הבעיה הייתה שאלברט מעולם לא ניסה להיות פרודוקטיבי.
אמא שלו תמיד הייתה אומרת שידיים עסוקות הן ידיים שמחות. מידי
פעם הוא היה מתפרץ וממלמל משהו על הממשלה, הכוכבים, או חוסר
ההגיון שבדגים.
פעמים אחרות הוא רק היה יושב מול המחשב ומשחק. משהו אלים
ונוראי.
אף אחד לא נטפל אליו. אנשים פחדו ממנו או חשבו שהוא משוגע. הוא
היה בן שבע עשרה, מאוד גבוה. רזה עם כרס קטנה. הוא לבש נעליים
כחולות. הוא רצה להיות טייס, אך מעולם לא שקל את העובדה שיש
דברים מסוימים שצריך ללמוד לפני שניתן לעשות אותם.
ליום ההולדת השבע עשרה שלו אבא שלו קנה לו צב. אלברט אהב את
אביו בפעם הראשונה בחייו באותו יום.
הוא קרא לו ג'ון, על שם ג'ון לנון. הוא מעולם לא שמע אותו שר,
אבל חיבב את המשקפיים שהוא לבש וקיווה ללבוש משקפיים כאלה
בנקודה מסוימת בחייו. הצב חי בקופסא לצד מיטת היחיד שלו. הוא
לא אהב לצאת מהבית ולרוב היה פשוט קונכייה שלווה שישנה לצדו.
איש לא ידע אם זה היה מפחד או מבעיה ששורשה קיים עמוק בעבר של
ג'ון.
אלברט אהב אותו יותר מסיבה זו. אי רצונו של ג'ון לנסות להשתלב
גרם לו סיפוק רב. למעשה, הוא העדיף את ג'ון כאשר הוא היה בתוך
הבית שלו. הוא היה מדבר אליו המון. מספר לו על שירלי, הנערה
שישבה לצדו בשיעור כימיה, אך מעולם לא דיברה אתו. היה לה שיער
שחור ומתולתל, ולפעמים הוא היה רואה חרקים שנתפסו בין תלתליה.
הוא מעולם לא אמר לה כלום על כך. גם לה היו משקפיים, אבל הייתה
להם מסגרת אדומה ומבריקה והן שיוו לה מראה של ספרנית עם סוד
כמוס.
הוא לא אהב אותה. הוא לא הרגיש שהוא אי פעם ממש אהב מישהי, אבל
היה בה משהו שסיקרן אותו.
וג'ון היה מקשיב, שוקל כל מילה, ומהרהר ומחזיר שתיקה שלא היה
בה שום מבוכה.
באותו יום חמישי אלברט חזר הביתה ורץ ישר לחדרו. הוא טרק את
הדלת, ישב על קצה המיטה ובהה בקיר במשך שעה.
"הזמנת אותה לצאת אתך, מה?" שאל ג'ון. אלברט לא היה נער שהופתע
בקלות מן המוזר והבלתי הגיוני. ובאופן טבעי לחלוטין, הוא פשוט
ענה "כן".
"היא לא הסכימה, מה?"
"לא, היא הסכימה. אני לא יודע מה לעשות. מה עושים עם בחורה?"
זו הייתה שאלה לגיטימית לגמרי. הבחורה היחידה שאלברט ממש דיבר
אתה הייתה אמו, וזה לא אומר הרבה.
"קח אותה לסרט, קנה לה מילקשיק. בנות אוהבות את הדברים האלה.
תחייך, תחמיא לה על הנעליים שלה", ענה ג'ון, "ואל תיתן לה
ללכת. אני נתתי למישהי ללכת פעם. מאז אני לא מסוגל לצאת מהבית.
כל יום הוא עינוי, שום דבר לא גורם לי הנאה. אל תהיה כמוני
אלברט, אל תחזור על הטעויות שלי, מה?"
אלברט חשב זמן מה, חטף תנומה בסביבות שלוש וקם בסביבות שש.
ג'ון הוציא את ראשו מהבית, "אל תהיה כמוני, אל תהיה כמוני",
והסתכל לו בעיניים לרגע ואז חזר לביתו.
אלברט התרחץ, סירק את השיער עם ג'ל ולבש את החולצה שאמו קנתה
לו ליום הולדתו. הוא יצא לדרכו.
היא הייתה יפיפייה. היא חיכתה לו ליד המזרקה שבכיכר העיר. היא
לבשה סוודר אדום והיא חייכה כשהיא ראתה אותו מתקרב.
הוא לקח אותה לסרט אימה, והיא אחזה בידו בקטעים המפחידים. הם
שתו מילקשיק, והוא החמיא לה על הנעליים שלה. בסוף הערב הוא
נישק אותה על הפה, וזו הייתה ההרגשה המופלאה ביותר שהוא אי פעם
הרגיש.
מאותו יום והלאה היה קשה להפריד ביניהם. אלברט בילה פחות זמן
בבית, ואפילו דיבר עם אביו יותר.
שירלי הייתה באה לבקר ונשארת לישון. וג'ון היה נאלץ להקשיב
לצרחות שלה כשהיא הייתה גומרת.
עברו חודשיים של חוסר תקשורת מוחלט בין ג'ון לאלברט.
יום חמישי אחד אלברט חזר מבית הספר, רץ לחדרו וטרק את הדלת.
הוא בהה בקיר במשך שעה.
"היא נפרדה ממך, מה?" שאל ג'ון.
"כן", אמר אלברט, "למה הכאב הזה לא עוזב אותי? אני רק רוצה
להיות אתה כל הזמן. אני רוצה להסתכל עליה, להריח אותה, לשכב
אתה, לאהוב אותה".
ג'ון הנהן, "כולנו רוצים להיות מאושרים, אלברט. ויש אנשים
בעולם הזה שייקחו ממך את האושר הזה שהרגשת. ויש את אלה שיעשו
משהו בנידון ויש את אלה שיבהו בקיר או יסתגרו בבית. ההבדל בין
אנשים הוא האמצעים שעומדים לרשותם. ידיים עסוקות הן ידיים
שמחות, אלברט. לא לכולם יש גישה לפורמלין", הוא אמר וחזר
באיטיות לביתו, עדיין מסתכל על אלברט. אלברט בחן את ידיו. הן
רעדו, אבל הן ידעו מה לעשות.
היא הסכימה לפגוש אותו באותו ערב כדי לדבר. היא אמרה שהיא רוצה
שהם יישארו ידידים. הוא חיבק אותה והצמיד את המטלית הספוגה אל
פיה. הוא המשיך לחבק אותה ולקח אותה הביתה. ג'ון חיכה לו שם
והנהן בראשו בהסכמה כשראה את אלברט מחזיק את שירלי בזרועותיו.
"מחר נקנה אקווריום, היא תוכל לגור שם בתוך הארון. אתה רואה,
אלברט? אין שום סיבה שמישהו יעזוב אותנו אי פעם, העיקר שיש לנו
אחד את השני".
אלברט נישק אותה. היא הריחה כמו מורפיום. אלברט תמיד יחשוב על
דברים נעימים כשהוא יריח כימיקלים.
והיא לא תצרח יותר בלילה. |