אפילוג I- שטן
בשכונת הרקיע ישנו בית מפואר אחד מכל דמיון. הוא נקרא "הבית
הלבן" על שום צבעו ועל שום דמיונו לביתו של נשיא ארה"ב.
חלונות הבית מוגפים כולם כבר תקופה ארוכה מאוד, ודלת הבית לא
נפתחה מאז... איש בשכונה אינו זוכר בדיוק מתי נפתחה הדלת
לאחרונה ,או אם נפתחה כלל אי פעם.
מסביב לבית ישנו גן רחב ידיים, אבל כרגע צומחים שם רק עשבים
שוטים. זרעי עצי הפרי לא הושקו כבר המון זמן ,וזוג העצים ליד
הכניסה לבית עומדים ללא כל עלים או פירות וניראים כמתים.
אין אור בבית ושום קול לא נשמע ממנו ,מלבד קול המזכירה
האלקטרונית המקליטה עוד תפילה. הבית ניראה נטוש, אפילו נטוש
מאוד.
השכנים לא הבחינו בכלום.
הוא תמיד היה טיפוס מתבודד.
הוא אהב לעטוף עצמו במסתורין ,ומלבד זאת ,איש בשכונת הרקיע לא
אהב אותו במיוחד. הוא היה טיפוס חכמולוג וקטנוני ,ונודע כדי
רגזן יחסית למרות שהתאמץ להוציא לעצמו שם של בחור רחום וחנון.
הם הבחינו בכך לראשונה מתי שהדגל הלבן עם הצלב הזהוב שעל הגג
ניקרע ולא הוחלף. שכן דאגן צלצל למשטרה והזעיק אותם. כשהדלת
נפרצה התגלה הבית כחשוך וחסר ריהוט. ריח חזק של ריקבון ועשן
סיגריות עמד באוויר, ג'וקים רצו במהירות על הרצפה ,נזהרים לא
להילכד בקורי העכבישים.
הם מצאו אותו לבוש בגלימות לבנות ,שוכב על הרצפה בתוך שלולית
של קיא ושתן ,בתוך ערמה של צואה ,וממלמל לעצמו שטויות. זקנו
הלבן היה פרוע ומטונף בריר שנזל מפיו.
תוך דקות הגיעו לבית באמבולנס האנשים בחלוקים הלבנים ולקחו
אותו ,לבוש בחליפת משוגעים לבנה. רבים מהשכנים טענו שהוא מעולם
לא ניראה להם שפוי. כולם הצטערו עליו ,כי בסך הכל יצא לו שם
טוב בשכונת הרקיע ובכלל.
בקצה השני של שכונת הרקיע יש בית מפואר לא פחות ,אך צבעו שחור.
מראהו מטיל אימה. בגינה צומחים קוצים ופרות ביאושים.
בבית הזה אני יושב ,בחדר העבודה הקטן שלי ,וכותב לו מכתב:
"שלום לך אלוהים יקר.
 אני מאחל לך החלמה מהירה, אבל בינתיים זה תורי עכשיו.
 שלך באהבה מאחיך ,ש. "

אפילוג II- נביא
וזאת הנבואה. לבני האדם אספר כי הגיע יום הדין, והגיע זמנם
לעמוד על שלהם ,כי זהו זמנם ,ולא זמן האלים.
כה אמר נביא אדושם: על גיבור לצאת למסע של גבורה ,מטרתו נעלה
ללא קץ, את לוח הברית השלישי ובו 5 דיברות נסתרות מידי הרשע יש
לחלץ.
והיה אם יחזור אלופם של בני אדם עם הלוח ,וידעו כולם כי הגיעו
ימות המשיח.
והיה אם יקום ספקן ויקרא לדברי שקר או כזב ,ואעמוד לפניו
ואומר: "יש לי צלחת לווין ,את דברי האל אני קולט ברור מלבד
כשיש הפרעה.
בגללכם יש עכשיו הפרעה בקליטה ,או אולי זה בגלל שאלוהים עכשיו
במחלקה הסגורה."


אפילוג III- מטורף
כאן אף אחד לא מאמין לי ,אז אני כותב את ספר זיכרונותיי, מי
יודע מה יחשבו הדורות הבאים.
מוזר ,אבל שלטונו של השטן בעולם לא כה שונה משלטונו של אלוהים.
לא הבחנתי באף שינוי משמעותי. אולי זה בגלל שגם אני ,כמו
אלוהים ,נמצא במחלקה הסגורה.
כן ,אלוהים התגלה כמטורף ,קוקו על כל הראש. השטן ירש את
מקומו.
כאן ,במחלקה הסגורה ,טוב לי ונעים. זמני ארוחות מסודרים ,זמני
כיבוי אורות ,הכל כבר קבוע מראש. אני מדבר המון עם הרבה אנשים
מיוחדים מאוד. מדהים אותי שרוב האישים הידועים בהיסטוריה
האנושית מסיימים כאן. חלקם ,כמו נפוליאון לדוגמא ,נמצאים אפילו
פעמיים. כנראה שאני בחברה טובה ,אפילו טובה מאוד.
רוב היום אני יושב לי על הדשא ,מדבר עם אישים מפורסמים או סתם
אנשים מיוחדים ,ומשחק שח-מט. אני שחקן די גרוע ,אבל אני גאה
לומר שאני הרבה יותר טוב בשח-מט ממשה הנביא (אפילו שאלוהים
מדבר אליו ומייעץ לו במהלכים) ומאחד הנפוליאונים ,למרות שהשני
יותר טוב ממני.
אני יוצא קבוע עם הלנה מטרויה ,אלא שהיא לא כל כך יפה במציאות.
אולי זה הגיל. היא ניראת רק בת 30 ,אבל היא בטוח הרבה יותר
זקנה. אני חבר טוב של ישו ,של כל ה-6 ,בגלל שאני מרחם עליהם.
הם לא יודעים שאבא שלהם מטורף. פעם היה גם ישו שביעי ,אבל הוא
כנראה גילה את האמת על אבא שלו ,והתאבד. משום מה בהלוויה הכומר
התעקש לקרוא לו אלעד אבני. לא יודע למה.
לפעמים אני חולם על לספר לאנושות מהם 5 הדיברות הנסתרות ,אבל
לדעתי עדיף לה לאנושות שלא לדעת. היחיד שהעזתי לספר לו הוא
יוסף עם כותונת הפסים ,אלא שכאן הוא לבוש לרוב בחליפת משוגעים
לבנה ונימצא בבידוד.
אני מקווה מאוד שאני לא יתכחש אף פעם לדברי האמת שלי. אלה שכן
מתכחשים כאן לאמת שלהם נשלחים מכאן כבוגדים. אין כאן מקום
לשקרנים. הפסיכולוגים טוענים שהם החלימו ,אבל כולנו יודעים שזה
רק תירוץ להיפטר מהם.


















פרק I- מראת הנפש-
אני לא בטוח לגבי המקום המדויק שבו כל זה התחיל ,כי מעולם לא
למדתי גיאוגרפיה. הצד החזק שלי תמיד היה היסטוריה ,ואני בדרך
לתואר דוקטורט בהיסטוריה עם התמחות במלחמות נפוליאון. שתי
הנפוליאונים מספרים לי המון סיפורים במהלך משחקי השח-מט שלנו.
בכל אופן ,כדאי שאני יתחיל לשפוך את הסיפור.
היה זה בדמדומי הסתיו, בלילה חשוך ללא ירח ,והאוויר עמד ללא כל
רוח. הייתה לחות גבוהה, וריח חזק של אדמה רטובה אחרי הגשם
הראשון עמד באוויר. ההרגשה הייתה כבתוך קבר עמוק מאוד.
שמו היה דארת' מור ,אך כנראה שהיה זה רק כינוי. לדבריו זכה בו
בעת שהסתפר עם מכונת ספרים שהתקלקלה באמצע התספורת. הוא נישאר
כך ,מסופר למחצה. דארת' מור הוא שמה של ביצה באנגליה שמתאפיינת
ע"י עשבים שוטים ,שניראים בערך כמו שערו אז. בקיצור ,פירוש
הכינוי הוא "ראש דשא".
הוא היה טיפוס יפני, גובהו כ1.90- מ' ומשקלו כ120- ק"ג של
שרירים. מבנה גופו מוצק עם כתפיים רחבות. שריריו חטובים
ומסורגים ,והשומן שבגופו הוא המינימום הנחוץ לבלימת וספיגת
מכות. פלג גופו העליון בנוי כשל מתאגרף במשקל כבד ,והתחתון כשל
לוחם מאוי תאי תאילנדי. אפילו הוורידים שלו ניראים כאילו בילו
חיים שלמים בפימפום ברזל ולא דם פשוט.
שערו השחור היה קצוץ כה קצר עד שנשארה רק קרחת אפורה. הוא גידל
שפם וזקן קצרים בעיגול מסביב לפיו. ניכר מהופעתו שאפו נישבר
כבר מספר פעמים בעבר. למעשה ,כל גופו היה מכוסה בצלקות רבות
משנים של לחימה רצופה וקשה. על גופו היו כתובות קעקע כשל
היאקוזה היפנית. הוא ניראה כבן 30 ,גיל המשלב בתוכו את כל
היתרונות. מרץ של הצעירים לעומת חכמת חיים ,ניסיון ובגרות.
סביב כפות ידיו היו כרוכות תמיד תחבושות בד שחורות ,כמו כפפות
ללא כיסוי אצבעות.
כראוי ,הוא היה אלוף בזירת ההאבקות בעיר ,מעין זירה ששילבה
בתוכה מאוי תאי ,סמבו ,ג'ודו, האבקות יוונית רומית ועוד כמה
ענפים.
בלילה זה הוא הלך בצעד מהיר ברחובות העיר. הרחובות המו אנשים
הממהרים  למקום זה או אחר. שלטי ניאון זוהרים ,מנצנצים ,כבים
ונדלקים פרסמו כל דבר ,מתחרים בכרזות הרחוב הפרובוקטביות
והצעקניות. מכל חנות בצידי הרחוב בקעה מוסיקה שונה ,יוצרים יחד
איזשהו רעש חסר כל סדר והרמוניה. רעשים של כלי רכב נוסעים
והמיית מאות שיחות שונות ממאות אנשים שונים נוספה לאותו הרעש
,משבשת אפילו את פיסות ההרמוניה האחרונות, רעש טורדני שנבע מכל
כיוון ,מכל מקום.
על המדרכה ,לצד הקבצנים וחסרי הבית שהתחננו לנדבה בכל לשון של
בקשה ,שרצו שלוליות מים עכורים רבות ,עטיפות ריקות של מסטיקים
ומוצרים אחרים (החל בגלולות נגד הריון ועד טלוויזיות 28 אינץ')
ושאר מיני זבל וטינופת (חלקם אנושיים למדי).
פנסי הרחוב האירו באור צהוב שניראה מעט חולני ,ולא סיפק תאורה
מספקת. מה עוד שרבות מהמנורות היו שרופות. רכבים הנוסעים
במהירות גבוהה מדי השפריצו מי שלוליות על הולכי רגל תמימים
שמיהרו לקלל בצעקות רמות ,מוסיפים את גוונם להמולה הכללית.
רק דארת' מור היה שקט כמת. קול נשימותיו לא נישמע כלל. הוא נע
בשקט, במהירות וביעילות. הוא החליק על קליפת בננה ונפל ,קם
והמשיך מייד בדרכו. דבר לא עיכב אותו ,דבר לא הפריע לו.
הוא נעל מגפי עור שחורים וכבדים ,לבש מכנסי שרוואל שחורות
,מעיל ארוך ושחור וכובע שחור רחב שוליים עם נוצה לבנה עליו.
לבוש זה מנע מהמעריצים לזהות אותו ,ואיפשר לו מעט שקט ושלווה.
הוא נעמד ליד בניין לבנים מוזנח שניראה לא יציב ,לפחות יחסית
לבניין. היה זה בניין  מכוער שאולי נחשב ליפה לפני שנים ,אבל
מאז השתנתה הארכיטקטורה בצורה משמעותית. הוא פתח את דלת הכניסה
,שכן מנעולה ניפרץ לפני שנים ולא תוקן מאז ,עלה 2 קומות ודפק
על דלת מעץ אלון. 2 דפיקות חלשות ואחת חזקה. הייתה זאת דירתה
של המאהבת שלו.
כאן אני נאלץ להפסיק. לא בגלל שיש לי בעיה עם סקס פראי וחייתי.
להפך ,אין לי כל בעיה. פשוט טעיתי. הייתי צריך לספר לכם על ערב
אחר ,באותו תאריך אבל 5 שנים מאוחר יותר.
טוב ,נתחיל שוב.
5 שנים מאוחר יותר ידידינו (ואני לא סתם אומר ידידינו ,דארת'
מור הוא ידיד אישי שלי) השתנה לגמרי. הוא פרש מזירת ההאבקות
,השמין מאוד והתחיל להקריח.
הוא ישב דומם בחדרו ,בביתו ,ליד שולחן כתיבה מעץ בצבע אגוז. על
השולחן מונחים דפי פוליו משובצים ,כתובים בכתב ידו הקטן והצפוף
הניראה כאילו עכביש צולע ועיוור רץ על הדף עם כפות רגליים
טבולות בדיו. מבטו נעוץ באש הדולקת באח ,באש שניראת כאילו תכבה
כל שנייה. הוא יושב כך ולא זז ולא נע דקות ארוכות. כולו דומם
ושקט .. שליו.
בחוץ הרחובות הומים אדם. אנשים הולכים ברחובות כנחשול אדיר
,כולם לכיוון אחד ,מכל הרחובות והסמטאות הצדדיות. ניראה כאילו
כל העיר בחוץ מלבדו. הרחוב רועש ,אבל הפעם הרעש הרמוני
לחלוטין. זהו קולם של מאות ואלפי אנשים הנושאים יחד בקול
,בהרמוניה ,את אותה תפילה ,מונחים כולם ע"י הכהן הגדול מהמקדש
שבלב העיר.
אני חושב שזה הזמן המתאים לעשות הפסקה קצרה בסיפור ולהסביר מעט
על הדת המקומית בעיר עלומת שם זאת. הדת המקורית היא אלילית ,אך
הרוב כאן עברו לנצרות. אלא שלנצרות שלהם גוון אלילי. אלוהים
הוא האליל הראשי המקורי של תרבותם ,ולישו ולכל השליחים ניתנו
ישויות אליליות אחרות מהתרבות המקורית. הניסיון הזה לשלב
בהרמוניה את הדת הנוצרית והמיתולוגיה האלילית המקורית יצר אצל
רוב הקדושים והאלילים פיצול אשיות מעניין. אלוהים לדוגמא ,נקרא
בדתם האלילית "דרולם" ,וסיפורים אליליים עליו סותרים פעמים
רבות את הנצרות.
טוב ,איפה היינו?
לפתע החל לרדת גשם זלעפות. הגשם ניפתח בשנייה. ברק ,רעם ופתאום
גשם חזק. יחד עם הגשם התחילו גם רוחות חזקות ששרקו בעוז. הגשם
ניתז על חלונו ,והחל לחדור פנימה. החלון לא היה סגור טוב. לפתע
ניפתח החלון לחלוטין מהרוח בקול חבטה עזה. הקור חדר פנימה עם
הגשם, מכבה את האח לחלוטין.
מבטו ניתק מהאח ,עובר לכיוון החלון באיטיות.
ההמונים ברחוב פתחו מטריות בשלל צבעים ,גורמים לרחובות העיר
להראות מחלונו כפסיפס. אלא שבפסיפס זה לא היה מצוייר דבר ,רק
הכאוס בהתגשמותו.
בנתיים ,במקדש הגדול שבמרכז העיר עמד הכהן הגדול ,זרועותיו
פרושות לצדדים. לגלימותיו היו שרוולים מתרחבים ,וכשידיו פרושות
כך הוא ניראה כמעט כפרפר. הוא היה גבוה ורזה ,מה שרק חיזק את
הרושם. קולו נישא מעל לקולם של כל שאר המתפללים גם יחד ,הודות
למערכת הגברת קול משוכללת. קולו שילהב את ההמונים ,משלח גלים
של התלהבות לכל עבר.
דארת' מור ישב לבדו ,מתבונן בהמונים ממרחק ,שומע את קול הכהן
הגדול. שומע ולא מקשיב. על פניו הייתה הבעה חולמנית ,לא מקושרת
למציאות. עיניו הביטו בהמון ,אך לא ממש ראו אותו. הוא ראה דבר
מה אחר בדמיונו.
הבעתו של הכהן הגדול הייתה מרוכזת כולה ,משולהבת. הוא הזיע
קשות ,פניו אדומות כאילו הרגע סיים ריצת מרתון. אך קולו היה
צלול וברור ,לא סדוק כלל. קולו לכד את תשומת הלב ,לכד את
המאמינים.
דארת' מור ניראה כאילו הקיץ הרגע מחלום. הוא קם ,החל להתהלך
סביב סביב בחדר ,סחור סחור. הוא החל לדבר לעצמו ,למלמל לעצמו
יהיה יותר נכון ,בקול שקט. קולו נישמע סדוק וחורקני ,צרוד
מעט.
קולו של הכהן הגדול היה מלא ,עשיר בגוונים ותת גוונים. היה לו
קול נפלא. בעזרת קולו הצליח להעביר תחושות ,והפעם העביר בו
התלהבות ,שימחה קיצונית וגאווה. באמצעות קולו שלט במאמינים.
דארת' מור נעצר לפתע ,הסתובב והביט במראה שהייתה תלויה על
הקיר. במראה השתקפה דמותו. אלא שדארת' מור לא ראה את עצמו. הוא
ראה כיצד ניראה לפני 5 שנים בלבד ,וכיצד כעת. השיער שנשר
,השרירים שהפכו לשומן (שרירים בהמתנה) ,הגמישות שנעלמה ואיננה
עוד. אז החליט להחזיר את עלומיו ,את כוחו וגבורתו. הוא יעשה
זאת ע"י מציאת לוח הברית השלישי האבוד. הכל ישמעו אודות
גבורתו, הכל יעריצו אותו, והוא יחזור ויהיה מה שהיה פעם.
הכהן הגדול סיים את תפילתו. על פניו עלה חיוך של שביעות רצון
לקול תשואות קהל המתפללים המשולהב.

פרק II- מטרות ומניעים-
קשה לי להבין מדוע בדיוק בחר דארת' מור לצאת למסע הגבורה הזה.
כל מה שאני יכול לעשות הוא להציע 3 סיבות שכל אחת מהן לחוד ,או
שלושתן גם יחד ,יכלו לדחוף אותו למסע אפי זה.
הסיבה הראשונה היא כמובן השתקפות הדמות בראי. לא הייתה זאת
השתקפות כלל. מצדו השני של הראי נעמד אלוהים בכבודו ובעצמו
,שהצליח להימלט לזמן קצר מהאגף הסגור. אינני יודע אם אלוהים
עבר שם במקרה ,או שאולי תכנן הכל מראש. מתאים לאלוהים לשלוח כך
אדם אל מול סכנות אדירות ע"י מניפולציה עדינה ,שכן אלוהים הוא
תככן לא קטן.
יכול להיות ,וזה די הגיוני ,שאצבע אלוהים היא שדחפה את דארת'
מור. הבעיה היחידה בתיאוריה הזאת היא שדארת' מור הוא אתאיסט
אדוק. בעצם ,זה די מוזר שאתאיסט יצא לחפש את לוח הברית השלישי
שהוא חפץ דתי ללא כל ספק.
כנראה שאלוהים חש עדיין אחריות לעולם ,אפילו שהוא לובש חליפת
משוגעים ,והעולם שייך לשטן עכשיו. אלוהים מנסה עדיין לשלוט
במתרחש ,לא יודע מתי לוותר.
הסיבה השנייה פשוטה יותר. מאז שפרש דארת' מור מההאבקות הוא צבר
חובות. נושים שונים עשו לו את המוות ,כשהוא שוקע עמוק יותר
ויותר בבוץ. במסע גבורה כמו זה, ימצא ללא כל ספק אוצרות
,ובינתיים יספיק גם להתחמק מנושיו. זאת נשמעת סיבה טיפשית ,אבל
מספיק לאמר שבעיר זאת נהגו הנושים להתקלח פעם בשנה במקרה הטוב
,ועבודתם הייתה קשה ופיסית מאוד. הם הזיעו כמו כלבים ,והסריחו
אפילו עוד יותר. הבל פיהם כה הסריח ,עד שיכל לשמש כקוטל חרקים.
תארי לעצמך אדם כזה העומד כה קרוב אלייך שאת נחנקת ,נעשית
ירוקה ורוצה להקיא ,ואז הוא מנסה ללחוש באיום לתוך אוזנייך ואת
מריחה את הבל פיו... פשוט בא לי למות שאני חושב על זה!.
הסיבה השלישית והמסובכת ביותר ,וגם הכי פחות קשורה לעניין
לכאורה ,היא משהו שהתרחש שבוע לפני מראת הנפש. דארת' מור ישב
עם אהובתו על המזח והביט בשקיעה. הייתה זאת שקיעה מרהיבה ,אך
לא כה יפה כמו הנערה שלצדו. היה לה שיער בלונדיני בתספורת קארה
קצוצה ,עד הקו בו מתחיל הצוואר. עיניה היו בצבע תכלת בהיר
מאוד. עורה היה לבן חיוור. היה לה חזה מוצק וישבן מחוטב. היא
הייתה מושלמת ,או שכך לפחות הוא חשב. הים היה רגוע ,עם רוח
קרירה ונעימה עד מאוד. הכל היה מושלם... כמעט.


והיא דיברה אתו ,ודיברה. הוא כבר מזמן הפסיק להקשיב לה. "באמת
הייתי רוצה שנישאר ידידים" היא אמרה, "אתה אדם מאוד מיוחד ואני
מאוד מחבבת אותך ואתה חשוב לי ,אבל אני כבר לא אוהבת אותך". אם
אי פעם אהבת אותי ,חשב. היא המשיכה לדבר בעוד הוא רק שוקע עמוק
יותר למעמקי הדיכאון והעצב. הייאוש שלט בו. בתוכו התחוללה סערת
רגשות עצומה ,אבל כלפי חוץ הוא ניראה שליו. הוא לא רצה להקשות
עליה ,לא עכשיו ולא אף פעם. הוא לא אמר דבר. הוא פחד שאים רק
ינסה לדבר יפרוץ בבכי. ואז זה קרה.
אדם אחד ניגש אליו ,ושאל בקול צפצפני ומאנפף "אתה לא במקרה
דארת' מור? בחיי שזה אתה! ח'ברה ,בואו תיראו זה דארת' מור!".
תוך שניות הוקף דארת' מור בקבוצת מעריצים (כן גם אחרי כל כך
הרבה זמן נשארה לו קבוצת מעריצים קטנה ,נאמנה ונודניקית). הם
הפרידו בינו ובינה, ודארת' מור יכל לראות אותה קמה ומתחילה
ללכת. הוא ניסה לצעוק לה ,לקרוא אחריה ,אבל קולות מעריציו בלעו
את קולו. הוא ניסה לרוץ אחריה ,אבל מעריציו הקיפו אותו ולא
נתנו לו לעבור. כשנעלמה מעיניו ידע שלעולם לא יראה אותה שוב.
משהו בתוכו נישבר באותו רגע, משהו שמעולם לא החלים.
אינני בא לקבוע איזו סיבה מכל אלה הייתה הכי משמעותית והכי
קובעת. זה אחרי הכל הסיפור שלך ,ואני משאיר את זה בשבילך. כל
מה שאני עושה זה לספק לך את כל הסיפור שברשותי. היתר שלך. הכל
שלך.

הפסקה I- הפגישה עם הפסיכולוגים-
אני צריך להפסיק לכתוב עכשיו כי  יש לי פגישה עם הפסיכולוגים.
הם רוצים לראות אם בגדתי באמת שלי. הם כל הזמן שואלים אותי
שאלות טיפשיות. אני לא ממש אוהב את הפסיכולוגים. אני מעדיף
בהרבה את האחיות כי הן נחמדות אלי. אני יודע שהן  חייבות להיות
נחמדות אלי כי זה המקצוע שלהן ,אבל עדיין ,הן נחמדות אלי ,וזה
אומר בשבילי המון. הן היחידות שממש נחמדות אלי. ויש גם את הלנה
מטרויה ,אבל היא זה כבר סיפור אחר.
כל יום בשעה הזאת אני יושב ליד השער ,כי בשעה הזאת באים
המבקרים. אף אחד אף פעם לא בא לבקר אותי ,אפילו לא את. אני גם
יושב כאן כי ממול ,מעבר לכביש יש בניין קטן ומוזנח. כזה מין
בניין של אנשים עניים. גרה שם ילדה קטנה עם אימא שלה ,ובשעה
הזאת הן יוצאות יחד לאן שהוא. הילדה מחזיקה ביד של אימא שלה
,והיא כל כך חמודה. רק  בת 6 או משהו כזה. כל כך קטנה. היא
מביאה לי לפעמים טופי ,ואני אוהב לנגוע לה ביד שהיא מגישה לי
אותו. קצת מגע אנושי שפוי ותמים. שהיא שואלת את אימא שלה למה
אני בוכה ,אז אימא לא עונה ,רק אומרת לה "בואי מהר שלא נאחר".
אימא שלה גם לא נותנת לה לתת לי את הטופי. יש לי תחושה שאימא
שלה פוחדת ממני ,מאתנו ,המשוגעים. האם גם את פוחדת? לכן את לא
באה לבקר?
את יודעת מה? אני מרחם על אותה ילדה קטנה. כל כך קטנה ,תמימה
,זכה וטהורה בעולם שנישלט ע"י השטן. מה יקרה לה?
לא הרגשתי עדיין בשום שינוי מאז שעלה השטן לשלטון. מעניין.
אולי הוא עדיין לא פעל ,ואולי תחומי שלטונו לא כוללים את בית
המשוגעים. נחמד לי לחשוב ככה ולהאמין בזה, אבל אני פוחד בגלל
כל האנשים שבחוץ ,כמו אותה ילדה קטנה.
חייב ללכת עכשיו.





פרק III- עצה אלוהית-
בינתיים בשמיים היה המצב בכי רע. השטן שלט כעת בכל הגיהינום
,בכל שכונת הרקיע וב99%- מגן העדן. השטן ניצל את שלטונו כדי
להעביר חוקים במועצת העירייה כנגד משרתי אלוהים ,וכדי להעלות
את דמי השכירות של המלאכים. מלאכים רבים מצאו את עצמם לפתע
מחוסרי דיור ומחוסרי כל. מלאכים רבים שקעו בחובות קשים. היו
מלאכים שניסו לכסות את חובותיהם בהימורים. לרוע מזלם הם לא
יכלו לרמות בהימורים (כי אחרי הכל הם היו מלאכים) ,והשדים (שרק
הם הסכימו להמר נגד המלאכים) היו רמאים מומחים. בקיצור,
המלאכים תמיד הפסידו.
מלאכים רבים שקעו ביאוש נורא. היו שמועות על המלאך גבריאל
שהתאבד בקפיצה מענן עם כנפיים קשורות ,מה שהתברר אחר כך כנכון.
גבריאל ,שהיה אחד מאצילי המלאכים ,הכרובים, עודד רבים ללכת
בדרכו. ניצחונו של השטן היה מושלם.
המלאך היחיד שהעז להתנגד לשטן היה כערשטפאן. היה זה מלאך צעיר
ממעמד הכרובים. כערשטפאן היה מלאך כריזמטי ופופולרי ,במיוחד
בקרב המלאכיות בנות גילו. לרוע מזלו הוא היה עדיין בתול. הסיבה
מסובכת למדי והיא גרמה לו לבושה רבה ,והייתה סודית מאוד.
כערשטפאן סבל מקלסטרו פוביה ,פחד ממקומות סגורים, ומכיוון
שמלאכיות הן היצורים הכי צנועים וביישנים שיש ,הן סרבו בכל
תוקף אף להתנשק במקומות פתוחים.
לרוע מזלו של כערשטפאן ,ידעו הכל את סודו. מלאכיות הן היצור
הרכלני ביותר שברא אלוהים מעולם ,אפילו יותר מזקנות אנושיות
משועממות. אולם יש למלאכיות יתרון לא הוגן ,הן מרכלות
בטלפתיה.
אבל גם התנגדותו של כערשטפאן לא האריכה ימים. לבסוף גם הוא
נישבר ,וניכנע ללחצים המתמידים של השטן. כעת היה ניצחון השטן
מושלם לחלוטין ,ללא כל מתנגדים. ובמעונו האפל חייך השטן ,ולא
בפעם האחרונה...  חשכה אפפה את העולם.
במועצת החירום של שרידי המלאכים המיואשים התווכחו המלאכים
הנותרים על דרכי פעולה. אף מלאך לא רצה להתנגד לשטן ,אך אף אחד
גם לא ידע כיצד לגרום לשטן להפסיק להתנגד אליהם. ההחלטה הסופית
הייתה ברורה וצפויה כבר מההתחלה - יש לשלוח אל השטן שליח שיגיש
לו כניעה רשמית. גם ההחלטה מי יהיה השליח הייתה צפויה לגבי
רבים. כערשטפאן נבחר ברוב קולות מכריע. הוא לא ממש חשק בתפקיד
,ואף התנגד לו, אבל המלאכים היו יצורים דמוקרטים שכפו את
החלטותיהם הדמוקרטיות על בודדים בדרכים... טוב ,עדיף שלא
להרחיב את הדיבור על עינויי מלאכים. לידם אפילו הסינים הם
תינוקות לא מפותחים.
רצוי רק לספר שאחרי המועצה הלך כערשטפאן להתייעץ עם אלוהים
,שכן עדיין רחש לו כבוד משום מה. אין לך מושג כמה קשה היה ללכת
לבקר את אלוהים. עקרונית ,לאלוהים היו שעות ביקור קבועות - כל
יום ראשון משעה 14:00 ועד שעה 16:00. בגלל שבשכונת הרקיע חושבו
הזמנים ע"י ממוצע מסובך של כל זמני כדור הארץ ,היו למעשה שעות
הביקור משהו כמו דקה וחצי פעם במיליון שנה. למזלו של כערשטפאן,
היה תאריך הביקור הנדיר הזה בדיוק למחרת. אלוהים ניראה נורא.
הוא היה רזה מאוד וחיוור, שערו וזקנו היו פרועים ומלוכלכים
בריר ושאר מיני לכלוך. הייתה זאת חוויה מאוד קשה עבור
כערשטפאן. כששאל את אלוהים מה שלומו ,הייתה תשובת אלוהים לא
צפויה,  "שלומי טוב וגדל לי דשא על הראש". כששאל את אלוהים אם
יש לו עצה בשבילו ענה אלוהים "כן - תתאבד כי אחרי המוות אין
כלום".





פרק IV- תחילת עידן הקרח-
היה זה בתחילת החורף. דארת' מור וכערשטפאן היו אמורים שניהם
לפתוח במסעם. לשניהם היו היסוסים ומחשבות שניות. מבין שניהם
,דארת' מור היה הנחוש יותר. ביום מסוים זה יצא דארת' מור לחנות
של ציוד מחנאות וטיולים ,להצטייד לקראת מסעו הקשה והארוך. לרוע
מזלו (ויש כאלה שיטענו שההפך הוא הנכון) ,התגלתה החנות ככיסוי
לבית בושת מרוויח. אנשי העיר לא אהבו לטייל ,אבל אהבו מאוד
לזיין. הציוד מחנאות וטיולים היחיד שהיה בחנות היה בחלון
הראווה מוצג יחד עם דוגמניות עירום. דארת' מור כמובן לא היסס
הרבה לפני שניצל את ההזדמנות ללילה פרוע במיוחד של הוללות עם
מיטב בנות המקום (שלא היו משהו למען האמת). הדבר די רושש אותו
,כך שהוא נאלץ לוותר על מעט מציוד המחנאות שבחלון הראווה ,אך
מה לא עושים למען מעט חום ואהבה?!.
בינתיים ,בשכונת הרקיע ירדו שלגים כבדים ,שקפאו מהר מאוד לקרח.
רבים חשבו שהשטן אחראי לדבר ,אך הסיבה לא הייתה ברורה לרבים.
כערשטפאן היה היחיד שידע. הוא היה אלרגי לקרח ,והשטן ידע על
בואו. הוא היה מאושר שהקרח מונע ממנו לצאת למסע אל משכנו האפל
של השטן ,אך גם חש בפחד נוראי שכבש כל חלקה טובה בלבו ובנשמתו
(כן ,למלאכים יש נשמה). אך עדיין הוא היה חסר מזל. כבר למחרת
הוא יצא למסעו. לא ,השלגים והקרח לא נמסו, הם רק נערמו בערמות
ענק. אלא שלמלאכים יש תרופה לכל אלרגיה קיימת. שוב נפלה רוחו
של כערשטפאן אל תהומות אימה שלא נודעו עדיין במחוזו של הפחד.
גם דארת' מור יצא למסעו באיחור של יום ,אחרי ליל הוללות ללא
שינה. אחרי הלילה הזה הוא התחרט עליו פעמים  רבות ,כשבחלומותיו
הופיעו אותן זונות מכוערות ומגעילות מקיימות עמו יחסים ,בעוד
חברתו צופה מהצד. בחלק מהחלומות היא כעסה ,בחלק בכתה. החלק
הנורא ביותר הייתה שהיא השתלהבה מזה ,והצליחה להגיע לאורגזמה
שהיא טענה שמעולם לא הייתה לה אתו. לראשונה הוא חש קינאה בנשים
והוא לא אהב את  זה.
בסיום אותו לילה הושיט דארת' מור את ידו לכיסו כדי לשלם. מלבד
ארנקו הוא מצא שם מכתב בכתב יד נשי ולא מוכר:
לדארת' מור!
זהו תחילת עידן הקרח ,בו קופא הלב של אנשים רבים. אני יודעת
שלבך עודנו חם ,אך היזהר שלא להידקר מנטיפי הקרח המשתרגים
מעיני הבריות.
דארת' מור לא ידע ממיי המכתב ומתי נכתב. הוא תהה על כך בעודו
מתרחק מהעיר ,משאיר מאחוריו את כל מה שמוכר לטובת סיכוי קלוש
לזכות שוב בלבה.
גם כערשטפאן החל במסעו ,מצטער בכל לבו על כך שימות בתול.

פרק V- דיבורים על המוות-
דארת' מור העמיק לתוך המידבר בחיפושיו אחרי הר סיני. אני יודע
מספיק בגיאוגרפיה כדי לקבוע בוודאות שהיה זה מדבר סיני, כך
לפחות נידמה לי. לרוע מזלו חנות המחנאותבית בושת שבה ביקר לא
הייתה מצוידת היטב ,גם מבחינת ציוד המחנאות (שהיה קיים רק
בחלון ראווה) וגם מבחינת בנות יפות ששוות זיון. בעוד שלדבר
השני נודעה השפעה מעטה אם בכלל ,הרי שהחוסר בציוד מחנאות העמיד
כעת את דארת' מור על סף גוויעה בצמא. בחנות המחנאות לא היו כלל
מימיות ,מה לעשות?!
היה זה חורף ,אך המידבר היה לוהט. ממיכל בקבוקי הקולה שהביא
עמו דארת' מור ברחו כל הגזים במהלך מסעותיו כך שהטעם היה נורא.
דארת' מור שתה בכל זאת. הוא היה צמא ,מאוד מאוד צמא. גווע
בצמא... ואז נגמרה גם הקולה... הוא נשאר ללא דבר.
ואז הבחין בו. היה זה אדם מוזר ,ללא ספק מיסטיקן או נזיר ממין
כלשהו. הוא ישב כך בלב המידבר בישיבה מזרחית ,תחת השמש הקופחת
,ללא כל לבוש לגופו. מיותר לציין שעורו היה שזוף מאוד בשיזוף
אחיד. התגובה הראשונה של דארת' מור ,כשל כל תייר יפני נלהב
,הייתה לשלוף את המצלמה ולהתחיל לצלם. היה זה אינסטינקט יותר
מאשר פעולה רצונית. רק אחרי זה קלט שהוא יוכל לבקש שתייה מהאדם
המוזר הזה. עיניו היו עצומות ,והוא נראה מרוכז מאוד. דארת' מור
חשש להטרידו ,אך בכל זאת רצה לשתות. לבסוף החליט שהדרך הטובה
ביותר להעיר את המיסטיקן מהמדיטציה שלו תהיה לבעוט בראשו. היה
זה רק הגיוני. מיסטיקן אמיתי יבלום את המכה ויעריך את האופי
הספורטיבי שלה. כך לפחות שמע פעם דארת' מור ממישהו ,והוא לא
בדיוק זכר ממי.
בכל אופן, המיסטיקן התגלה כזיוף. דבר ראשון בגלל שהבעיטה פגעה
בראשו, ודבר שני בגלל שראשו היה עשוי מגומי. דארת' מור עבר
מייד לבדיקה מדוקדקת של מה שעמד מולו ,וגילה שהייתה זאת בובת
מיסטיקן מתנפחת. לא היה לו כל מושג למה היא משמשת ואת מי ,עד
שקול מאחוריו קרא: "הי אתה ,עזוב בשקט את התלמיד המצטיין
שלי!". דארת' מור הסתובב וראה מולו מיסטיקן ערום נוסף ,אלא שזה
זז ודיבר ,ולפיכך היה בהכרח אמיתי. "תלמידך המצטיין?!" תהה
דארת' מור בקול רם ,"הוא עשוי מגומי! זאת בובה מתנפחת!". "אז
אתה גזען כנגד בובות מתנפחות!" קרא המיסטיקן האמיתי "היא תאריך
חיים הרבה מעבר לך ,והיא התלמיד היחיד שלי שלא מפריע בשיעורים.
לכן הוא תלמיד מצטיין!". "אבל הוא לא יכול ללמוד כלום !" ,קרא
דארת' מור בהתרגשות. "הוא כבר למד איך לעשות מדיטציה יותר טוב
משאתה תדע אי פעם ,אידיוט!" קרא אחריו המיסטיקן האמיתי. דארת'
מור החליט לשנות נושא מכיוון שעמד להתעלף מצמא וביקש מים.
המיסטיקן האמיתי הגיש לו מימיה מלאה במים שהיו בטמפרטורה של
כ99- מעלות צלסיוס. דארת' מור לא התלונן. הוא היה צמא מדי. הוא
שתה את כל המים שבמימיה ,ואז תקע גרעפס בריא. דארת' מור הכיר
בעובדה שהוא היה זקוק למנוחה ומותש, ועל כן התיישב לזמן מה ליד
המיסטיקן האמיתי ותלמידו המזויף.
מהתלמיד המזויף נשמע קול מוזר. בבדיקה מדוקדקת של מורהו האמיתי
התגלתה בריחה של אויר מחור בראשו ,ודארת' מור התבייש לספר שבעט
בראש התלמיד המזויף. המיסטיקן האמיתי היה בטוח שהיה זה ניסיון
התאבדות של תלמידו המזויף. הוא שם פלסטר על החור וניפח את
תלמידו לגודלו המלא מחדש. המיסטיקן האמיתי ניסה לשווא להסביר
לתלמידו המזויף למה אסור להתאבד ודארת' מור הופתע לגלות שכמו
שהתלמיד המזויף לא יכל ללמוד כלום ,המיסטיקן האמיתי לא יכל
ללמד כלום. הוא היה יותר מדי לא החלטי והססן.
"אסור להתאבד כי החיים טובים ואסור לוותר עליהם ,כי הם רק
משתפרים עם הזמן. טוב ,בעצם זה לא ממש עדכני למידבר. כאן החיים
לא ממש טובים ודי חדגוניים וללא שינוי, אבל בכל זאת! להתאבד
פירושו להודות שהחיים והמציאות ניצחו אותך ,פירושו כניעה
מוחלטת. טוב ,בעצם יכול להיות שפירושו בחירה במציאות אחרת ולא
כניעה לתכתיבי המציאות המציאותית ,או שזה בכלל טירוף מלווה
בהזיות? אבל להתאבד פירושו... פירושו... פירושו... טוב ,אני לא
ממש יודע מה פירושו ,אבל אבא שלי לימד אותי שאסור להתאבד ,ואבא
שלי יודע הכל!."
בזה סיים המיסטיקן האמיתי את הוויכוח שבינו לבין עצמו. הוויכוח
האמיתי היה הרבה יותר ארוך ומתיש ,ושלא לדבר על משעמם ,אלא
שדארת' מור נרדם באמצע ,ולא היה ממש מרוכז בוויכוח. בכל אופן
,למראית עין שכנע המיסטיקן האמיתי את תלמידו המזויף. הטיעון של
האבא עובד תמיד על בובות גומי מתנפחות ,אבא של דארת' מור אמר
לו את זה (והוא ידע הכל מקרוב על בובות מין מתנפחות!).


זה הזמן המתאים להסביר מעט על הרקע המשפחתי של המיסטיקן האמיתי
ודארת' מור. אביו של המיסטיקן האמיתי היה פיסיקאי מעולה ,אחד
הטובים ביותר בעולם כולו. הוא ניהל במשך כמה שנים פרוייקט
לבניית כור גרעיני במדינה מהעולם השלישי בעלות של כמה מיליארדי
דולרים. הפרוייקט בוטל לבסוף עקב בעיות תקציב - לתקציב היו
חסרים כ20-$. הייתה זאת רק אירוניה מכיוון שאביו של המיסטיקן
האמיתי בזבז את 20$ האחרונים שלו על זונה מקומית. הכור הפך
לאתר תיירות מקומי עם דמי כניסה של 20$ ,בתקווה שיום אחד יגיע
תייר בודד ובניית הכור תושלם. התיירים מעולם לא הגיעו ,מכיוון
שהחלק החסר לכור ,שעלה 20$ ,היה מגן עופרת לקרינה. הכור היה כל
כך רדיואקטיבי עד שכל החתולים בסביבתו החלו ללכת על שתיים.
לבסוף הוחלט לפתוח במקום פאב בשם "אגון" ,שהתגלה כרווחי יותר
לכלכלת המדינה מאשר כור אטומי, והפרוייקט ננטש סופית. אביו של
המיסטיקן האמיתי פוטר.
הדבר העלה רעיון בראשו של אביו של המיסטיקן האמיתי ,רעיון
גאוני ללא כל ספק ,והוא הצליח למכור אותו למעצמה בקנה מידה
בינלאומי כלל עולמית. הרעיון היה פשטני אך גאוני ,עם זיק של
טירוף בתוכו:
ידוע לכל שהבעיה המרכזית בטיסות חלל מאוישות היא הבדידות של
האסטרונאוטים. ידוע לכל שחתולים יכולים להיות סגורים בבית כל
חייהם רק עם בעליהם ,ולא לחוש כלל בבדידות. למה לא להפוך את
החתולים לתבונתיים ולהטיסם לחלל?!
הרעיון התגלה ככישלון נורא ,מכיוון שהתגלה שחתולים תבונתיים כן
סובלים מבדידות. הוחלט לשלוח חתולים לא תבונתיים ,ואז החל
הניסיון הכושל להפוך את החתולים התבונתיים ללא תבונתיים מחדש
(מכיוון שהם כבר צברו טיסות חלל ,והיה חבל לבזבז את הניסיון
שרכשו). הניסיון נכשל משתי סיבות עיקריות:
האחת - לפרוייקט חסרו 20$ (ששוב בוזבזו על זונה מקומית ,חתולת
מין נבונה) , והשניה - החתולים התבונתיים השיבו מלחמה. בשל
החוסר ב-20$ ניצחו לבסוף החתולים התבונתיים והפכו את בני האדם
ללא תבונתיים ושלחו אותם בחללית לחלל (כך נוצרה סידרת הטלוזיה
"מסע בין כוכבים"). הגילוי המדעי המרעיש ביותר מטיסות חלל אלו
היה שבני אדם לא תבונתיים לא סובלים כלל מבדידות.
אלה היו חייו המקצועיים של אביו של המיסטיקן האמיתי ,שהסתיימו
בקריירה מצליחה וקצרה של אסטרונאוט חסר אינטלגנציה (ז'אן לוק
פיקארד). חייו האישיים היו עוד פחות מוצלחים - אישתו ברחה עם
זייפן כספים שזייף שטרות של 20$. הזיופים היו מושלמים עד הפרט
האחרון מלבד דבר קטן אחד: הזייפן שנא את הצבע הירוק ,ועל כן
זייף דולרים בכל צבעי הקשת. למרבה הפלא ,הוא לא נתפס מעולם.
גם כאן הייתה חבויה אירוניה נוספת ,מכיוון שאביו של המיסטיקן
האמיתי פיתח הרגל לשלם לכל הזונות שלו בשטרות 20$ בכל צבעי
הקשת ,מלבד ירוק. אחת התגליות המדעיות הפופולריות ביותר שלו
הייתה ששטרות דולרים לא ירוקים גם כן מרשרשים ,וגורמים
לאורגזמה טובה יותר למין הנשי. אבד הקלח על הביטוי "דולרים
ירוקים ומרשרשים".
לגבי אביו של דארת' מור הדעות חלוקות. יש הטוענים שהוא היה איש
עסקים מצליח ,שעלייתו בשוקי המניות תוארה כמטאורית. אלא שכמו
כל מטאור הוא סיים את חייו במכתש גדול בקרקע - הוא נהרג
בהתרסקות מטוס. לעומתם, יש הטוענים שהוא היה בלשן מהפקולטה
ללשון ממציא המילה "לשסוג". במילון שהוציא ,כוללת ההגדרה
המדויקת של המילה כ-400 עמודים. אולם ניתן להגדירה בקיצור בשתי
מילים בלבד: לשמור סוד.



נחזור לסיפורינו.
דארת' מור החליט להמשיך בדרכו ,מכיוון ששמע את המיסטיקן האמיתי
מתלחש עם תלמידו המזויף על דארת' מור כעל אובייקט מיני. הדבר
פגע בגאוותו של דארת' מור ,ומלבד זאת פחד מדברים שנדחפים לתחת
מאז החוקן שעשו לו בגיל 13. הוא התנצל יפה ובנימוס מרבי (דארת'
מור היה בוגר בית הספר לנימוסים של ליידי מריאנה) ,והמשיך
בדרכו. הוא זכר לקחת בדרכו את המים של המיסטיקן האמיתי ,וחייך
ברשעות כשהתרחק משם. התלמיד המזויף יאריך חיים יותר מהמורה
האמיתי שלו. לרוע מזלו, התגלה שמיסטיקנים אמיתיים לא שותים
הרבה ,והמים שלהם תמיד בטמפרטורה של 99 מעלות צלסיוס. רק
כשניסה לישון אותו לילה ולא הצליח ,ניזכר שלמים היה גם טעם כשל
קפה שחור ,וגם אותו צבע. הוא קילל בקול ,אבל לא ישן כל אותו
לילה.
השטן הבחין במצוקתו של דארת' מור ,וחייך במעונו האפל שבשכונת
הרקיע. הוא חילק מייד פקודות לשדון שחור וקטן ,שיצא מייד
לדרכו. נושא חלוקת הפקודות היה מסובך במקצת מכיוון שהשטן דיבר
שטנית והשדון דיבר שדונית ,שתי שפות דומות אך לא זהות. היה
צורך במתרגם, אולם כמו שכבר נאמר ,היה השטן ביוקרט חמור סבר.
כדי להזמין מתרגם היה עליו למלא 666 טפסים שונים ,ומכיוון שעשה
זאת בשטנית לא הבינו כל השדים את הטפסים. השטן קיבל נשמות
אבודות ,עצמות אדם ,תבשיל מבשר של נשים בתולות ,ורק אז הבינו
השדים שהכוונה הייתה למתרגם (הבינו היא מילה חזקה מדי ,ניחשו
תתאים יותר). בכל אופן ,לבסוף יצא השדון לדרכו. היה זה שדון כה
צעיר, שהוא עדיין ינק מגמה לוהטת משדי אמו השדה.
דארת' מור סבל עדיין מנדודי שינה כשהבחין בדמות עפה על פני
הירח המלא. היה זה השדון השחור ,אוחז בידיו בקבוק מגמה לוהטת.
דארת' מור היה מספיק בקיא בשדונים כדי לדעת שהשחורים הנם
הגרועים ביותר. הכחולים אוהבים להטביע או לחנוק את קורבנותיהם
,הירוקים מגעילים אותו עד שהוא מקיא את עצמו למוות ,הצהובים
גורמים לו לקנא בחבריו ואז לרצוח אותם בשנתם ,החומים היו
קוברים את קורבנותיהם בעודו בחיים ,ואלה בצבע ירוק זית היו
מגייסים אותו לצבא ומחתימים אותו קבע עד גיל 666 לפחות. רוב
אנשי הקבע בדרגת רס"ר ומעלה גויסו בצורה כזאת, אבל השדונים
השחורים היו הגרועים ביותר. הם גרמו לקורבנם לחוש בריקנות
עצומה חסרת גבולות, גרמו לו לחוש בבדידות מוחלטת. הם גרמו לו
להישבר ולאבד תקווה, הם גרמו לו להתאבד ולהרוג את עצמו. אולם
דארת' מור היה ער ,והבחין בשדון מרחוק. הבחין בו ,ונימלט מייד
בצריחה אל תוך הלילה האפל ,המואר רק על ידי הירח ,אותו אור ירח
חיוור ,נוטש מאחוריו את האור והחום של המדורה. השדון רדף אחרי
דארת' מור.
אלא שאז התרוממה לפתע דמות ,שדארת' מור דרך עליה בטעות בעודו
נימלט. השדון נימלט למראה הדמות. בתחילה, רצה דארת' מור להתנצל
ולהודות לדמות ,כראוי לבוגר בית הספר לנימוסים של ליידי מריאנה
,אך קפא במקומו באימה. הייתה זאת מפלצת נוראית בעלת 3 עיניים
ו4- אוזניים. היה זה איש כלב. אנשי הכלב נודעו כנביאים הדגולים
ביותר. הם טעו רק בנבואה אחת ,כשניבאו שלמנהיגם יצמחו וורדים
על ראשו ,ולבסוף צמחו שושנים.
דארת' מור נותר קפוא למול איש הכלב. איש הכלב פער את פיו ,חושף
ניבי ענק משוננים. אלא שהוא פתח את פיו רק כדי לתת נבואה בקול:
"כה אמר נביא אדושם ,נביא אלוהי צבאות. דארת' מור ,במידבר שומם
זה של בדידות תמצא את מותך ,זאת אומר בוודאות. והחרב שאהבת
תרצח את לבבך התם. אך זכור תזכור שמסעך נועד לכישלון ,נחרץ
גורלך ללכת לגיהינום!".





פרק VI- כשמלאכים נופלים-
כערשטפאן פתח במסעו בצעידה נמרצת ברחובות השכונה ,לעבר הקצה
המרוחק שלה הוא פיזם.  שכשלעצמו שיר שלו Paradise Lost ,ובאופן
די מתמיה הוא בחר דווקא בשיר  Shades of Godלדבר בטח נודעה
משמעות נסתרת כלשהי.
רחובות שכונת הרקיע נראו בעיניו כמבוך מתפתל ואינסופי. הוא לא
הכירם מכיוון שהתגורר על ענן סמוך בפרברים.
בדרכו חשב על מי שיהיה עליו להתמודד מולו: לוציפר. השם לבדו
הטיל אימה בלבבו. לוציפר היה בעבר אחד הכרובים ,למעשה הגדול
שבהם. הוא היה משרתו העליון והחזק ביותר של אלוהים.
אלא ,שכאמור מקודם ,אלוהים אהב לצחוק על חשבון המלאכים שלו
,ולוציפר חסר חוש ההומור היה קורבן קבוע. לבסוף נשבר לוציפר.
כנשבר לוציפר נשבר העולם. לוציפר מרד באלוהים יחד עם מלאכים
רבים אחרים ,שכן רוב המלאכים העדיפו את לוציפר המכובד על
אלוהים המטורף. ובכל זאת הובס לוציפר לבסוף. לוציפר ונאמניו
נפלו משכונת הרקיע ובמקום בו נחתו הקימו את הגהנום.
את בוודאי סקרנית לדעת מהי אותה בדיחה אכזרית אחרונה ששברה את
לוציפר. ובכן ,אלוהים גנב ללוציפר את המלאכית שאיתה תכנן
לוציפר להתחתן. אותה מלאכית ,ענת שמה ,שמרה את עצמה לנישואיה
,כמו כל מלאכית טובה, אבל היא לא סירבה לדרישת אלוהים שזרק
אותה אחרי 15 דקות בלבד. אבל 15 דקות הספיקו בהחלט. נישואיו של
לוציפר לענת בוטלו. איש מהם לא רצה לבטלם ,אך הם היו ממעמד
הכרובים ,והמעמד מחייב ,וההורים לחצו.
ענת לא מצאה כל בעל או חבר לאחר מכן. היא ברחה מהבית ,ונעלמה
מאז ללא שום סימן. יש האומרים שנראתה בגיהינום.
ורק הנשמות הארורות ידעו את האמת. היטלר ,אטילה ההוני ,איוואן
האיום ורבים אחרים תהו מי היא אותה עלמה יפיפייה ומכונפת
היושבת לצדו של מנכ"ל השאול ,מנשקת את לחיו ומחבקת אותו
,ומעיניה לא נשקפים סיוטי השאול ,אלא רק אהבה.
לידה הפך לפתע השאול ללא כל כך נורא ,אולי אפילו טוב ,טוב
מאוד.

פרק VII- פרקליטו של השטן-
דארת' מור המשיך בדרכו. רוחות לוהטות הכו על פניו, דיונות החול
נראו כולן זהות בעינו והוא חשב שאיבד את דרכו. הוא לא ידע היכן
הוא נמצא ,ולהיכן הוא הולך. החום ושתיית קפה לוהט שיבשו את
דעתו. הוא החל להזות הזיות.
הנה כאן נווה מדבר ,הנה שם פירמידה ,ופה ,ממש מולו הנה דמות
מופיעה בפיצוץ של עשן,לבושה בחליפת עסקים יוקרתית ובידיה
מזוודת ג'יימס בונד.
הוא לחץ את יד הדמות ההזויה שהושטה לעברו ,וציין לעצמו שההרגשה
מציאותית לחלוטין. הדמות הציגה את עצמה כפרקליט השטן הראשי ,שד
בשם מאהרגול. הוא לא ניראה שדי. הוא ציין שדארת' מור במעצר עקב
סגידה לאלוהים ,בריחה ממעצר השדון השחור והשתייכות לתנועה
מחתרתית של אנשי הכלב. הפרקליט הקריא לדארת' מור את זכויותיו,
ולא היו הרבה כאלה. למעשה לא היו לו כלל זכויות.
לצדו של הפרקליט הופיעו זוג שדים נוספים ,שנראו מגוחכים למדי
במדי המשטרה הקטנים ממידתם ,ושמו על ידיו אזיקים שנראו
מציאותיים מאוד. האזיקים היו כה הדוקים שעצרו את זרם הדם לכפות
ידיו, ואז מצא דארת' מור את עצמו בתא כלא.
הוא היה אדם מנומס מאוד ,ועל כן מייד הציג את עצמו לפני חבריו
לתא ,אף שהיו רק הזיותיו. היו שם מלאך ששקע בחובות בשם אורטל
,ומספר מידידיו הדמיוניים של אורטל (שהיה סכיזופרן). מלבדו היה
שדון ירוק-זית בשם דניאל ,ואדם בשם אופיר.
דניאל היה בכלא בשל ניסיון כושל להשתלט על העולם. אופיר היה
בכלא בשל ניסיון מוצלח להשתלט על כדור הארץ. אורטל היה בכלא
בשל חובות וקטטה שבה השתתפו הוא ומספר מידידיו הדמיוניים.
לפתע הבין דארת' מור שלא הכל הזיה ,אלא אמיתי.
האם זה אומר שגם נווה המדבר שראה לא היה הזיה?!

פרק VIII- מזימות גדולות ואנשים קטנים-
מזימתו של דניאל להשתלט על העולם החלה מלעצבן אחרים. דניאל
גידל פטריות על הרגליים, וביקר בהרבה חנויות נעליים ,מודד
סנדלים ונעליים ,אבל לעולם לא קונה. דניאל בירר את השעות הכי
לא נוחות לכל אחד בשכונת הרקיע ,וצלצל אליו בדיוק בשעה הזאת
לשאול מה נשמע ולהיות "נחמד". הוא קנה סמן לייזר ונהג לכוון
אותו בדיוק לעיני אנשים זרים בתקווה שיתעוורו או יפתחו סרטן.
כשיצא עם חבריו עשה את הכל כדי לגרום להם לכמה שיותר טרטורים.
במכוניתו לעולם לא היה דלק ,והיא תמיד הייתה מקולקלת כשרצו
שיסיע משהו. אך כשלא ,הוא תמיד בכה למה לא נותנים לו הזדמנות
להיות "נחמד". הוא אהב לאחל לאנשים למות בכל מיני צורות
מעניינות ,ואז לסייע לאיחוליו להתממש.
אך כאן גם הסתיימה תכניתו של דניאל. הוא לא היה כה מבריק כדי
לתכנן משהו מעבר לזאת. הוא רק הצליח להימאס מהר מאוד על חבריו
המעטים בגלל שתמיד עורר בעיות קטנות מעצבנות,
לרוב בכוונה תחילה.
אולם לרוע מזלו של דניאל הוא נתפס רק כמטרד ולא כסיכון. הדבר
רק עיצבן אותו יותר.
אופיר היה ההפך - כשם שתמיד ניצח במשחקי הטקטיקו וסופר טקטיקו
,כן תמיד ניצח בחיים. כולם הפכו מהר מאוד להיות חבריו. בכל
מקום שהיה ,היה הוא המנהיג ,והמוצלח ביותר. איש מעולם לא יכול
לו. הצלחותיו היו בכל תחום שהוא ,ולא רק בתחום מסוים אחד. הוא
הצליח לקרוא את הספרים הכי מעניינים ,לקנות את הדברים הכי
טובים והכי הרבה מהם (הוריו היו עשירים) ,הוא הצליח הכי הרבה
עם בנות ,היו לו הכי הרבה חברים.  וכולם חברים טובים שלו יותר
משל אחרים. לא פלא שהוא השתלט על כדור הארץ ,אפילו ללא כל
כוונה. ליריביו לא נותר עוד מקום.
אורטל היה סכיזופרן. הוא היה מטורף שכתב שירים וסיפורים
,שהמציא שפה משלו. מטורף.

פרק IX- הצדק האוניברסלי-
היה זה משפטו של דארת' מור. השופט היה לוציפר. התובע היה שד
בשם הרגוראד. הסנגור היה אורטל.
הרגוראד היה שד משחת ,בקיא בכל עניני החוק והמשפט ,גם אם לא
בענייני הצדק. אבל זאת לא הייתה אשמתו שהוא נולד שד.
12 המושבעים היו כולם שדים ,שהתייחסו לעניין בחוסר רצינות
משווע. רצונם העיקרי היה לראות דם ,והם עודדו את הרגוראד ,כדי
שיתחיל ללכת מכות עם אורטל. על אורטל הם סיפרו בדיחות ,והתאמצו
מאוד להעליב אותו. הם היו קהל משוחד מראש כיוון שכל אחד מהם
קיבל את משכורתו מהרגוראד ,שהיה המשנה לתובע הכללי של השאול.
אורטל ידע שהוא הסנגור ,אבל לא היה בטוח של מי. אחת מהאשיות
שלו הייתה לדידו גם התובע, ואחד מחבריו הדמיוניים היה השופט.
הוא לא היה ער כלל לקיומם של המושבעים.
נאום הפתיחה של אורטל ,שהיה ראשון ,הורכב בעיקר מויכוח בינו
לבין האישיות השנייה שלו, כשידידו הדמיוני מתערב במידת הצורך.
כיוון שלא ידע מי הנאשם ,ניסה אוהד להפוך את נאומו לכמה שיותר
כוללני ,להגן על כל הנאשמים שבעולם. למעשה, הוא התרכז בהגנה על
אנס בן 14 מקליפורניה שמת מאיידס ,ומעולם לא היה קיים. קו
ההגנה העיקרי היה אי שפיות לא זמנית.
נאום הפתיחה של התובע הציג את חוסר האמונה של דארת' מור בשטן
,את חיפושיו אחרי לוח הברית השלישי ,את העובדה שלא חטא בחייו
שום חטא רציני ועוד עובדות מרשיעות.
לאחר הנאום נשמעו מחיאות כפיים ושריקות מיציע המושבעים.
לאחר מכן באו העדויות. אורטל העלה בתור עדים - פרה שאמרה רק
"מו" ונעל של הנאשם שלא אמרה דבר והוכרזה כעד עוין. לאחר
שעתיים של ניסיונות חקירה בעינויים היא נשלחה למאסר עולם על
בזיון בית הדין.
התובע זימן לעדותו את אלוהים. השאלה הראשונה שנישאל אלוהים
הייתה: "מה שלומך היום?". אלוהים לא השיב.
השאלה השנייה הייתה: "האם אתה יכול להכחיש את האשמות ? שתיקה
תתקבל כתשובה שלילית". אלוהים עדיין לא ענה. אלוהים לא ישב
בשקט. הוא ישב ,סופר את אצבעותיו ללא קול, מביט במבט זגוגי
באוויר הריק ,מזיל ריר מפיו.
לבסוף פצח אלוהים במונולוג שלו: "הוא אשם ,אשם לחלוטין ,אשם
מאוד מאוד מאוד מאוד. אני יודע. אני יודע הכל ,אני אלוהים".
היה זה מונולוג קצר למדי אך מרשיע ,אפילו שהוא ניתן בתמורה
לטלוויזיה עם כבלים בתאו של אלוהים בבית המשוגעים. הייתה זאת
עדות מספיק מרשיעה כדי לסיים כל משפט.
אז נשבר דארת' מור ,קם וקפץ על השולחן וצעק: "אני עדיין לא מת!
אין לכם כל זכות לשפוט אותי!". לפתע נפלה דממה על הכל. לוציפר
קם והכריז: "לפי תקדים ישו ,שנישפט בעודו בחיים, אני דוחה את
מועד המשפט עד למותו של הנאשם. החזירו את הנאשם לכדור הארץ
בבקשה".
על פניו של דארת' מור עלתה הבעה קודרת. ישו הרי מת בצליבה ,ולא
היה לו כל חשק להיות צלוב. דארת' מור לא היה מספיק בקיא בדת
כדי לדעת שישו גם קם לתחייה.
לאחר משפטו של דארת' מור הגיע תורו של אלעד אבני. הוא הוכנס
לאולם המשפט ,שמוקם במדור ה- 10 והסודי של הגהנום. גופו היה
חבול מהעינויים שעבר.
במהלך כל המשפט שרצו סביבו סיוטי השאול והגיהינום הנוראים
ביותר. הוא לא שם לב לכך. הוא לא שם לב להאשמות ,למשפט ,הוא לא
הבחין בדבר. מבטו היה קבוע בכיסא שליד כיסאו של לוציפר ,עליו
ישבה המלאכית ענת. היא נראתה כה תמימה וזכה, מביטה בלוציפר
במבט של תום ואהבה ,מבט רך ורומנטי. הסיוטים שמסביבה לא נשקפו
כלל מעיניה, ניראה כאילו אין היא מבחינה כלל בפגמים באהובה
הנצחי ממלחמתו באלוהים ,בצלקותיו ,או שאולי הבחינה בהם ואהבה
גם אותם.
היא הייתה כה יפה ,מושלמת מכל בחינה. כה זכה ,תמימה ,יפה...
בקבע לוציפר שפסק דינו הוא לחדול מלהתקיים ,אלא רק במחשבה ,ללא
כל גוף וללא אנרגיה, כדי שיחוש לעד בבדידותו הנצחית, כשכל
שיוכל לעשות הוא לחשוב ולחשוב ,ולהבין כמה נורא מצבו. כשלא
יהיה לו  איש בעולם ,רק הוא עם עצמו לבדו לנצח, הוא לא יראה
דבר ,לא ישמע דבר ,לא יריח דבר, רק יחשוב וירגיש. היה זה הגורל
הנורא ביותר ,אבל אלעד ידע שהוא גם יזכור. הוא ידע שדמותה של
ענת תישאר בזיכרונו לעד, ובדמיונו שלו אולי יופנה אותו מבט
אוהב אליו. היה בזה איזשהו צדק אוניברסלי ,אולי.



פרק X- סיפורי אהבה קצרים-
כערשטפאן הלך לאיבוד. הוא הסתובב ברחובות העיר ,בטוח שהוא הולך
במעגלים. ברחובות לא ניראה כל מלאך שאפשר לשאול אותו כיוונים.
רצוי היה שלא לשאול שד. השמש כבר שקעה, ומלמעלה זרח ירח מלא.
היה זה ט"ו באב ,חג האהבה (בשכונת הרקיע החג מתרחש בחורף כדי
לחמם את צינתו הרבה) ,והוא לבד ,טועה בדרכו. בעיניו היו דמעות,
והכל יודעים כשמלאכים בוכים עצוב לנו יותר.
דארת' מור טעה גם הוא בדרכו ,במדבר. הוא הביט בירח המלא שניראה
כאן קרוב מתמיד. אולי זאת הבדידות של המדבר ,אבל כאן האדם
מרגיש קרוב יותר לגרמי שמיים ,לאדמה ,לטבע ,אולי אפילו
לאלוהים.
עכשיו הוא נזכר בה ,באהובתו שזרקה אותו. הוא ניזכר בה ובכה.
הרוחות הכו על פניו ,מוחות את דמעותיו ומעיפות אותן ברוח ממנו
והלאה. אבל הכאב נשאר ,גם שמאוחר מדי לשנות.
החיים רמסו אותו והגורל שבר אותו. הוא הבין זאת כעת. לא נשאר
לו דבר ללחום למענו. למה הוא ממשיך ונילחם?
הוא לא ידע את התשובה ,ולא היה בו עוד רצון להמשיך הלאה. הוא
נפל ונשכב ,ולא קם עוד. לא היה בו עוד כוח לאכזבות ,לאכזריות
של העולם ,לרוע הלב של האדם. הוא נכנע וויתר על הכל עד הסוף.
בשבילו היה זה הסוף. הוא רצה רק למות ,עכשיו ,כמה שיותר מהר
,לשים קץ לכל. אולי היא תשמע על מותו ותבין ,ואולי לא. כנראה
שלא.
ושוב ,כאילו יד אלוהים בדבר ,הוא ניצל. היא הופיע מולו משום
מקום. הוא ידע שהיא רק אשליה ,פאטה מורגנה ,לא יותר. אבל היא
הייתה מולו והיא הבינה הכל ,ואמרה שהיא עדיין אוהבת אותו. הכל
נראה לפתע וורוד ונפלא. התקווה חזרה אליו, ואז הכל נגמר.
הוא קם לחבק אותה ונפל. היא לא הייתה שם. הוא בכה קצת ,אבל שוב
היה לו כוח להמשיך. הוא ניצל ,כאילו יד אלוהים הייתה בדבר.
אולי הכל היה אשליה ,אבל זאת יכלה להיות מציאות ,והוא יעשה הכל
כדי שזאת תהיה המציאות!.
אולי זה הזמן לספר על החברה של דארת' מור. היא עבדה במכון
לסטטיסטיקות. בין יצירותיה היותר מפורסמות הייתה הסטטיסטיקה
ש13%- מהגברים בעלי 3 ידיים נשואים ל36%- מהנשים בעלות 3
עיניים. לא היו בנמצא גברים או נשים כאלה ,אבל מתי שהם יופיעו
,הסטטיסטיקה תהיה מוכנה לקראתם.
פעם היה מקרה בו סיפרה לדארת' מור על עבודתה. "היום יצרנו את
הסטטיסטיקה לפיה 99% מהתושבים רווקים" ,היא סיפרה לו. דארת'
מור הוכה תדהמה. "כמעט כל מכרי נשואים! כיצד זה יתכן?!" שאל.
"בגלל שרוב האוכלוסייה בוחרת להיות חלק מהאחוז הנשוי" הסבירה
לו. "האם הסטטיסטיקה לא אמורה לשקף את המציאות?" שאל בביישנות
כמי שאינו מבין דבר. "בוואדי שכן" ענתה,  "אך השאלה היא איזו
מציאות? המציאות הזאת? היא לא מוצאת חן בעיני. אנחנו משקפים
מציאות חלופית ,טובה יותר. מתאימה יותר לנפש הפנימית שלנו. האם
אין זה עדיף?". דארת' מור לא יכל להתווכח עם זה, היה זה שבוע
לפני שהיא זרקה אותו. אולי סוף סוף בחרה לשנות את המציאות
במקום לחיות במציאות אחרת.
דארת' מור המשיך בדרכו כשנתקל בנווד נוסף. היה זה לאחר מספר
ימי נדודים חסרי עניין שעליהם נדלג. היה זה נווד רזה בעל מראה
והתנהגות עכבריים במקצת. עורו היה שחום ,אך עיניו היו ירוקות.
הוא אהב לצחוק ,אך צחוקו הזכיר לדארת' מור שיעול. לא שיעול של
אדם חולה ,אלא שיעול שנועד לנקות את הגרון. שמו היה עטיה.
שכחתי לספר לך את הפרט הכי חשוב על עטיה הנווד. למרות שמתיאורו
הוא עלול להישמע אנושי ,היה עטיה תולעת שלמדה לדבר ופיתחה
אינטליגנציה (ויש כאלה שמכירים אותו וטוענים שהדבר מוטל בספק).
הוא היה השפעת לוואי לא רצויה לפרוייקט החתולים הנבונים.
עטיה נראה כממהר למקום זה או אחר ,ועל כן הוא לא התעכב רבות עם
דארת' מור. "היכן נמצא סוף העולם?" שאל עטיה. "היקום הוא
אינסופי. אין לו סוף" ענה דארת' מור ,גאה על לימודו וידיעותיו.
"לא יתכן" קבע עטיה "יש לי פגישה עם הבחורה הכי מדהימה בעולם
,וקבענו להיפגש בסוף העולם" אמר עטיה ,והמשיך לזחול לדרכו
במהירות.
דארת' מור הלך אחריו. "אולי היא פשוט ניסתה לרמוז לך שהיא לא
רוצה לראות אותך יותר?" שאל דארת' מור ברוך, "הרי  מי הייתה
רוצה לצאת עם תולעת?!" שאל. עטיה נעלב. הוא החל לחפור לעצמו
בור באדמה ,כדי לנוע תת קרקעית הרחק מדארת' מור. דארת' מור רצה
להתנצל אבל הוא לא. הייתה זאת בושה להתנצל לפני תולעת.
רק כדי שלא תרגישי רע אני יספר לך שהיום עטיה הוא פרפר מרהיב
עם חברה קבועה ,והוא מאושר עד גג המחילה שלו. הדבר תמיד הדהים
אותי. אחרי הכל ,תמיד חשבתי ש... אבל זה לא נכון. עטיה תמיד
היה יותר חברותי ממני, תמיד היה לו יותר סיכוי, למרות שהחל
כתולעת עכברית. ושלא תביני לא נכון -  יש לו אופי שאני נורא
מעריך ,ואנחנו בקשר עד היום.
שוב צעד דארת' מור ללא כל מקרה מעניין מספר ימים. הצידה שלו
החלה אוזלת ,או שאולי כבר נגמרה. שוב הוא עמד על סף ייאוש
,ושוב מה שעודד אותו הייתה בחורה. אך הפעם לא הייתה זאת אשליה.
הייתה זאת מיסטיקאית שעשתה מדיטציה במדבר ערומה כביום היוולדה.
דארת' מור התקרב ונעמד מאחוריה ,מהסס אם לבעוט בראשה או לא.
מצד אחד היא מיסטיקאית ,אך מהצד השני היא בחורה ,ולא בועטים
סתם כך בנשים ללא סיבה טובה. האם זה שהיא מיסטיקאית זאת סיבה
מספקת? ואולי בכלל היא לא מיסטיקאית ,אלא שוב בובת מיסטיקאית
מתנפחת? ואולי היא תתבייש שהוא רואה אותה ככה עירומה? מי
יודע?
למרות שדארת' מור לא ידע זאת ,היא הייתה מיסטיקאית אמיתית
,וכרגע היא עסקה בהרהורים עמוקים שברומו של עולם. היא עסקה
בנושא של "מהו הקשר הכי טוב כדי לקשור שרוכי נעליים?". היא
הרגישה שתחום זה מיושן במקצת ומחכה לחידוש מהפכני שיהפוך אותה
לעשירה מאוד.
היא הייתה אישה יפיפייה. גובהה 1.69 מ' ומשקלה כ55- ק"ג. שערה
היה אדום לוהט ועיניה חומות בהירות. עורה היה חיוור ומנומש.
כשהביט בה חש דארת' מור בתשוקה המינית הבוערת בתוכו. כיצד יכול
לבעוט בראשה?!
לפתע היא סובבה את ראשה ופלטה "נו כבר ,תבעט!" רווי שנאה
ועצבים. דארת' מור הסמיק. הוא לא ידע שזה הרגע שבו ערנותה
לבעיטה נעלמה ,הגנותיה הוסרו. הוא בעט ופגע בראשה. היא נפלה
,ראשה נחבט באבן. הבעיטה הייתה בכל כוחו של דארת' מור ,כל
תשוקתו. על האבן נמרחו דם ורסיסי מוח. לפניו נשארה גופה עירומה
של אישה סקסית. הוא הרגיש כמו רוצח. הוא נמלט משם במהירות.
באחד מאותם רסיסי מוח במרוחים על האבן היה שמור הרעיון המהפכני
לקשירת שרוכי נעליים שעלה בדעתה רגע לפני שחטפה את הבעיטה. היה
זה רעיון שהבשיל במשך שנים של מדיטציה אך נגדע בבעיטה אחת קצרה
ומלאה בתשוקה ,ונחת על אבן מחודדת ונותר ללא שימוש.
במעונו האפל צחק השטן בקול רועם. בחדרו ,לבוש בחליפת משוגעים
לבנה ,מלמל אלוהים דבר מה לא ברור. על דיונת חול בלב המדבר ישב
דארת' מור והרהר בסיפורי האהבה הקצרים שלו, עורג בלבו לקשר
ארוך ורציני. "מתי אוכל לחזור אלייך?" שאל ,מביט לכיוון השמיים
חסרי העננים שמעליו. והשמיים ,תכולים ובהירים ,עם שמש קורנת
במרכזם ,נראו לו כעונים
"לעולם לא ,אהובי".



הפסקה II- הלנה מטרויה-

סיפרתי לך כבר על החברה שלי ,הלנה מטרויה? לא ממש. סיפרתי לך
שהיא נראית כבת 30. סיפרתי לך איך הפכנו לחברים? לא תיארתי
לעצמי שסיפרתי.
הלנה ,חיזרתי אחריה זמן רב. אבל היא תמיד הייתה בלתי מושגת
בשבילי, היא תמיד אמרה לא. אבל בצבא בקורס קצינים (קורס ייעודי
לקצונה) למדתי לנצל את חולשות היריב. ניצלתי את החולשות של
הלנה מטרויה.
האחיות כאן בבית החולים קוראות לזה אונס. אני לא ממש יודע. אני
לא מכריח אותה לעשות כלום. אני רק מנצל את החולשות שלה. הלנה
מטרויה היא סנילית. בכל פעם שהיא שוכחת הכל (בערך פעם ביום) אז
אני מספר לה שאנחנו חברים כבר 3 שנים. היא מתקשה להאמין ,אבל
מאמינה בסוף. בד"כ לוקח לה כמה שעות לזרוק אותי, השיא שלנו הוא
4 שעות.
יוצא ככה שבכל יום יש כמה שעות שמישהי באמת אוהבת אותי. אני לא
מתכוון לפעולה ,אני מתכוון לרגש. טוב ,היא לא באמת אוהבת אותי
,אבל היא חושבת שכן ,ולוקח לה כמה שעות לגלות את האמת. אבל
בסוף היא תמיד מגלה את האמת ,תמיד.
הלנה מטרויה. כל המלחמות שנלחמו בגללה. פאריס והקטור מתו
בגללה, טרויה נחרבה בגללה, וכל כך קל בסוף להשיג אותה. מי
יודע? אולי פעם זה לא היה כל כך קל? היא בטח לא הייתה סנילית
תמיד.
הלנה מטרויה די מסכנה כאן, אין לה אף ידיד מלבדי. אף פעם לא
באו לבקר אותה, אף פעם, אפילו לא אחת. אין לה אף אחד בחוץ, רק
אני כאן בפנים דואג לה ,אונס אותה.
את חושבת שאני אנס? אם תשמעי מה שקרה בכיתה ח' בטוח שתחשבי
ככה.
דבר ראשון יבוא הרקע. בחטיבת הביניים הייתה מישהי שאהבתי.
אהבתי מרחוק ומעולם לא העזתי לגשת אליה, הייתי אז טיפוס ביישן.
אבל תמיד ניסיתי להיות בסביבתה. כך קרה שהלכתי לאותה מסיבה כי
היא הלכה. לא היה במסיבה שום דבר מיוחד, הייתה זו מסיבה שארגנו
מספר בנים בכיתה שהזמינו מספר בנות מהכיתה. אומנם מספר
המשתתפים היה קטן ,אך זאת עדיין לא מוזרות לשמה.
ישר שהגעתי לקחו אותי למטבח ושיתפו אותי בסוד הנורא של המסיבה.
בדיאט קולה היו טיפות חשק. תודרכתי לשתות רק מהקינלי ,ואני
שונא קינלי. תודרכתי לעודד את כל הבנות לשתות דיאט קולה.
תודרכתי וביצעתי.
את בטח לא יודעת איך פועלות טיפות חשק ,אז אני יסביר לך. הן לא
מעוררות חשק מיני, הן רק מדכאות את החושים והופכות את הבת אדם
למסוממת לחלוטין. הכל עבד כמו שצריך בהתחלה, כל הבנות שתו דיאט
קולה, כל הבנים שתו קינלי. רקדנו עם הבנות והבחנו איך לאט לאט
הן מסתממות והופכות לאפטיות ורדומות.
כל עוד רקדנו הכל עבד. יכולנו לשים ידיים איפה שרצינו ,והעברנו
בינינו את הבנות שנראו כאילו לא שמו כלל לב למי שרוקד אתן. אני
כמובן לקחתי לי את אהובתי. היה לה חזה ענקי ותחת ענקי ,אבל גוף
טוב, מלא במקומות הנכונים. מאוחר יותר הכל נהרס.
ניסינו להשכיב את הבנות על הרצפה הקרה ולהפשיט אותן ,אך הן
נרדמו כמעט מייד ממנת יתר של טיפות חשק. אהובתי שכבה מולי ישנה
,לבושה רק בתחתונים שחורות וסקסיות. מובן שניצלתי את המצב ,אבל
זה היה משעמם למדי שהיא ישנה.
הלבשנו את הבנות ולקחנו אותן הביתה. אני לקחתי את אהובתי.
הפגישה עם הוריה הייתה טראומטית. הם היו מסוג ההורים הדאגנים
יותר מדי ,והבחינו שמשהו בבת שלהם לא כשורה. עברתי מייד חקירה
צולבת ,שבה הסברתי את מצבה כשכרות מעודף אלכוהול בדם. ההסבר
עבר למרות שלא היה לה ריח של אלכוהול מהפה ,כמו שאביה מיהר
לציין (האידיוט!).
לרגע היה נידמה לי שנלך מכות על פתח הבית שלה. אבל לא, ההורים
שלה הכניסו אותה פנימה וטרקו את הדלת בפרצופי. את האמת -
נעלבתי.
למחרת סיפרו הבנות על המסיבה למורה. הם לא זכרו הכל בגלל השפעת
טיפות החשק ,אבל זכרו מספיק. המורה צעקה עלינו (הבנים)
,והאשימה אותנו באונס. את האמת - נעלבתי שוב.
הסיבה העיקרית שנעלבתי כל כך היא שזה לא היה אונס. לא הצלחתי
לבצע את זממי מכיוון שאהובתי הייתה בדיוק במחזור ,וזה ממש
הגעיל אותי. ממש נורא!

פרק XI- בינתיים ,מקום אחר זמן אחר...
רוב הסיפור כבר עבר ונגמר. את הרוב את יודעת כבר.
עכשיו אני אשלים לך פרטים אחרונים שחסרים ,כדי שתביני הכל לכל
עומקו.
דארת' מור אהב את החברה שלו, הם היו חברים כבר 3 שנים. הם
נפגשו לראשונה בפגישה עיוורת שסידר להם מכר משותף ,עיוור גם
הוא. הם נפגשו והתאהבו ,וזה היה מאוד יפה ומאוד רומנטי.
אבל העולם הוא לא מקום מאוד יפה ומאוד רומנטי. העולם הוא קשה
ואכזר ,ומטרתו היחידה היא לשבור את נפש האדם. אדם נולד ,סובל
ומת. מחזור החיים המקודש. מה שניראה בתחילה כמושלם התגלה כלא
קיים. אני יכול להפליג בסיפורי על סיפור האהבה הגדול ,פריחתו
ונבילתו, אבל אני יספר לך על מה שהוא השאיר מאחור. הוא השאיר
מאחור חצי אדם ,שכן דארת' מור לעולם עוד לא הרגיש כמו אדם שלם.
הבדידות של אדם עם עצמו ,יושב ומאזין בחושך לשירים,   כמו Love
to death  של להקת Type O Negativeהבדידות שבה החשיכה הופכת
לידיד האחרון שלך ,שכן  היא מסתירה אותך מהשאר ,ומסתירה את
השאר ממך. הדיכאון כה עמוק עד שכל מה שאתה עושה זה לשכב. אין
לך חשק לקום ,לאכול ,לשתות ,לדבר, אתה לא מדבר עם אף אחד ,לא
עונה לשאלות, אתה רק רוצה להיות לבד... למות...
אולי היה לדארת' מור סיכוי להתגבר על זה אם היו לו חברים ,אבל
לא היו.
פעם היו לו, אבל הם לא היו אף פעם ממש חברים.
כשנפגשו הם לעגו לו ,צחקו עליו. הוא היה צריך להגזים בכל
תגובותיו ,או לשנוא ממש או לאהוב ממש ,רק כדי שישימו לב אליו
וידעו איך הוא מרגיש, והם לא התייחסו אליו. הם התעללו בו
בשיטתיות ,מורידים את הערכתו העצמית לאפס ,ופחות מאפס. הוא שנא
אותם ,אבל לא היו לו אחרים. לא כך היה עם יחזקאל.
יחזקאל היה חבר אמיתי ,אח בנפש. וזאת הסיבה שכאשר דארת' מור
נשבר הוא פנה ליחזקאל.
היה זה אחרי די הרבה זמן שדארת' מור אותת אותות מצוקה ,ואיש לא
הבחין בהם. הוא אותת אותות מצוקה ,ובאותו זמן ניסה להסתיר את
מה שחש ולהעמיד פנים שהכל בסדר. כולם האמינו להעמדת הפנים. היה
זה אחרי די הרבה זמן שהוא סבל מדיכאונות קשים, רוב הדיכאונות
לא נבעו מדברים מסוימים ,אלא יותר ממחשבות שנשא בתוך ראשו
,ועסק בהם שוב ושוב ,שוקע יותר ויותר עמוק בדיכאון. לבסוף הוא
נשבר.
יחזקאל היה בהיסטריה, הוא זינק על דארת' מור וחבש את פרקי ידיו
המדממים ,החתוכים.
דארת' מור עמד בהלם ,לא מגיב ,והסכין היפנית בידו ,מרוחה בדמו.
דארת' מור לא מת אותו יום, אבל הוא גם לא ממש ניצל.
אם תשאלי את דארת' מור האם הוא מתחרט על הפעם הזאת ,הוא יענה
שלא. מאז אותו יום הוא לא נשבר שוב. אבל זה היה רק בגלל שמאז
אותו יום הוא למד דבר אחד - אסור לנסות להתאבד כדי לקרוא לעזרה
,כדי למשוך תשומת לב. זה רק הופך את המצב לגרוע יותר, עדיף
להתאבד כדי למות.
מאז אותו יום ,דארת' מור ויחזקאל כבר לא חברים. הם ניסו לשמור
על הקשר זמן מה ,אך זה כבר לא היה אפשרי. דארת' מור הפסיד את
החבר הכי טוב שלו , החבר היחיד שלו..
מאז הכאב רק גדל ,לא קטן. אהובתו הייתה היחידה שהצליחה לבלום
את הכאב, וגם היא עזבה אותו. הכאב חזר... ובגדול...

הפסקה III- צדק לא צודק-
את בטח שואלת איך אדם אינטליגנטי כמוני הגיע לבית המשוגעים.
אני יכול לענות שהגבול בין טרוף לגאונות הוא דק מאוד ,וזה
אפילו אולי נכון ,אבל לא במקרה שלי. אני מעולם לא הייתי גאון,
אפילו לא התקרבתי לזה. אני תמיד יישאר טיפש. זה רק זה שלבית
המשוגעים יש סטיגמה רעה לא נכונה.
למעשה ,רוב האנשים כאן מאוד מלומדים וחכמים. הם חייבים להיות
כאלה בכדי להבין כמה יותר טוב כאן מאשר בעולם שבחוץ. שם ,בחוץ
,יש שחיתות ,פשע ואינסוף לחצים. צריך כסף ,והרבה כסף. ואף פעם
אין מספיק זמן לכל. כאן הכל רגוע. כל יום זהה ליום הקודם.
מלבד זאת ,הגעתי לכאן בגלל שהצדק לא תמיד צודק. או אולי הכוונה
לחוק. אני עוד זוכר את אותו יום ,כאילו היה זה אתמול. זה היה
שהייתי בצבא. אף פעם לא אהבתי את הצבא. הייתי מאושר שהייתי
בקצונה כי הרגשתי מיוחד, טוב יותר מהשאר, אבל לא רציתי להיות
קצין. את הצבא בכללו שנאתי -  עוד מערכת של לחצים ופקודות, עוד
מערכת שלוקחת את האדם הקטן והופכת אותו לעבד שלה ,מנסה לרמוס
את שאריות כבודו העצמי.
אז בצבא ,בגיל 20 ,ניסיתי להתאבד. אני עוד זוכר את האוהל עם
תנור הסולר שנזל, אני זוכר את האנשים, אני זוכר את אותו לילה..
היה זה ליל יום ראשון ,קצת אחרי אידי ינואר (אצל הרומאים כל
15 לחודש היה חג שנקרא אידי). אותו לילה הלכתי לישון מאוחר
אחרי כולם.
כשנכנסתי לאוהל האור היה כבוי וכולם ישנו כבר. אף אחד לא שם
לב, אף אחד לא ראה שהלכתי לישון עם וורידים חתוכים.
החיים נזלו מתוכי במהירות,  תנור הסולר דלק ,אבל היה לי קר ,קר
מאוד. והקור רק הלך וגדל. רעדתי, לא רק מקור ,אלא גם מפחד
ומהתרגשות. לא הייתי אמור להתעורר אחרי אותו לילה.
ובכל זאת התעוררתי. התעוררתי בבית חולים, התעוררתי מת ,אבל
עדיין חי. מהגוף שלי יצאו כל מיני צינורות לאינפוזיה. סביבי
היו אחיות ורופאים שנאבקו על חיי. אני עדיין לא יודע למה, למה
אסור לי למות ?  מה כבר חשוב להם אם אני אחיה או לא? ומה זה
חשוב לך?
אחרי זה באו השיחות עם הקב"ן. הוא שאל שאלות מפגרות וקיבל
תשובות מפגרות לא פחות. אחרי זה פשוט הפסקתי לדבר אתו, אמרתי
לו שלדעתי הוא אינו מסוגל להבין או לעזור לי ואין לי מה להגיד
לו. מאז לא משנה מה עשה ,אני שתקתי.
הוא הכריז שאני לא שפוי. נשלחתי לבית חולים פסיכיאטרי ,והייתי
מאושפז שם כמה זמן. אחרי עוד ניסיון התאבדות שם נשלחתי לכאן.
קשה להגיד שטוב לי כאן, כי לא ממש טוב לי, אבל גם לא ממש רע
לי. זה לא המצב הכי טוב ,זה המצב הכי פחות רע. כאן אני יכול
להירגע ולכתוב לך.
ברור שאני יכול לחיות ולהסתדר בחוץ, אבל... אבל למה לנסות? את
העולם שבחוץ אני משאיר לך, את תהי מאושרת שם יותר אם אני לא
אהיה שם.. אני יודע.
עד עכשיו גרמתי לך רק צרות ודאגות, עכשיו את יכולה לישון בשקט.

אני כבר לא... אני יכול עכשיו רק לכתוב לך ,כמו שאת תמיד
רצית.




פרק XII- גורלה של האנושיות-
כערשטפאן המשיך לנדוד ולטעות ברחובות שכונת הרקיע בכיו נפסק
,כבר לא היו לו דמעות. יבבתו הייתה כעת כה חרישית שבקושי
נשמעה. הוא היה מיואש ,וייאושו רק הלך וגבר. אולי היו אלה רק
תירוצים כושלים ,אך כך הוא איבד את דרכו ,והכוונה כאן לדרך
חייו. אינני יודע אם זה צודק או לא ,אבל אינני מאשים אותו.
אינני יכול להאשים אותו על נפילתו הסופית כי יכול מאוד להיות
שהייתי נופל כמוהו ,אם לא גרוע יותר.
זה היה מצב הדברים שנכנס כערשטפאן למועדון הגדול שבשמיים. היה
זה מועדון לילה חביב על השדים ,ששום מלאך מעולם לא התקרב לשם.
הכניסה הייתה תמימה למראה ,כך שאפשר להבין כיצד נפל כערשטפאן
בפח.
כשנכנס כערשטפאן הוא הבין מייד את טעותו. הוא ראה את כל השדים
ומעשיהם הזדוניים. הוא ראה מולו את הרשע כולו. אולי היה עליו
לצאת באתו רגע ,אבל הוא נשאר. הוא נשאר ופנה מייד אל מטיל
האימה שבכולם ,אל האיום והנורא ,אל לוציפר. רבות עוד יסופר על
פגישת תום ברוע, על פגישת לוציפר וכערשטפאן. רבות יסופר ,אך
לעולם לא הסיפור המלא. היה בו בסיפור המלא משהו שיכל אולי
להטיל אור שונה על שאר סיפורי, אבל כאן יסופר רק חלק קטן
ממנו.
הם התווכחו ורבו, איני יודע כיצד הגיעו למצב דברים זה ,שכן לא
הייתי שם, אולי כשניגש כערשטפאן ללוציפר באמת חשב על אחיו
המלאכים ,ורצה להגיש את כניעתם הרשמית, אלא שעכשיו היה זה
מאוחר מדי - הוא ולוציפר צעקו זה על זה.
את בטח תוהה על מה רבו. הם רבו על גורלה של האנושיות.
כערשטפאן ,כחבר באסכולת אלוהים ,תמך בשעבוד האנושיות לחוקי
מוסר מסוימים ,שיגבילו את רוע הלב של האדם, לוציפר טען שהאדם
הוא יצור טוב ביסודו ,ושיש לתת לאדם חופש כדי לגלות את מקומו
בעולם. כערשטפאן התעצבן וטען שיש להכחיד כלל את גזע האדם
,להשמידו ,כי הוא בסיס לכל רשע, לוציפר לא טען דבר, הוא הביט
במבט מלא רחמים בכערשטפאן.
אני בטוח שהוא יכל לטעון טענות רבות, היו לו בטח הרבה תשובות
למה שאמר כערשטפאן ,אבל הוא בחר להגיב אחרת.
כערשטפאן מעולם לא עזב את המועדון הגדול שבשמיים, שם הוא מצא
את מותו מידיו של לוציפר מגינה של האנושיות.
רבים יטענו שאין זה צודק ,אבל האנושיות ,היא כנראה לא תמיד כה
אנושית, אחרי הכל היא רק בת אדם. גם היא עושה טעויות...

פרק XIII- מוות מלא רחמים-
זה הפרק האחרון. אני מאוד מקווה שאת לא נאנחת עכשיו אנחת
רווחה. אני מקווה שאת מצטערת אפילו אם זה רק קצת שכאן נגמר
הסיפור. אבל זה הסוף.
דארת' מור המשיך בנדודיו במדבר. הלוואי שהייתי יכול לומר שהוא
היה קרוב למטרתו ,אך בינו לבין אהובתו הרחיקו עכשיו מאהבים
רבים אחרים. אם רק היה יודע זאת,  אולי היה חוזר על עקבותיו
וניצל, אבל סביר יותר שהיה הורג את עצמו באותו מדבר חסר
גבולות.
ושוב פגש דארת' מור מישהו, אלא שהפעם היה זה דניאל השד - דניאל
שנשלח ע"י השטן לחסלו. אולי הגיב דארת' מור בשמחה לפגישה עם
ידיד מתא הכלא, אני לא בטוח שדניאל היה ממש ידיד, אבל הוא הבין
מדוע נשלח אליו דניאל. הקרב בניהם היה ארוך ומתיש. שניהם
הצטיינו בסייף, שניהם לא רצו לוותר, אבל כמו תמיד בכל מאבק בין
אדם לשד ,מנצח השד.
דמו של דארת' מור קישט אז חלקת מדבר קטנה והשקה פיסת דשא יבש
וגווע. גופתו נפלה על ברכיה ואז על פניה. חול מריר ניכנס לפיו.
עיניו הפקוחות והמתות נעצו מבט חי באופק ,בכיוון בו נמצאת
אהובתו.
אומרים שדניאל קבר את דארת' מור בנווה מדבר פורח ,עם פרחים
ריחניים וצבעוניים.
אומרים שבאותו נווה מדבר היה דשא ירוק ומים שפכפכו בשלווה
עילאית.
אומרים ששם השמש תמיד זרחה על שמיים תכולים וחסרי ענן ,והירח
היה תמיד בצורת סהר שבו רב הנסתר על הגלוי.
מספרים ששנים אחרי זה ניבנה שם בית בודד ,פשוט ואלגנטי ,אך יפה
יותר מכל בית אחר. אומרים שגר שם אדם זקן וחכם ,אחד שידע את כל
סודותיו של הלב.
אני לא ממש מאמין ,אבל זה היה ממש נחמד אם אותו אדם זקן היה
דארת' מור שקם לתחייה ,והוא מאושר עכשיו. ואולי ,רק אולי ,גם
אהובתו נמצאת אתו עכשיו בנווה המדבר או בגן העדן,
לי זה ממש לא משנה.

פרולוג I- גורלו של השטן-
השטן לא שלט לנצח בשכונת הרקיע. למעשה, שלטונו לא האריך ימים
כלל.
ביום בהיר אחד הוא שמע דפיקה חזקה ותוקפנית על דלתו. כשפתח את
הדלת עמדו מולו שוטרים ששמו אזיקים על ידיו. זה עלול להישמע
כאילו אלוהים חזר לשלוט ,אבל זה לא נכון. אלוהים עדיין מטורף.
זה עלול להישמע כאילו אין שליט ,אבל גם זה לא נכון -  יש
שליט.
את אולי סקרנית לדעת למה נכלא השטן. הוא נכלא בגלל שלא שילם
מסי עירייה. ערך הנדל"ן שברשותו היה כה גבוה ,שהוא לא יכל
לעמוד במסי העירייה. הוא נכלא ללא כל הגבלת זמן. כנראה שהוא
לעולם לא ישתחרר מהכלא ,כמו שאלוהים לעולם לא ישתחרר מבית
המשוגעים.
אורטל התגלה כשליט חכם. הוא גילה את הסוד לשלטון מוצלח - פשוט
מאוד אל תעשה דבר.
גם אלוהים וגם השטן נפלו כי ניסו לעשות משהו, אורטל נותן לעולם
לנהל את עצמו.
כך הוא יזכה לשבת על כס השלטון יותר זמן ,ולהגן על העולם
משליטים כמו אלוהים או השטן. לא שאורטל לא ייפול בסוף, הוא
ייפול כמו כולם, השאלה היא רק מתי.. כל החשיבות היא רק מתי.

פרולוג II- נבואה-
תהיה זאת נבואה שנייה לבני אדם.
ויבוא יום בו תצוץ האנושיות בכל פינה, יום בו יהיה אדם לאדם אח
ולא זאב. וידוע תדע כי יום זה לא יבוא על פני האדמה. ידוע תדע
כי האנושיות כבר מזמן גוועה. עד כאן על גורלה. גורלי שלי...
גורלי שלי כגורל כל בן תמותה.

פרולוג III- סוף לאנושיות-
עד כאן כל הסיפור שלי. אני מקווה שאהבת אותו ,אפילו אם רק קצת.

אני עדיין כאן בבית המשוגעים ,מחכה לביקור שלך. אני אוהב אותך
,ואת כבר בטח יודעת את זה. אז למה את לא אומרת כלום? למה את לא
באה לבקר? אולי את פוחדת ממני. אבל אני לעולם לא יפגע בך
בכוונה. אני רק אוהב אותך, רק אותך. אני אהיה נאמן ,אני אהיה
כל מה שתרצי ממני. אני רק רוצה שתאהבי אותי, או שאולי לפחות רק
תפגיני כלפי קצת יחס אנושי. אני כאן בשבילך מתי שרק תרצי, עד
המוות.. הכל בשבילך. אפילו ידידים אנחנו לא ,כי את כל הזמן
מנסה לברוח ממני. אני אוהב אותך, אני מטורף עלייך,  את בטח
זוכרת אותי ,אז למה את כל כך רחוקה?
אני מאוהב בך, הכל בשבילך..  רק תפגיני כלפי קצת יחס אנושי
,בבקשה ממך...