בדירת חדר קטנה
בסוף העולם שמאלה
ישבנו את ואני.
חיכינו לגאולה.

שתקנו ביחד.
צחקנו ביחד.
נשמנו ביחד.

הזמן נעלם
כעשן היוצא מפי.
האוויר קפא.
עינייך נצצו.

כמה כמהתי לשפתיך.
כמה כמהתי לנשקך.
הזמן קפא.

והאוויר חזר וחלף על פנינו,
כמו דמות מן העבר.

אנחנו ישבנו שם,
בדירת חדר קטנה
בסוף העולם שמאלה,
חיכינו לגאולה.

תחושת הזמן,
נעלמה בצללים.
השקט שלך - החריש את אוזניי.

ישבנו אני ואת.
חיכינו לגאולה.

רק הזמן יודע עד מתי נחכה.
גרגיר החול המשיך בעקשנותו,
ונשאר ללא תנועה, ללא תזוזה,
קפוא במקומו.

ואנחנו
יושבות ומחכות.