מתחת לפחד אני נמצאת, קטנה כזאת מקופלת בתוך עצמי.
את הפחד אני מכירה כבר כמה שנים מאז שהיא עזבה אותי.
הפחד נהייה החבר הכי טוב שלי, יודע עלי הכל, מסתכל בתוכי ומנסה
לגלות איפה הכי כואב לי. אבל אני יודעת שהוא עושה את הכל מתוך
דאגה. הוא החזק שבינינו, תמיד מגונן עלי מפני כולם, מפני עצמי,
הקטנה, ששוכבת ללא יכולת להתמודד.
הפחד מלמד אותי דברים נהדרים, כמו איך לבנות חומות כל כך חזקות
שאפילו מנוף לא יוכל להפיל, לפעמים אני חושבת שחבל שלא הכרתי
אותו לפני שהיא הלכה, אבל הוא אומר שזה גורל ואני מאמינה
בדבריו, אחרי הכל הוא החכם שבינינו.
אני זוכרת איך הוא לימד אותי לא לחשוף אף פעם את כל הקלפים, כי
הוא אמר שאסור שידעו עלי את הכל וגם אז הוא צדק כמו תמיד.

היום אני והפחד הלכנו לטייל ובדרך נפגשנו איתה והוא כל כך פחד,
אבל כמו תמיד הוא החזק תפס לי את היד ומשך אותי משם, ואני
הבטתי פעם אחרונה בפניה והמשכתי איתו בדרך שלו.

הוא תמיד אומר לי שאנחנו אף פעם לא ניפרד, כי הוא אף פעם לא
יעזוב אותי וזה נותן לי הרגשה טובה שיש לי משהו קבוע כמוהו.
בעצם, אנחנו שילוב די מוצלח ועל הלב שלי כתוב כבר מזמן -
"כאן גרים פחד ולבד".