היה היה אדם, שמצא את עצמו עסוק בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים.
מכריו ניסו להוציאו מעיסוקיו השונים, אך ללא הועיל. יום אחד
הבחין האדם בשמש העולה והשמש היורדת. ותמה האדם על טיבן החוזר
של השמשות לזרוח ולשקוע בכל יום כבכל יום אשר חלף לו. האדם עזב
את עיסוקיו אשר בעולם החיצוני, ושקע בלית-ברירה בעולמו
הפנימי.
כעת, כעת האדם שמח בקירבו, שמח שניתנו לו חיים להבדיל בין
מועקת העולם שבחוץ, לבין תחושת-הרוגע והשלוה בעולמו הפנימי.
יום ביומו, האדם נושא עיניו אל השמש הזורחת, השמש אשר מאירה את
העולם באורה המרצד והמחייה, ומרכין מבטו אל השמש השוקעת, אשר
מלטפת את נשמתו ולוחשת בקול חלש אך אדיר - "חייה את חייך, אל
היום הבא, אל השמשות".
לדניאל |
