע בשורשי השמיים הבהירים, ואלה נעכרו בענן
גדול עד מאוד, ופיגע ברק אדום ואיתני באדם העומד מול ארבוס דה
מדס. ראה ארבוס את אפרו של האדם ומייד התפוגגה חימתו,
ולהבות-רוחו נדמו. כאשר מחשבותיו הצלולות שבו אליו, המשיך
ארבוס בדרכו לעבר המקום המיושב שאותו יחל לראות בנפשו, צועד
צעד אציל מעל אפר האדם הנישא ברוח הישימון.
עבר הנער התשוש את הישימון וחצה שדות ירוקים רבים ואגמים
יפי-מראה, וראה צאן ובקר שנע ברוח שלווה. ואהב ארבוס את טיב
המקומות הללו. המשיך הנער כשלושה וארבעים ומאה יום באדמות
הטובות, ופגש מכרים טובים ופתר חלומות וידע מכאובים שלא יוזכרו
בסיפור זה. והינה בהיות הנער בשנות העשרים לחייו, הגיעה וניצבה
לפניו העיר הגדולה ארכיוס.
חומות אבן גדולות ניצבו סביבה, שלושה שערים הקיפוה, ואין מספר
שומרים צעדו יומם וליל להגן על העיר הכבירה. מבעד לחומות, על
הגבעות שהקיפוה, יכול הנער לראות את ארמונות הענק שלקחו להם
הוגי-הדעת, הגדולים ביותר שידעה יבשת אירופה אי-פעם, כמעונם.
והינה הגיע ארבוס אל שער העיר הדרומי ויצא לפניו אדם
גבוה-קומה, כשלו בקמעה, ופניו חמורות.
"הזדהה!" קרא אליו השומר.
"הינני נודד שברצונו לנוח מעט בין חומותיה המוגנות של העיר
המפוארת הזו", השיב לו ארבוס. הביט בו השומר וראה את בגדיו
הבלויים, והניח לו לעבור בשער הגדול אל העיר. וארכיוס ניראתה
לארבוס כמקום יפיפה כשל השדות שהקיפוה: הרחובות עמוסים היו
באדם ומטופחים בגנים, ומזמורי ציפור מילאו את האוויר. השמש
יקדה בעליצות על גגות הבתים הגבוהים והנהדרים למראה. האנשים
בעיר האירו פנים לעובריהם ושביהם, ואהבו את העיר ואת כל
יושביה. נחה לה נפשו של ארבוס בקירבו וגמר והחליט להתהלך
ברחובותיה של ארכיוס.
ומצא לו ארבוס פונדק בעיר, פונדק ויינלייר שמו, וראה בו אנשים
משוחחים בעליזות ובנחת ביניהם. בר ניצב מול כיסאות רבים, ובו
היה אדם עתיר-כרס, שפניו סמוקים במידה מדאיגה במעט. פנה ארבוס
אל הבר וישב בנחת על אחד הכיסאות.
"מה בשביל אדוני?" שאל האדם מן הבר בקול.
"מעט מים ואוזן קשבת", השיב ארבוס. פנה האדם אל ארבוס וחייך.
"שמי כשם פונדקי - ויינלייר. אדוני הטוב, בגדיך מעידים עליך כי
מרחוק באת, ותלאות רבות עברו עליך", אמר האדם.
"אכן כן, ויינלייר הטוב, אכן כן. נדדתי מן הישימון בדרום שהוא
ביתי עד הלום, רק כדי להכיר את העולם הרחב שמסביבו", השיב
ארבוס.
"אין אני רוצה להעכיר את רוחך, אך העולם יפה רק בסביבה זו שלו.
בדיוק שמעתי על אחוות הצעירים הללו שאמונתם נתונה לשטן הנורא,
'כת השטן' הוא שמה של האחווה", אמר ויינלייר. "מייד כשראיתיך,
הבחנתי בעוצמת נפשך והירהרתי בליבי פן תוכל להיטיב לאותם
כסילים צעירים". "אינך האדם היחיד שפגשתי שטען לעוצמת נפשי
הגדולה עד מאוד, ויינלייר הטוב, והינני תוהה מה טיבי בין
האנשים?" שאל ארבוס.
"אין בכוחי לדעת את טיבך, אדוני הטוב, אך הוגי-הדעת הם-הם
היכולים!" קרא ויינלייר בקול. "אז גמרתי והלכתי אל הוגי-הדעת.
היכן הם נמצאים?" שאל ארבוס.
"הם נמצאים בארמונות הכבירים שראית בהגיעך לעיר, כי כל בא
מבחין במבנים אדירים אלו", השיב ויינלייר לשאלת הנער.
נפרד לשלום ארבוס מן ויינלייר, ופסע ברחובות ארכיוס המובילים
אל ארמונות הוגי-הדעת. והינה ניצב מולם, קומתם כשל קומת כיפת
השמיים, ותפארתם כשל המלכים הקדומים: צבעם היה לבן מלבן, דגלים
זהובים נישאו על צריחיהם וקישוטי יד אדריכלי אירופה פיארו את
חומותיהם. נכנס ארבוס בשער הארמונות, ובאה אליו אישה אשר לבשה
גלימה לבנה, ועל ראשה אסופת-שיער קורנת כסף. "ברוך הבא אל משכן
הוגי-הדעת, בחור צעיר", אמרה. "אם מקוננת שאלה בליבך, אנא פנה
אל האדירים בבינתם מכל". הראתה לו את הדרך האישה, וארבוס בא אל
ההיכל הגדול.
חלונות צבעוניים עיטרוהו, ורצפתו היתה מחומר שקורץ מן האבנים
היקרות מכל - אבני הברקת מן הצפון הרחוק. בדפנותיו נישאו
קולותיהם של אנשי מקהלה גדולה, אשר שרו את תפארתו של הטבע וטוב
אורחו אל היצור החי. הינה ניצבו ארבעה-עשר כסים מפוארים ורמים
שעליהם ישבו הוגי-הדעת של העיר ארכיוס. לבושים היו הוגי-הדעת
בגלימות לבנות כשל לבושה של האישה שפגש הנער בפתח ההיכל,
וכתרי-זהב עטורים בקרני-אור היו. אך שזקנים עד מאוד היו
הוגי-הדעת, בעיניהם יכול היה ארבוס למצוא את נחישותם וחוכמתם
הנעלה. הוא בא לפניהם וכרע על ברכיו.
"השלום לכם, נכבדיי?" לחש ארבוס ביראה.
"שלום לך, אדם צעיר", השיב לו אחדם, "אנו הוגי-הדעת של העיר
האדירה ארכיוס. החוכמה שהאל הקנה לנו, ועיצות-התבונה שהקנינו
אל האנשים בעיר ובסביבתה, יכלו להצביע על-כך שהינך ראוי לשאלתך
ולתשובתה גם יחד בפינו אנו. ושמותינו הם יוביס, ניקה,
היפולוטוס, אריגונה, אנטיאה, ססטוס, הקטור, קינתייה, פארדיקס,
פוליקסנה, מינוס, תאמיריס, לטו, ואני - אגנור". נפלה יראה על
ארבוס ואמר: "אין מקנן בי הספק על חוכמתכם הנעלה, ושאלה מציקה
בי והינני רוצה לפתרה". הוא הפסיק בדיבורו. "מה טיבי?"
הוגי-הדעת החליפו מבטים בינם ובין עצמם, והביטו בנער ממושכות.
וקם שוב אגנור מול ארבוס.
"עוצמת נפשך גדולה עד מאוד, איש צעיר", אמר אגנור ותמה בשנית
בארבוס כורע הברך לפניו.
"מה כונתך?" שאל הנער.
"ובכן - ישנם כמה וכמה גזעי יצורים בעולמנו, והאדיר ביניהם הוא
גזע האנג'להלף. אותו גזע אדיר, נוצר בימים הקדומים של העולם,
כאשר ירדו המלאכים אל הארץ וידעו את נשות האדם. מסיבה זו, ילדי
הנשים שנולדו בורכו בכוחות עצומים למדיי. הכל היה יושב על
סידרו למרות היווצרות הגזע החדש, לולא קם מלאך נוסף מן השמיים
וידע נשים רבות עד מאוד שהולידו לו ילדים. אותו מלאך, שהיה
האחד מתוך סגל המלאכים המובחרים של האלוהים, נקרא בשמו לוסיפר,
שרצה להביא תיגר על יוצרו. אתה, נערי, הינך אחד מבניו", פסק
אגנור למראה תדהמתו של ארבוס. "אין שום ספק בכך, כוחך עצום
ואפילו איום. נשמתך תזרע הרס וחורבן אם תצא לאור, אל לך לבוא
במגע עם חרשי-נשק או מצביאים פן תביא מלחמה איומה. אביך הנורא
- השטן, רצה בכך שבניו יהיו לו למשרתים ולמקטרגים כמוהו. אין
ספק בכך", קבע אגנור.
ארבוס לפתע קם על רגליו ויצא בסערה מן ההיכל הגדול אל עבר
רחובות העיר. עצבות קוננה בו, ומחשבה על אימו שהסתירה ממנו את
מורשתו האמיתית כרסמה את נפשו השוקקת אופל. גמר לחזור אל פונדק
ויינלייר, ושם שכב בחדרו ושקע בשינה טרופה.
והינה בחלומו הופיע לפניו אור חזק עד מאוד.
"סודך נגלה לפניך, ארבוס דה מדס", אמר האור.
"מה טיבך?" שאל ארבוס בלחש, קול נשמתו בוקע בעידון אל מול קולו
שלו הקר הלוחש באוזניו - מוות.
"הינני האלוהים, ובאתי לשאול אותך האם מוכן אתה להצטרף אל
שורותיי, וכי ראיתי את צערך לנוכח מורשתך האמיתית ורצונך לנקום
ולעלות על מעשי אביך".
"אכן כן - האלוהים!" קרא ארבוס ברגש מכאוב.
"ארבוס דה מדס, תקבל את כנפיך רק כאשר תביס את צידך האפל
והנורא אשר מקנן בנשמתך מאז יום-הוולדך, וחוצה את נשמתך
לשניים", ענה האלוהים ללא קול.
"כיצד אעשה זאת, נורא שכמוך?" שאל ארבוס ביגון, מוות נלחש
באוזנו ללא הרף.
"חזור על עקבותיך, ארבוס דה מדס, חזור אל ביתך אשר בישימון
בדרום", ענה האור, "התוכל לראות מבעד לכאב את היגון שמקנן
בנשמתה הארורה של אימך הזונה?"
"ומדוע הינך מטיח אל אוזניי את מילות-השטנה הללו?" שאל ארבוס
בחימה וביגון-אבל, "מדוע קיללת את יום-הוולדי? מדוע נטשת
אותי?"
"אינך כפי שאתה! נער שוטה!" קרא האור בקול ללא קול, "עתה, חזור
על עקבותיך והתמודד עם צידך האפל והבס אותו; למען יירבו ימיך
כנפיל אשר עבר אל שורות האויב - אל שורות האלוהים".
בזעקת-שבר, כאב עמוק ועמום גם יחד, זיעה קוברת את גופו של
הנער, פקח ארבוס את עיניו הדומעות.
"אל שורות האלוהים", לחש ארבוס. ולא ידע עוד.
נדמה היה לנער שנשימתו חזרה אליו, ורדודה ככל שתהיה, שמח היה
בחלקו הנער לשוב לנשום את אוויר-העולם כאשר חזה ביופיו. ונדדו
מחשבות הנער אל מחוזות רחוקים, ואל ביתו אשר שבישימון כמה
לחזור. מקומות רבים שם לו בפיו כביתו שלו, אך במקומו המיועד אך
ורק לו, לא ראה בחזיונותיו. תמה הנער על כך - מדוע ביתי,
מקומי, נטוע על צד מעמקי-הארץ והינו מט ליפול אל תוך
טופרי-בוגדים? והאם יישותי אכן שייכת למקומה הנטוע במעמקים, או
שמא יישותי היא-היא טופרי-הבוגדים הנוראיים? והינה רוח-קדים
גחנה על פניו של הנער, והעירה אותו משנתו הטרופה. עיניו צורבות
למגע רוח-הקדים, ופיו צמא למים, מלא בחולות מדבר.
הנער פקח את עיניו והינה - נמצא היה בישימון, ביתו. האומנם?
כנווה-מדבר ניצב בית-הנער, שולח ידיו השלוות אל כל עובר-אורח
אשר נפשו שקועה בעייפות שנגזרה עליו - כאל בן-תמותה אשר ימיו
ספורים במידות האלוה. ושלח הנער את ברכותיו אל מזלו שהתגלה
אליו, שהובילו אל מחוז חפצו.
ועייף הנער. רגליו נגררו אחריו כמעין מכשול תמותי, ועם זאת
מבקשות ממנו להימנע מלפגוש את ביתו אשר לא ראה מזה זמן רב.
והינה כבהרף-עין, ניצב היה הנער אל מול פתח-ביתו, דומם היה,
ודלת-הבית היתה טרוקה בפניו. ברוחו לא ראה את ביתו, אך עיניו
פקדו עליו לראותו כביתו לפני שעזב אותו. רוח טובה באה אל הנער,
והסב מבטו במהירות אל-על, לראות אם אימו עודנה מנופפת לו
ולשלומו לשלום מבעד לחלון-חדרה. מאומה, הירהר הנער, אין נפש
בחלונה ואף לא אד הבל-פיה שנשאר, עצבות על זגוגית-החלון. ועצב
הנער על בדידות אימו הגלמודה לבדה בישימון. הנער היטיב מבטו
חזרה אל דלת-ביתו, ניגש לפתחה וביסס ידו על ידית-הדלת הקרה.
והיסס הנער לפתע, והירהר בליבו על טיבה של הדממה אשר אפפה את
ביתו. בלא-דיעה לעתיד לבוא, היטיב הנער את ידו על ידית-הדלת
ופתח אותה לרווחה.
לפתע, כמעין קול מן השאול, לחש בזימה קול באוזן הנער - "מוות!"
והכביד על עורקיו. הנער גישש לליבו, חירחר בפחד ויראה מן קול
השאול, ונפל על ברכיו, רוכן על גחונו. אפילה קבעה את מבטו, וכל
מה שהנער היטיב לראות מבתוך פנים-ביתו היתה אפילה נוספת.
דוהר, דוהר, דוהר, דהר הנער מעל נהרות-אש ואדי-חרך, ומעל סלעים
חרוכים ומפוחמים מן להט-המקום, נורא. ונורא ככל שיהיה, הרגיש
הנער שביתו, נחלתו, מורשתו נמצאה במקום עוין זה, בין כותלי
החומות הללו. והינה הרגיש הנער לפיפת-אצבעות מסביב קרסולו.
והסב הנער את מבטו אחורנית ומצא השד אוחז ומקטרג בו ובנשמתו.
וניסה הנער לשחרר את אחיזת השד מעל קרסולו, ונגע הנער ביד השד,
ונכווה וידע מכאוב עז. ולא ידע עוד הנער. אפילה.
רוח חמה, לטיפה נחשקת, ליטוף אם חמל את לחיי-הנער המיוזע.
והתענג הנער על רוך הידיים אשר ליטפוהו, ונשק להן באהבה. פקח
הנער את עיניו והינה לילית' רוכנת מעליו, פניה קורנות כשל
חמלת-מקטרג, ועיניה במבטן יכול היה לחזות חשק ותאוות-בשרים.
והסיר בכוח הנער את לילית' מעל גופו ועמד לפניה.
"ולמה זה הופעת בביתי, בית אימי?" שאל בהפצרה הנער.
"זו תחינתך מעל יעודך כבן-השטן, ארבוס דה לוסיפר?" חייכה
לילית'. "ומיששתי את נשמתך בעת חלומך, וחזית את ממלכת אביך".
"השטן איננו אבי ברוחי, והוא איננו אבי בליבי, אשר שועה לצידו
של האלוהים!" נקב הנער אל מול לילית'.
"המדבר אתה על הודו, כבודו, האלוהים אשר הוריש לי ולילדיי את
קללתו?" ספקה לילית'.
"אינני יורד אל עניות-דעתך, מכשפה, ומדוע דברך כך על האלוהים?"
שאל הנער בתמיהה.
"אינך יודע שהייתי אשת אדם הראשונה? אינך יודע שגורשתי מעליו
ומעוז-ידו השולטת על רוחי? ואינך יודע? אינך יודע על בחירתי
כיולדת שדים כתיקני-ביבים לבין שבועתי להישאר יחד עם אדם?"
זעמה לילית'.
"לא ידעתי", עצב הנער לדברי לילית'.
"אימך, מדס דה לוסיפר, נטשה אותך והורישה את הגנתה עליך אליי,
וכי תדע שתוכל לרבוץ לברכיי, למען אשמרך כילדי, פרי-בטני",
לחשה לילית' באוזן הנער, ואמצה אותו בין שדיה.
"ומדוע ארצה בזאת? מדוע ארצה להיקלע ולהיתפס בין מילותייך
הארסיות, מכשפה?" שאל הנער, דוחק את לילית' מעליו.
"כי עצבת למשמע מות בני אהובי בעלזבוב, וכי רצית לרשת את מקומו
לצד אשמדאוס", ענתה לו לילית' ברוך.
"אכן שעה קול בנך המת בנשמתי, אך לעולם לא עניתי לתחינותיו
לרשת אותו", לחש הנער בחימה, "ולא נקלעתי לכישופי בנך ואימו
המכשפה".
"ומדוע? מדוע מנעת את אהבתי אליך? אהבת אם כפי שלא חשת מלפני
כן? שהרי מדס דה לוסיפר איננה אוהבת אותך כפי שאני אוהבת
וחושקת", הושיטה לילית' את ידיה לפני הנער לחוש את גופו.
"זונה את, לילית' דה לוסיפר, ומקטרגת כפי שתמיד תהיי", סינן
הנער ודחה את ידיה הנחשקות של אימו מעליו, "לא אקבל את נשמות
האופל כמגינות על נפשי שלי", קבע.
והביטה בו לילית' למשך זמן רב, ונפלה על ברכיה בבכי מר, ראשה
מורכן. הנער עמד מעליה, עיניו קרות בתוך חוריהן, חסרות-חמלה.
הנער הושיט את ידו הכווייה, אש ניצתה בכפה, מעל ראשה של
לילית'. וחייך הנער באכזר, ובא להניח את ידו על ראש המכשפה.
"אל תעשה זאת!" התחנן באוזנו קול. הביט הנער לצידו והינה עמד
שם פעוט, עורו אדום וגופו קשקשים. וזחל הפעוט אל רגלי-הנער
וחבקם ברעד. "אל תעשה זאת!" מירר הפעוט. והיטיב הנער לראות פני
הפעוט, ופני הפעוט היו כשלו. אדומים מאדומים, אדומים מחטאים.
ופחד נפל בקירבו, וניסה הנער לדחוק את אחיזת-הפעוט. והינה
הופיעו פעוטות נוספים לרגליו, מתחננים וקוראים בכי בקולם
הצורם. פניהם היו כשל פני הנער, אדומים ומכוסים קשקשי-שיטנה.
ועמדה לפניו לילית', ופשטה מעליה את שמלתה וחזה הנער בגופה.
"שכב עימי", לחשה לילית' באוזני הנער. לפתע הרגיש הנער הרגשה
עמוקה שקיננה בנפשו. ורצה לשכב עימה, למען יירבה הרוע בעולם
ולמען יבוא לשיא כוחותיו בעזרת תאוות-הבשרים שהטיל עליו אביו
השטן הנורא עוד לפני שנולד. והושיט הנער את ידו לחבוק את
האישה, והושיט את ידו הכוויה לפניה.
"לא תצליחי לשטות בי, לילית'", לחש הנער, ושילח לעברה את
אש-התופת אשר בידו. וחזה הנער בגופה החרוך, צליל קולה הזועק
אל-שאול מהדהד בראשו, של לילית' דה לוסיפר. והינה הפעוטות
נמוגים, וביתו אשר בישימון מתמוטט על ראשו וקובר אותו תחתיו.
בעודו אוחז את חייו בציפורניו, שמע הנער את קול נפשו שורק בחרש
- "מוות!" ונפשו לא ידעה עוד מכאוב ולו אף הקלה. מאומה הרגישה
הנפש, מפוצלת לשניים. הטהור והמקטרג - הנער וארבוס.
"התוכל לראות מבעד לאחיזת האפילה שניחנת בו, נער?" אמר קולו
הקר, קול ארבוס.
והינה עמד הנער על אדמה מוצקה, ופקח עיניו. ניצב היה על קרקע
קשה כשיש, לוהטת כתשוקת-השטן לכוח. אדומה היתה הקרקע, ונידמה
היה לנער שבשורשי-תהומה, צפו להן נשמות מעונות, מבריקות לובן
מחטאיהן. גחן הנער לחוש את טיב הקרקע המוצקה, וגילה שכה חלקלקה
ומבריקה היא. ואין-ספור כוכבי-האין השתקפו להם באור נוגה על
הקרקע המוצקה, והינה היטיב לראות הנער שעומד היה על מקומו שלא
קיווה להגיע אליו בימי-חייו. אבן נפלה בקרבו של הנער, והינה
קולו של ארבוס צילצל באוזניו בשנית. והסב מבטו אל קדמה, וראה
בבואתו ניצבת בקצהו השני של המקום.
"ממך חששתי, מכרי, תאומי, חולק-רוחי", לחש הנער ועמד על
רגליו.
"ומדוע חששת? מדוע חששת מגורלך, מורשתך, אתה עצמך?" ענה
ארבוס.
"וכי ברצוני לכפר על מעשי-אבי הנוראיים ולבוא על שכרי כחוטא",
אמר הנער ביגון.
"וענה לי, נער, מהו חטאך? האם הינך חושב שברייתך הינה חטא,
יצורו של השטן? אם כך, מדוע הרשה האלוהים למלאך המובחר לוסיפר
ליצור את בריותיו האפילות?" שאל ארבוס.
"אינני יודע, ארבוס!" קרא בכעס הנער לעברו, "ולאו עניתי לך כי
ידעתי כי הינך משטה ברוחי?!"
דמם ארבוס לפני הנער, והחמיר סבר-פניו אליו. וצעד ארבוס צעדים
קלים על פני הקרקע המוצקה, והביט אל-על. הרים ארבוס את ידיו
ואמר: "עליך לדעת, נער, מה טיבו של המקום בו הינך נמצא. היודע
אתה?"
"לאו, תאומי הנורא!" קרא אליו הנער, מנסה בכל כוחותיו האנושיים
להישאר איתן אל מול מילות-השיטיון שפוקד ארבוס בפיו העירום.
"רגליך נשאוך והביאוך אל דיסקית-היצרים, נער", קרא בקול ארבוס,
דמו שבעורקיו לוהט מחימה.
"בוא ואגלה לך סוד, נער. הסכת ושמע, פן יאבדו רגליך
במימי-הטוהר אשר האור החיוור מנסה להוליכך שולל אליהם. שכן,
נער, אינך בן-אנוש, ואינך מזרע האלוה שאליו הינך מתיימר
להיות.
לכל יציר נברא, שוכנת חבויה וגלמודה דיסקית-היצרים הזו. הסיבה
לקיומה בנפש האדם התמותי, היא שבעת בריאת האדם הראשון, התערב
אבינו, המלאך המובחר לוסיפר, בעבודת האור החיוור וזרע את
אבן-הפינה לקינון-היצרים - יצר הרוע ויצר הטוב.
ברגע ששיטה אבינו באשת האדם, העיר את יישויות דיסקית-היצרים
ועורר בקרב אשת-האדם את מלחמת-הזדון שעודנה מתרחשת בעוד היני
מדבר בכל יצירי-בורא. בין יצר הרוע לבין יצר הטוב.
בעוד שבני-התמותה הנלוזים הללו עורכים ופותחים במלחמות
ובמעשי-רצח, הם אינם מודעים להווית חלקו מנשמתו האפילה והכבירה
של אבינו. הם אינם מודעים שברוחם נערכת מלחמה עקובה מדם,
שבסופו של יום תפרוץ ותבוא לידי מעשה בעולמם המוחשי, אשר האור
החיוור יצר למענם.
זריעת דיסקית-היצרים בנפש האדם התמותי, נער, הביאה בחיקו כוח
עצום ונורא שהוא איננו מודע אליו, או יהיה לימים. ועיני האדם
חלשות ורפות הן, סמואות לכל נס ומעשה-אלוה שיפקיד בידם האור
החיוור. זו סיבתם, נער, להיות תמותיים לעולמי-עד, ולזנוח את
כוחם הנורא אשר מצוי בקרבתם מאז ימיו הראשונים של אדם על
האדמה.
אך אנחנו, נערי, אנחנו בני-השטן ונתיני-השאול נועדנו לגדולות.
ועינינו נפערו בחוריהן בימים עברו, וסמואות אינן. התוכל לראות
מבעד לאחיזת האפילה שניחנת בו? התוכל לחזות במותם של שארית
בני-התמותה רפי-האומד, על פני הארץ? וכי תוכל לראות זאת, וראה
את כוחך אשר הפגנת מולם, וכי הבסת אויביך לאו בחרב; כי מאין
הפציע כוחך על בשרך? משנאתך הטבועה בך, מיום זרעך ברחם אימך,
אל שארית בני-התמותה על פני הארץ.
זהו, נער, כוחך אשר גלום בך. היש ברוחך תבונה לנצלו כראוי
לבן-השטן?" אמר.
ורעד הנער לרגליו, ונפלו פניו אל הארץ. ובכי תמרורים מילא את
נשמתו השבורה של הנער, ואבדו פעימות-ליבו הטהור, והינה הושיט
ידיו המהססות אל כוחו הגלום בו בכמיהה. ובא אליו ארבוס,
סבר-פניו טוב עליו וידו היתה על העליונה.
ומירר הנער בבכי על גורלו כבן-השטן וכמוקיע האור מן הארץ,
כשלפתע מגע-אלוה מישש את ליבו הקפוא והמר עליו. וקול מרגוע לחש
באוזן הנער: "הינני והתגליתי אליך, האלוהים. ושמעתי את
תחינת-קולך ויגונך על מורשתך. ואדבר ואשים בפיך מילים, ועתה
קום נא על רגליך ושא דבריך כדבריי".
"לא חשוב תחשוב את נפש האדם רכה, ואשר את קליפתה בנקל תוכל
להשחית", ניצב הנער מלפני ארבוס ולחש, "כי נשמת האדם היא-היא
העשויה להביא את אות הקלון על כל מעשי-ידיו של המלאך המובחר
הגולה לוסיפר".
"הינני!" קרא הנער לפתע, מושיט ידיו אל-על, "הינני עומד מולך,
ארבוס דה לוסיפר, משרת נסיך האופל, משרת השד האיום, הינני קורא
עליך תיגר!"
ונרתע ארבוס לאחור, נסוג אחורנית בחשש ממראה פניו הנחושות של
הנער הצעיר.
"עמוד גא מולי, עמוד גא אל מול משרת האלוהים", קרא הנער בקול
רם, כאשר ראה את פניו של ארבוס חוששות לפניו.
"אני, משרתו של מחייה הנשמות האבודות, משרתו של קובע המזלות
והגורלות, משרתו של האור העומד על-כל, אני, ארבוס דה מדס, פוקד
עליך -" והצביע הנער על ארבוס אשר כרע על ברכיו לפניו בבכי מר,
"- לנטוש את נשמתי ולחזור נכלם אל אבינו הנורא, לוסיפר!"
וקם ארבוס על שתי רגליו, רועד בכל גופו, נכלם ומר, וצעד בחשש
אל עבר גבול דיסקית-היצרים האדמדמה. הוא היטיב את כפות-רגליו
החשופות על קצה דיסקית-היצרים, מכיר בזאת בגירושו מעל נשמת
בן-השטן. וכנצלב, הושיט ארבוס שתי ידיו אל צידי גופו, ידיו
שואפות לתפוס באוויר, והסב ראשו אחורנית, נופל, ולא יחזור.
לרגע קט, בהבזק-עין קל, יכול היה לראות הנער ולהביט במעשהו של
ארבוס שכיסה פניו בין שתי כפות-ידיו, לוחש לתוכן: "הובסתי".
והינה הנער צעד כלא-מאמין אל עבר גבול דיסקית-היצרים, היכן
שארבוס תפסוהו צללי האין והסירו את השפעתו הזדונית על נשמת
הנער. הנער חייך וחש בקרבו את האור שפעם בדמו, אור שהחליף את
האופל. ושחק הנער לדממת האין והכוכבים, וקרא לעברם: "שושו
ושמחו, כי האור ניצח את האופל! ומדוע אינכם שוחקים יחד עימי,
למראהו הזוהר של האור?" שאל הנער בתמיהה.
"ארבוס!" רעם קול כביר בראשו, ליבו וקרבו של הנער כרעם הסערה,
"זחל על גחונך, הרכן ראשך האור מולי! בכה על יום-הוולדך על
הארץ!" הנער נפלה אבן בקרבו, והוא עמד דומם. עוד לפני שיכול
היה לשאול עצמו מה פשר הקול ומה כוונתו, שם-ליבו הנער על
רגליו, ידיו, חזהו ופרצופו המגואלים בדם. נאנק מפני פחד-האימים
שקבע לו מקום בליבו, צנח הנער על ברכיו וראשו נחבט על הקרקע
הקשה. הוא הושיט ידו לגעת בראשו הכואב אך כאשר רק הספיק לחוש
את עורו החבול, הרגיש הנער את אצבעות הזדון לופפות את שערותיו
השחורות והארוכות, מושכות ומושכות, כמו מנסות לקרוע מעל ראשו
את רוחו התלויה בעורו ובשניו. הביט הנער אל-על, והינה ניצב
מעליו שד. גובהו היה כשל ענק טורף, עורו היה אדום, ופניו כשל
החיה הטורפת. קרניו כשל פר איתן. וכנפיו מעוותות, אדומות כדם
היו לו, וארוכות עד מאוד.
"בחרת בדרך-האלוה, הלא כן, אחי?" קרא השד בלעג אל הנער התפוס
בידו האחת, גבוה מעל הקרקע, "בחירה לא נכונה בלב שלם עשית,
אחי, וכעת תשלם בנשמתך על-כך".
והניף ידו השד באוזלת-יד, מתיר אחיזתו מעל הנער, אשר ניטח
בחוזקה על הקרקע. רועד ונכלם, קם הנער על רגליו וניצב אל מול
השד בנחישות, אם כי חשש בקרבו מחמת גודלו העצום של השד אשר
ניצב מעליו.
"אני?" שאל השד כמשתעשע, מורה על חזהו באצבעו המסוקסת, "אני
בן-השטן, כמובן! בן-האופל ובן-האין! אני, הוא אשמדאוס דה
לוסיפר!", קרא.
"ואתה הוא ארבוס דה לוסיפר, אני מניח!" הושיט ידו השד אל הנער,
"אחי! אחינו מדמינו אשר בגד במורשתו, והלך כנערה תמימה לחפש את
אור-העולם אשר גלום במימיו של נהר-העמקים!" קרא השד בלגלוג.
"טעות גדולה עשית, נער!" לחש השד בקולו המחוספס והטיח את כף
ידו על פניו של הנער, לא מהסס לקרוע מעליו את עורו המדמם.
ונפל הנער בשנית על גחונו ומירר בבכי שקט.
"אנא, גאל אותי מייסוריי", ביקש הנער בליבו.
"לא אעשה זאת, כי ייסוריך יביאוך לגדולות", לחש הקול. "הסכת
בשנית ולמד את דרכיו של האלוהים לפני דרכי-האופל. קום בשנית
ועמוד לפני השד".
ועשה כן הנער, הביט בפני השד הנורא, ועצם את עיניו, ופקח אותן
שוב.
"כוחך גדול מנשוא, אחי הנורא", אמר ארבוס בקול שליו, "כוחם של
כל משרתי-השטן הינו גדול מנשוא. אלו כוחם גדול מנשוא רק מפני
שמחוזקים הם ברצון לכוח ולשליטה, וברגע קט כאשר ייפלו חומות
ממלכת-הגיהינום ייפול גם כוחם, ונשמתם תהיה חלשה אף יותר מנשמת
האדם".
אשמדאוס הביט בארבוס, וצמצם את עיניו עד כדי סדק. "אל לך לשכוח
שהינך משרת-השטן גם כן, ושגורלך יהיה כשלנו, כבפיך", אמר.
"אך אל לי לחשוש מגורלי, אחי הנורא", השיב לו ארבוס, "מכיוון
שברגע בו אשתמש בכוחו הזדוני שהעניק לנו אבינו הנורא לטובה,
ואכוון את אדרת הזדון כלפי הרוע העצמו, גורלי כגורל משרתי-השטן
האחרים על פני הארץ לא יתרחש לעולם".
והרכין ראשו אשמדאוס ארצה ושילב ידיו על חזו, וחייך השד למבטו
הנחוש של ארבוס הצעיר. "אז זוהי הבטחתו של האלוהים אל משרתיו?"
שאל בקולו הערמומי, "גורל הגרוע ממוות? וכי ידע האלוהים את
מזימותיו של אבינו, ושלח את משרתיו הנאמנים אל מותם חרף זאת
שידע את גורלם!" "ענה לי, אחי הנלוז, משרת-האלוהים", אמר
אשמדאוס בלגלוג, "מדוע נתן האלוהים את ידו-החופשייה של המלאך
המובחר לוסיפר בלא רסן? מדוע נתן האלוהים ליצירה כה אפילה,
כדבריכם?" שאל.
"נסתרות הן דרכי-האל, אחי", השיב ארבוס בקולו השליו לפני השד,
"מלבד זאת, ככלות הכל האלוהים הוא השטן, והשטן הוא האלוהים.
תוכל לראות את יצירי-הבורא בידי האלוהים כיצירים הטהורים, ואת
יצירי-הבורא בידי השטן כיצירי-העכורים. כך, אחי, היצירים אשר
נבראו על-ידי אבינו הנורא, יצירי-הבורא של האלוהים הם, ובהילתם
העכורה נשמטים הם מכבודו של האלוהים - אל השטן".
"דברי הבל בפיך!" ביטל בידיו אשמדאוס, "יצירי-הבורא של השטן,
הם יצירותיו שלו לבד, שכן משמשים הם לחרפה, הרס, סבל, מוות!"
קרא.
"אכן הינני מזרע האלוה, כפי שהמלאך המובחר לוסיפר הינו מזרע
האלוה", אמר ארבוס בקולו הנחוש, "כך גם אתה, אחיך וכל בניו של
השטן".
אשמדאוס שילב ידיו בשנית וצעד כמה אמות מן המקום בו ניצב
ארבוס. השד הסתיר פניו והרהר רגעים אחדים. "ובכן, טיפש עיוור
של ציות", לעג אשמדאוס והסב פניו אל הנער, "כיצד תוכל להסביר
נוכחותה של דיסקית-היצרים בלב כל נשמות יצירי-הבורא?"
"עצם נוכחותה של דיסקית-היצרים בליבות כל יצירי-הבורא,
אשמדאוס, לא מבטלת את בחירת האדם ביצר הטוב", אמר ארבוס וצעד
אל עבר השד הגדול. "אבינו הנורא ביצע טעות כאשר יצר את
דיסקית-היצרים, וכך איפשר לאדם לממש את תכונת-הסגולה שניתנה לו
- בחירה".
"והכוח?" שאל אשדמאוס בחימה, "הכוח השטני אשר פועם בנפש האדם,
הכוח לו אינו מודעת תודעתו? יודע אתה שימים יחלפו והכוח המוסתר
אשר טמון באדם יתפרץ בעוז! מה יעשה אז האלוהים?"
"האלוהים סמוך ובטוח שיעברו ימים רבים ככל שרוחך תוכל לחזות,
עד שכוח השטנה יפרוץ בנפש האדם", השיב ארבוס למראה השד התמוה,
"כל עוד החומה עומדת איתנה - כל עוד דיסקית-היצרים קיימת בנשמת
האדם". "מלבד זאת, אשמדאוס, צדק היצר הרע שקונן ברוחי כאשר אמר
שעיני האדם סמואות הן לכל נס ומעשה-אלוה, אך ככל שיעברו הימים,
יהיה האדם מודע אל דיסקית-היצרים ואל כוח-האלוה אשר מצוי
בקרבם".
"ומדוע זאת?" שאל השד.
"מכיוון שלעתיד לבוא, אשמדאוס הארור, בני-השטן שנואים יהיו
ויוכו בחרב, והם עצמם יקללו את השטן ואת טיבם, גדולתם בפיך",
השיב ארבוס בקריאה רמה, "זאת הסיבה לה יהיו עדים בני-האדם
לימים, וזו הסיבה מדוע יבחרו בצד האלוהים".
רגעים חלפו בעד הדממה אשר שררה לפתע בין השניים, עד אשר שחק
אשמדאוס בלחש וניצב אל מול ארבוס.
"עד אני לבחירתך, משרת-אלוה נלוז", גיחך השד, "אך חרד אני
לשלומך בין יצירי-הבורא -- יצירי-הבורא החיים". ותפס השד
בצווארו של ארבוס, והרים את הנער בידו האחת. "הסר מליבך כל חשש
שמא תמות בכאבים", חייך השד למראהו הנאבק של ארבוס, "שכן
האלוהים לצידך בכל העיתות".
בצחוקו הקר והנישא של אשמדאוס, לפת השד את צווארו של הנער
בחוזקה ובהינף-יד שבר את מפרקתו לשניים. השד הרפה אחיזתו מעל
צווארו השבור של הנער, בעוד שהנער, עודנו חי, נאבק על נשימותיו
האחרונות. על חוט-השערה, נאבק על חייו הנער.
"סבול!" זעק השד ורקע רגלו בחוזקה על חזו של הנער.
בנשימתו האחרונה, לא ביקש הנער את עזרת האלוהים, ולא את
רחמי-השד, אלא את אחיזתה האוהבת של אימו, כאשר באה לאמצו בין
זרועותיה, צווח בשנתו מחמת חלומות-הבלהה שחלם, חולם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.