את יודעת איך זה שהיכולת עוברת את הדמיון? זאת בדיוק הבעיה
שלי. אני מסוגל לכל וכל יכול, אבל אין לי דמיון, טיפת מחשבה
מקורית. ובלי זה, איך אני יכול לנצל את היכולות שלי?!
אולי כדאי שקודם אני אציג את עצמי. אני אלעד אבני, אל
המיקרוקוסמוס שלי.
אין לי מאמינים, אבל אני אל. אני מסוגל לבצע הכל בעולם שלי,
אבל לא מסוגל לחשוב על כלום.
הכל התחיל במקרה מקרי לחלוטין, מקרה של אחד למיליון. פגשתי באל
אחר. פגשתי באוהד אורטל. אוהד היה האל של המיקרוקוסמוס שלו.
הוא מחליט מה לעשות ומתי, ואפילו איך. כשהחליט, הפסיק לפעול
לפי מחזורים של 24 שעות, ועבר למחזורים של 36 או כל מספר שעות
אחר כרצונו. הוא מעולם לא הלך לישון רק כי לילה בחוץ או היה
במקום מסוים בשעה מסוימת, כי זאת העבודה שלו או כי הוא צריך.
איש לא היה מעליו בשום תחום, איש לא פיקח עליו. הוא היה אל.
הוא עשה רק מה שרצונותיו האליים כפו עליו. רק אל יכול לשלוט
בגורלו כך, עד הפרט הכי קטן, עד הפרט האחרון.
האמת היא שלא ישר זיהיתי אותו כאל. בתחילה חשבתי שאלו הן
המותרות שקצבת נכה צה"ל קבועה מאפשרת לו, קצבה של כמה אלפים
בחודש, ללא תלות בדבר. או שאולי היו אלה מחלות הנפש
והסכיזופרניה. רק אחר כך זיהיתי אותו כאל.
ובאמת, מי היה חושב שאותו יצור גבוה ושמן, עם הזקן השחור
והמשקפיים, ואותן עיניים נבונות ומלאות רגש, הוא אל?
גם כאן הכל היה מקרי לחלוטין. הפסקתי להאמין באלוהים. הסיבה
שהפסקתי להאמין היא מקרית לחלוטין, ולא משמעותית כלל. רק
התוצאה חשובה, ולא הנסיבות והשטויות שבדרך.
האמת היא שהכל התחיל בגלל אותן שטויות שבדרך, בגלל שאני לא
רוצה לספר עליהן לאף אחד. הראשונים ששאלו היו כמובן הראשונים
שסיפרתי להם, החברים שלי, וביניהם אוהד. אותה קבוצה עליזה
היושבת באגון ומשחקת D&D. לא רציתי לספר לאף אחד, כולל להם. אז
המצאתי משהו, בדיחה. ובגלל שאין לי דמיון ספרתי להם שהתחלתי
להאמין באוהד.
הבדיחה המשיכה להתגלגל. היא צברה תנופה. היא נמשכה ונמשכה,
כשהצחוק של חברי מעודד ומדרבן אותה. עד שגיליתי שאוהד באמת
אל.
אוהד היה אל. הוא ידע את כל סודות היקום והקיום, והם היו
נהירים ומוכרים לו. רק בתור דוגמא אני יכול לספר שאוהד מעולם
לא היה ללא חברה יותר מכמה חודשים מעטים. הוא הכיר את סודות
המין השני. לי, לשם השוואה, לא הייתה חברה מעולם. הוא קרא
המון, והיה מלומד מטורף. והיה לו המון דמיון. הוא כל הזמן חשב
ועשה, יזם ופעל. הוא מעולם לא שקט על שמריו. הוא היה אל כל
יכול, גם אם לא יודע כל.
ואני הייתי המאמין הראשון והיחיד שלו, האודיאולוג הראשון.
הייתה לנו כנסייה בשם "אגון", מאכל קדוש (טוסט מוצרלה) ושתייה
קדושה (דיאט פפסי). הייתה לנו אמונה נטו, ללא דת. ללא כל חוקים
וללא שטויות. רק אותה אמונה עיוורת וחסרת מעצורים, ללא כל
גבולות של הגיון או שפיות. ללא כל מגבלות של חוקים וציוויים
אליליים. רק אמונה נטו, טהורה לחלוטין. והיה לי טוב.
בעזרת אוהד זיהיתי מהר מאוד אלים אחרים. איתן (אדי בוי, אח של
אוהד) היה אל המיקרוקוסמוס שלו, אופיר היה אל של המיקרוקוסמוס
שלו, ובמיקרוקוסמוס שלו דניאל היה השטן. אפילו עמית היה אל
במיקרוקוסמוס שלו.
ולכולם היה דמיון, כולם יזמו, ויצרו, וחשבו, ופעלו, ועשו. עומר
הקים כת, שטענה שאלוהים מתגלה בצורת שטרות ירוקים. את כל אותן
פיסות אלוהים היה לאסוף אצל עומר, כדי לחבר את אלוהים מחדש
בחשבון בנק שלו. עמית יצר ציורים משגעים על חולצות וקירות,
ונורא התאכזב כשהצבע דהה לבסוף.
ועדיין לא גיליתי שגם אני אל. ועדיין האמנתי באודיאולוגיה.
הגילוי המרעיש התרחש הרבה יותר מאוחר. וכמו הכל, גם הוא היה
מקרי לחלוטין.
באותו זמן סיימתי את כתיבת "אנושיות", התנ"ך של האודיאולוגיה.
היה זה באגון, עם אוהד ועומר. רק שני האלים ואנוכי. עומר טען
בכל תוקף שהוא האל המקורי, ואוהד רק נדבק ממנו. הגבתי על
הרעיון בגיחוך, אלוהות הרי לא יכולה להיות מחלה מדבקת! ואולי
כן?!
שאלתי אם יכול להיות שגם אני נדבקתי, ונעניתי בשלילה מוחלטת.
לא ייתכן שאני אל. אבל חשבתי על זה. רק אז גיליתי שגם אני אל.
וזה המצב שלי כיום. אני אל ללא מאמינים, וללא דמיון. כל יכול,
ובכל זאת ללא יכולת פעולה, רק חיקוי. חיקוי של אלים אחרים. יש
לך מושג איך זה?!
היום חשבתי על משהו. ומה אם כולנו אלים, כל אחד והמיקרוקוסמוס
שלו? אולי כולנו אלים?