את מבקשת להכיר אותי
ואני, מה אספר לך על עצמי?
שאני קטנה כזאת שבקושי רואים, ושלעולם כבר לא אעבור את מטר
חמישים. או אולי אתחיל בזה שאני שונאת מסגרות, ורק עצם המחשבה
שאני חיה בעולם שמישהו אחר ברא בשבילי גורמת לי להשתגע ולרצות
לעוף מפה.
אני מציגה בפנייך את עצמי, קוראים לי - אור חשוך, ואת אומרת
נעים מאוד.
עכשיו אני צריכה להמשיך ולתאר את עצמי. את מבקשת לדעת מה
התחביבים שלי, מה אני הכי אוהבת בעצמי וכד'.
אז ככה: בעלת נטייה להרס עצמי, דכאונית, חסרת כל ביטחון עצמי,
חסרת חוש הומור, אין שום דבר חמוד או מקסים בי והדבר היחידי
שאני אוהבת בי זה את העיניים הכחולות. לפעמים נדמה לי כי זה
הדבר היחידי ששאר האנשים אוהבים בי, ובצדק.

אופס, את נשארת בשוק, לא ציפית לתגובה כזאת, והאמת היא שלא
מגיע לך, אבל מה לעשות? זאת אני. את מתנצלת בשמי וזה מעצבן
אותי. ואז לרגע אני משתתקת ומביטה בך מהצד, את נראית לי בן אדם
נחמד. אני קמה מתוך כוונה ללכת ומתוך ידיעה שהרסתי כל סיכוי
לקשר איתך, ובעודי עומדת מולך את שואלת אותי אם סיימתי את
דבריי. אני אומרת שכן, אז את אומרת שיש לך בקשה אחרונה, אני
אומרת בקשי, ואת, את מבקשת להכיר אותי.