במחסן הפתוח שעל יד ביתה עושה אם כביסה כשהיא לובשת חצאית
כותנה כחולה וחולצת קטיפה לבנה. שערה השחור והחלק אסוף ומוסתר
מתחת לחתיכת בד ירוקה. עיניה הירוקות, שהיו צוחקות ותמימות,
אינן עוד כשהיו פעם. השגרה, חוסר החיים, חוסר החופש, המצוקה
הנפשית שבחייה ובעולמה ניכרים בפניה בבירור. היא לא כשהייתה
בצעירותה - מרחפת בשדות הקיבוץ.

לפתע קול צעדים חרישיים נשמע מאחוריה. היא מרימה את ראשה היפה
ובעיניים עייפות, חלולות, היא מביטה אל בנה, הבוגד. העייפות
שבעיניה מתחלפת לכעס והיא מפנה את גבה אל בנה. "אתה יודע שאתה
לא רצוי כאן." סיננה לעברו. הבן השפיל את ראשו אל הארץ. "אני
מצטער אימא. אבל זאת האמונה שלי. ושום דבר שתעשי לא ישנה זאת."
אמר בטון נחרץ.

- "אתה לא מבין כלום." הסתובבה אל בנה כשדמעות בעיניה.

- "אני אבין אם תסבירי לי."

- "זה סיפור ארוך."

- "אז תתחילי מההתחלה, מהרגע שהמלחמה התחילה."

- "אחרי עיראק היה נראה שהכל הולך להיות טוב. נחתמו הסכמים עם
רוב ארצות ערב, וארה"ב כבשה את המדינות שלא היו מוכנות להגיע
להסכמים. האמריקאים החלו להתנהג כשליטי העולם ואמרו למדינות
האחרות כל הזמן מה לעשות ומה לא לעשות. בסוף זה חזר אליהם כמו
בומרנג, החלו מרידות ברחבי העולם והמלחמה החלה. המלחמה אותה
אנו מכנים `מלחמת העולם השלישית` אך בתנ"ך כינו אותה `מלחמת
גוג ומגוג`. ואז, מתוך ענני המלחמה היא קמה, היא קמה והושיעה
את עם ישראל מהשמדה. וכשהמלחמה נגמרה ונשארו בעולם רק היהודים
הבנו שהחזון התגשם, חזון אחרית הימים."

- "כן, את הסיפור הזה אני מכיר. אבל אני רוצה להבין אותך, את
הסיפור שלך. ולא את הסיפור שהמצאת כדי שתראי טוב בעיני אנשים,
את הסיפור האמיתי שלך."

- "האמת? טוב, אני לא הייתי מאמינה גדולה אף פעם בצעירותי.
למען האמת, היו פעמים שלא האמנתי בכלל. כשכל הסיפור עם המושיעה
החל אני הייתי בין המתנגדים והלא מאמינים שבהתחלה היינו קבוצה
יחסית גדולה. אבל הם, המאמינים, התחילו לנפח לכולם את המוח על
כל מיני דברים של אלוקים ונקטו עלינו, הלא מאמינים, כל מיני
שיטות של לוחמה פסיכולוגית. אחרי שהפסיכולוגיה כבר הפסיקה
לעבוד הם עברו לשיטות של איומים, רצח ותקיפות. נשארנו ממש קצת
אנשים ולרובנו כבר לא הייתה משפחה, לפחות לא אחת שהכירה בנו.
נהפכנו למין מחתרת כזאת שכל מה שהיא רוצה זה חופש. חופש להאמין
במה שאנחנו רוצים, חופש לשמור על כל מה שלחמנו למענו לכל אורך
ההיסטוריה. אבל המאמינים ראו בנו איום, בעיקר בגלל כל מה שקרה
לאורך ההיסטוריה. הם לא רצו שההיסטוריה תחזור על עצמה ואז כל
הכוח שלהם יאבד. אז הם החלו להפעיל לחץ על המשפחות שלנו ואיימו
לרצוח אותן אם נמשיך ככה. האיומים לא כל כך הצליחו ורק מעטים
עברו אל המאמינים מתוך חשש לחיי משפחותיהם. אז המאמינים החליטו
על הפעולה הסופית - לחסל את כל מי שלא מאמין. הם הזמינו את כל
הלא מאמינים לישיבת פסגה כדי להגיע להסכמים. כולם באו ואף אחד
לא חזר משם. למזלי, אני עברתי אל המאמינים מתוך פחד ומתוך
לחצים כבדים של משפחתי. וכשעברתי ושמעתי את כל הסיפור, הבנתי
כמה טעיתי כשלא הייתי מוכנה להאמין במשהו כה אמיתי ונכון. אתה
גם תבין, רק תלך לפנימייה הזאת, בבקשה, תלך בשבילי. זה עדיף לך
מאשר לחכות למוות שיבוא לאסוף אותך."

- "אני מעדיף למות בשביל האמונה שלי מאשר לחיות בשקר כל החיים
שלי."

- "אם ככה, גזרת על עצמך גזר דין מוות. וכך גם עלי."

- "לא, זה לא חייב להיות ככה..."

- "זה כן."

- "זה שאצלכם זה לא הצליח זה לא אומר שגם אנחנו ניכשל."

- "אין לכם סיכוי. כמה אתם, עשרים חבר'ה?"

- "עשרים ושישה."

- "עשרים ושישה. אנחנו היינו ארבעים חבר'ה ונכשלנו. אין סיכוי
שמישהו מהרבנים הגדולים ייתן לכם להמשיך בשלכם ככה סתם."

- "אני פשוט לא יכול לראות את כל מה שהתאמצו אבותינו לבנות
במהלך ההיסטוריה קורס בגלל איזו אישה אחת שבסך הכל רצתה להיות
הרמטכ"לית הראשונה, ורק בגלל המצב העדין שבו היא פיקדה על כל
צבא ישראל התחילו הדיבורים על כך שהיא מושיעה ושזה חזון אחרית
הימים וכל השטויות האלה."

- "יש צדק בדבריך, וככה גם אני חשבתי כשהייתי בגילך ויש לך כל
זכות שבעולם לחשוב ככה ולהאמין במחשבות שלך, אבל למה לכל
הרוחות היית חייב להתחיל את כל עניין הלא מאמינים והמחתרת
מחדש? אתה לא חושב שהעם היהודי כבר סבל מספיק? אתה חייב להוביל
אותנו גם למלחמת אחים?"

- "אני בסך הכול הקמתי מחדש את התנועה שאתם נטשתם. ורואים לכם
בעיניים טוב, טוב עד כמה אתם כמהים לחזור אליה. אנחנו רק רוצים
קצת חופש לא להאמין. ובאמת אימא, מספרנו הולך וגדל מיום ליום.
וגם אם יעצרו אותנו יקומו אחרים במקומנו, וכך הלאה, וכך הלאה.
לי אין שום רצון לעורר מלחמת אחים. הברירה הזאת היא בידיכם.
אנחנו רוצים שלום והדדיות, זה אתם שלא מוכנים לקבל את העובדה
שמישהו לא חושב כמוכם, לא אנחנו."

- "אורי, אתה מוכן להקשיב לסיפור על יום אחד במחתרת שלנו? אולי
ככה תבין למה אני מפחדת כל כך."

- "אני תמיד מוכן להקשיב לך אימא."

- "זה היה באחת הפעמים בהן המאמינים ניסו לגלות את מיקומה של
המחתרת שלנו. ומה שלא ידענו באותו יום, הוא מה שהרג רבים
מאתנו. מה שלא ידענו היה שיש בינינו חפרפרת. החפרפרת גילתה
למאמינים על מקום ושעה שבהם ייפגשו כמה מהמנהיגים הבכירים של
המחתרת שלנו, אני הייתי אחת מהם. הלכתי למפגש, שהיה במחסן נטוש
וגדול, הגעתי באיחור כי הייתי צריכה להביא איתי תוכניות סודיות
וכמעט שכחתי אותן. כשהגעתי המקום כבר עלה בלהבות והיה מלא
בשוטרים של המאמינים. לקח לי כמה זמן כדי להתעשת ואז לקחתי את
התוכניות, השלכתי אותן לפח זבל שהיה בוער בלהבות, ורצתי לשיחים
הקרובים. זה היה סיוט, כמו הלילה הארוך ביותר בחיי. לא היה לנו
לאן ללכת חוץ מלהיות בשיחים. התחבאנו בהם ומדי פעם כמה אנשים
היו הולכים לבניין לחפש אם יש שם ניצולים ובדרך היינו צריכים
לפגוע בכמה שוטרים. כשנכנסתי פנימה עם עוד שני אנשים, מה
שראיתי גרם לי לרצות למות; גופות של חבריי הטובים ביותר היו
שרועות על הארץ כשהן מרוטשות ובקושי ניתן לזהות אותן. מצאנו
ניצולים שהיו חסרים להם איבר או שניים, או שפציעתם הייתה כל כך
חמורה שכבר עדיף היה להם שנירה בהם מאשר שהם ימותו בייסורים.
את כולם הכרתי, כל גופה או פצוע. הם לא היו סתם אנשים עם שם,
הם היו חברים שלי. כאלה שגדלתי איתם או התאמנתי איתם לקראת
קרבות, כאלה שהצילו את חיי הרבה פעמים, כאלה שהיו לי איתם
רומנים קצרים או סיפורי אהבה גדולים, כאלה שהייתי מדברת איתם
על הכל בכל זמן, כאלה שעזרתי לאמן כשהם היו ילדים, ואחד שאיתו
עמדתי להתחתן. הוא ישב בפינה כשחסרה לו יד והוא כולו מדמם, היה
ברור שהוא גמור. ניגשתי אליו וכשהוא ראה אותי הוא חייך. הוא
אמר לי: `היי יפה שלי, מצטער שאני לא אספיק להיות אבא לבן
שלי.` אמרתי לו: `אל תדבר ככה. אתה תצא מפה ותהיה בסדר גמור.`
הוא רק חייך, ליטף את שערי ואמר: `אל תחכי לי. תוציאו מכאן את
כל האנשים החיים ותמשכו פנימה את כל השוטרים. יש לי פה פצצה
ואני אפוצץ אותה ואמות יחד עם כל השוטרים המאמינים האלו.` לא
הייתה לנו ברירה אלא להסכים ולי נשאר רק לשבת בשיחים ולראות את
הבניין מתפוצץ וקורס על השוטרים ועל קובי, אביך."

- אורי נראה המום. לקח לו זמן עד שהוא דיבר: "אימא, אף פעם לא
סיפרת לי על זה. חשבתי תמיד שאבא נהרג בתאונת הרכבת המסתורית.
למה לא סיפרת לי את זה קודם?"

- "זה היה לי קשה מדי. רק לספר את זה, זה כמו לחיות את זה שוב
מההתחלה. בבקשה, אני לא רוצה שיקרה לך מה שקרה לי. תפרק את
המחתרת הזאת. זה יוביל רק לאסון."

- "לא אימא. אמרתי לך, אני לא אפרק את המחתרת, לא משנה מה
יקרה."

- "הוציאו עליך חוזה."

- "מה?"

- "הוציאו עליך חוזה."

- "מי? מה? למה? מתי?"

- "המנהיגים של המאמינים. הם יודעים על זה שהקמת מחדש את
המחתרת והם הוציאו עליך חוזה. בקרוב כל לוחם בעולם הזה ירדוף
אחריך ויביא אותך אליהם מת או חי."

- אורי התחיל לנוע בעצבנות: "את רואה?! את רואה?! אלו האנשים
שנגדם אני נלחם. אלה מרוב כוח נעלם להם המוח. לא אכפת להם ממך
או ממני. אכפת להם רק מעצמם ומהכיס שלהם. אימא, את לא תסגירי
אותי נכון?" האם השפילה ראשה. "אימא! אני הבן שלך! בשר מבשרך,
דם מדמך. את לא תעשי לי את זה נכון? נכון?!"

- היא הנידה ראשה בשלילה: "לא. אני לא אסגיר אותך. אבל אני גם
לא אוכל לעזור לך. פה זה המקום הראשון שהם יחפשו והם יהרגו כל
מי שיעמוד בדרכם. נכון שזה לא כמו פעם המצב עכשיו. אבל אנחנו
בונים פה משהו, משהו חדש. ואחר כך יבוא מישהו וישנה את המצב.
אבל זה לא יהיה אתה וזה לא יהיה עכשיו."

- "למה?"

- "כי העם עוד לא מוכן לשינוי. צריך קצת זמן כדי להסתגל למצב
החדש. כשאנשים יתחילו לפקוח את העיניים הם יהיו מוכנים לשינוי.
אל תקדים את המאוחר ככה סתם."

- "אני עושה מה שאני מאמין בו גם במוח וגם בלב. וכך גם חבריי
נוהגים. עכשיו, זה נורא חשוב, תגידי לי מתי יצא החוזה הזה."

- "אתמול."

-"אז אסור לי להיות פה. הם יכולים לבוא כל רגע."

- "אתה מודע לזה שבאמונה שלך אתה מסכן לא רק את עצמך, אלא גם
אותי, אימא שלך, מי שנתנה לך חיים. ולא רק זה, אתה גם מסכן את
כל מה שהצלחנו לבנות אחרי המלחמה. אני לא אוכל לתת לך להרוס את
כל זה."

- "אבא מת בשביל זה. גם אני מוכן למות בשביל אותו הדבר. אני
אלך להתחבא עכשיו. תשמרי על עצמך."

- "אם אתה הולך מפה עכשיו, אתה לא הבן שלי."

- "מצטער אימא, אבל אני נלחם גם בשבילך."



האם השפילה ראשה והבן הסתובב והחל מתרחק לאט, לאט. האם הרימה
מבטה והביטה מספר שניות אל עבר בנה ההולך ומתרחק ממנה. היא
השפילה את ראשה ושלחה ידה למגירה שלידה. היא שלפה את האקדח
שהיה מונח שם והרימה אותו. היא הביטה שוב אל בנה, הנידה ראשה
באכזבה והשפילה ראשה. היא לחצה על ההדק וקול ירייה חזק פילח את
דממת המקום. היא הרימה את ראשה והסתכלה אל בנה ששכב על הארץ מת
כשהוא בוסס בדמו. "מצטערת. אבל אני לא אתן לך להרוס את החיים
שלך ואת שלי גם יחד." אמרה לגופת בנה. היא התקרבה אל הגופה,
הניחה את האקדח בתוך ידו של בנה ועלתה אל גג הבית.


נכתב לתחרות בסימן הרצל.
בשל הפסימיות הרבה שבו הוא לא זכה.