1. פנים, לילה, ביתו של סער.
זוהי שעת לילה ולכן לא רואים איש בבית. המצלמה משוטטת בחדרים
השונים ואנו רואים את החפצים והרהיטים שיש בבית לפי הסדר הבא:
ספה בסלון, המטבח, חדר העבודה ולבסוף רואים את הדלת של החדר
השינה. ברקע נשמע שירם של השכנים "מה נשתנה".
אנו מתמקדים במנעול שנמצא על חלון קטן ורואים אותו מסתובב
ונפתח. דרך החלון נכנס פורץ לבוש שחורים, עם מסכת סקי על פניו.
הפורץ מביט סביבו ואחר כך מתחיל לאסוף כל מיני דברים קטנים
שנמצאים על המדפים בסלון לתוך השק שלו.

2. פנים, לילה, הסלון של סער.
הפורץ נכנס אל הסלון ועומד ליד שידה שאת מגרותיה הוא עומד
לפתוח. לפתע הוא חושב שהוא שומע רעש ומביט סביבו, מאחוריו
נמצאת ספה ריקה שמסתירה חלק משטח הראיה שלו. הוא ממשיך לפתוח
את המגירה. בתוך המגירה הוא מבחין באקדח ובדיוק באותו רגע
הפורץ שומע רעש, מסתובב לאחור ודמות לבנה מכה בו באגרוף.
התמונה מחשיכה.

הפורץ שוכב לו על הקרקע, מעולף חלקית ומעליו עומד סער (בן 35,
לובש משקפיים "מרובעות" של איש עסקים), לבוש בגופיה לבנה
ותחתוני בוקסר. סער מדליק מנורת שולחן שנמצאת על השידה, מרכיב
את משקפיו ורוכן לכיוונו של הפורץ. הוא מושיט את ידו בהיסוס
ומוריד לפורץ את מסכת הסקי מעל פניו. מתברר לנו שמדובר בפורצת
(בת 24, נאה, מזרחית, עם מבנה גוף דק ונערי). סער מתרומם
מכריעתו בהפתעה, והפורצת פוקחת את עיניה, מעיפה בו מבט ואז
בועטת בבירכו ומתרוממת על רגליה. סער מנסה להאבק בה אך ללא
הצלחה, הפורצת מתגלה כמתאבקת מיומנת ומפליקה בו את מכותיה עד
שבבעיטה אחרונה הוא נופל לאחור על הספה. הפורצת מביטה סביבה
בלחץ, תופסת את השק שלה ואז רצה לכיוון הדלת. הדלת נעולה
והמפתח נעוץ במנעול. היא מסובבת את המפתח אך הדלת קשורה גם
בבריח. הפורצת מתירה את הבריח ופותחת את הדלת לרווחה.
אנו רואים את פניה בתקריב מכיוון פתח הדלת בשניה שהיא עומדת
לצאת החוצה ואז מוצמד אקדח לרקתה והיד המחזיקה אותו דורכת את
הבריח. הפורצת קופאת.

סער(s.o):
"לאן בדיוק את חושבת שאת הולכת?
תסגרי את הדלת. לאט. יופי."

הפורצת סוגרת את הדלת לאט ובעדינות. ניכר שהיא פוחדת. סער נועל
את הדלת עם הבריח ועם המפתח ושם אותו בכיס מכנסי הבוקסר שלו.

סער:
"בואי הנה. שבי שם. אל תזוזי."

סער מורה לפורצת עם האקדח לכיוון הספה. הפורצת מתיישבת. סער
מרים את משקפיו שנפלו על הריצפה ושמם על עיניו. אחת הזגוגיות
שבורה.
דם יורד משפתו של סער ומבלי להוריד את אקדחו מכיוונה של הפורצת
הוא מוציא נייר טישו ומנגב את פצעו זב הדם. סער ניגש לטלפון
האלחוטי שתושבתו נמצאת בדיוק מאחורי הפורצת. הוא מרים את
השפופרת ומחייג את המספר 100. אנו יכולים לראות בתמונה אחת את
פניה של הפורצת ואת שיחתו של סער.

סער:
"הלו משטרה? אני רוצה לדווח על פריצה.
בהרצליה, רח' בורוכו...
חכי רגע. (מחפש נייר ועט אך מוותר)
טוב תגידי, אני אזכור
9555644. בסדר אני זוכר.
9555644, 9555644"

בזמן השיחה נע סער עם הטלפון האלחוטי כך שמשלב מסוים הוא יכול
לראות את פניה של הפורצת. סער חוזר על המספר על מנת שלא לשכוח
אותו ומחייג למספר שניתן לו.

סער:
" תשע, חמש, חמש, חמש, שש....."

סער נראה כאילו שכח את שתי הספרות האחרונות ומסתכל לכיוון
הפורצת שאולי תוכל לעזור לו.
הפורצת לא נראית כמישהי שיכולה לעזור, אך הסיטואציה מתחילה
לשעשע אותה.

סער:
" ארבע, ארבע. (ממתין לשיחה) הלו משטרה? אני רוצה לדווח על
פריצה.
טוב. אני אמתין."

סער ממתין בזמן שמעבירים אותו לדבר עם אחד החוקרים, בזמן
ההמתנה נשמעת אחת מהמנגינות המעצבנות האלו של המענה הקולי.
לאחר מספר שניות השיחה מועברת.

סער:
"הלו? הייתי רוצה לדווח על פריצה (שניה רגע, אני אפתח טופס)
בסדר (כן, מה השם?) סער לוין (תעודת זהות?) 2896324 ספרת
ביקורת 7
(איפה זה קרה?) אני גר ברח' בורוכוב 8 (קומה?) אין קומות. יש
שתי כניסות. אני בכניסה השניה.
כניסה ב'. (בסדר, בדקת מה נגנב?)
לא נגנב עדיין שום דבר. אני תפסתי אותה על חם (אותה?)
כן, אותה, אותה, זאת הייתה בחורה (שיחקת אותה, מר לוין. לא כל
יום תופסים ככה בחורה) אם אתה אומר אז אתה בטח יודע (טוב, אני
חושב שכדאי שתגיע לתחנה ותיתן תיאור של איך היא נראית, הבחורה
הזאת)
בשביל מה אני צריך להגיע לתחנה ולתת
את התיאור שלה? (כדי שנוכל לתפוס אותה, אדוני)
אבל היא נמצאת כאן!
(היא עדיין בדירה שלך?) כן. תפסתי אותה על חם, אמרתי לך!
(בסדר הבנתי, אתה לא צריך לצעוק) אני לא צועק! אני בסך הכל
רוצה שתשלח לכאן מישהו לקחת אותה, זה הכל (מאה אחוז אדוני, אני
מיד מוציא ניידת אליך) אני אודה לך מאוד, אם תוכל לעשות זאת
(אין בעד מה אדוני, בשביל זה אנחנו כאן)
בסדר, אני מחכה לכם. (עלה כיפאק)
עוד כמה זמן תגיעו בערך?
(זה ייקח כמה דקות) בסדר. אז אני כאן ממתין."

סער מסיים את השיחה ומניח את הטלפון האלחוטי על ארונית שנמצאת
בתחילת מסדרון שמוביל אל החדרים האחרים שבבית. הפורצת מביטה בו
במבט קצת יותר שליו משהיה לה קודם.  

הפורצת:
"פעם ראשונה שלך, אני מבינה"

סער:
"מה?"

הפורצת:
"פעם ראשונה שמישהו פורץ אליך לבית?"

סער לא מגיב.

הפורצת:
"תוך כמה זמן הם אמרו שיהיו כאן?"

סער:
"תוך כמה דקות"

הפורצת:
"בליל הסדר? אם הם יעשו את זה בפחות מחצי שעה
אני יעל אבוקסיס, לפני ההריון"


סער:
"זה לא יעזור לך. הם יהיו כאן תוך כמה דקות"

סער והפורצת שניהם שותקים והזמן עובר באופן מעיק. מחוג השניות
שבשעון הקיר נוקף בקצב הרגיל. סער מסתובב בעצבנות בחדר ומדי
פעם ניגש לחלון שליד דלת הכניסה ומעיף מבט החוצה. הפורצת בוהה
בכיוון מסוים ומדי פעם מסתכלת סביב. ברקע נשמע שירם של השכנים
שהגיעו כבר ל"די דיינו". לבסוף מרימה הפורצת את השלט של
הטלוויזיה ומדליקה אותה. בטלוויזיה מופיע סרט כחול של ערוץ
גרמני. גניחות בגרמנית בוקעות מן הטלוויזיה והפורצת מסתכלת בה
מחויכת.
סער צועד קדימה וסוגר בזעם את הטלוויזיה.

סער:
"מה את עושה?
תביאי לי את זה מיד!"

הפורצת:
"עד שהמשטרה תבוא, חשבתי אולי נראה
טלוויזיה. נעביר את הזמן. אני רואה שיש לך דברים
מעניינים."

סער (מאיים באקדח):
"אל תגעי בשום דבר! את שומעת?!"

הפורצת (מרימה את ידיה):
"בסדר. בסדר."

הפורצת יושבת וסער מבחין במספר חפצים נוספים שנמצאים על השולחן
כמו הארנק שלו, ומשקפי השמש לו וכדומה הוא לוקח אותם אחד, אחד
ומרחיקם מהפורצת למקומות אחרים בחדר. הפורצת מתבוננת בו בשלות
נפש.

הפורצת:
"אני צריכה פיפי"

סער:
"סליחה?"

הפורצת:
"אני צריכה לשירותים."

סער:
"את תחכי עד שהמשטרה תגיע, ואז תעשי מה שאת רוצה"

הפורצת:
"מה אתה רוצה, שאני אתאפק עד שהם יבואו?
זה יכול לקחת יותר מחצי שעה."

סער:
"ואני אומר שהם צריכים להגיע כל רגע"

הפורצת:
"אז עד שהם מגיעים אני לא יכולה ללכת לכמה שניות להשתין?"

סער:
"לא"

הפורצת עושה פרצוף מתאפק ומשכלת את רגליה. דקה חולפת.

הפורצת:
"תשמע, אני לא יכולה יותר. אני ממש, ממש מוכרחה"


הפורצת מתרוממת מהכורסא וסער מדגיש את איום האקדח. שניהם
עומדים זה מול זה. הפורצת מביטה לו בעיניים במבט מתחנן ולא משה
ממקומה. סער מהסס.

סער:
"את לא יכולה להתאפק?"

הפורצת:
"אני מצטערת אבל יש לי שלפוחית נורא רגישה"

סער זז קצת הצידה, מפנה לפורצת דרך לכיוון השירותים הנמצאים
סמוך לכניסה. הפורצת מרגיעה אותו.

הפורצת:
"תרגע. בסדר? אני לא מתכוונת לעשות לך שום דבר.
רק תגיד לי איפה זה נמצא, שמה?"

הפורצת מצביעה לכיוון השירותים ומתחילה ללכת לכיוונם בהליכה
אחורנית. סער הולך בעצבים בעקבותיה עד שהם מגיעים לשירותים
עצמם. בכל הזמן הזה שומר סער על מרחק מינימלי ממנה ואקדחו כל
הזמן מכוון. הפורצת עוצרת לפני שהיא נכנסת לשירותים.

הפורצת:
"אתה רוצה לבוא ולהחזיק לי?"

סער:
"לא. תודה."

הפורצת:
"אז אכפת לך שאני אכנס לבד?"

סער(מתלבט):
"בסדר. אבל שיהיה קצר. וטריק הכי
קטן שאת עושה אני יורה דרך הדלת."

הפורצת:
"אל תדאג ,שום טריקים. מבטיחה. (כמעט סוגרת את הדלת ואז שוב
פותחת)
אם אתה לא מאמין לי, אז תקשיב לרעש.(סוגרת ופותחת)
שניה אחרי שאני מורידה את המים אני יוצאת. נשבעת.(סוגרת)"

3. פנים, לילה, השירותים של סער.
הפורצת נכנסת לשירותים. היא נשענת על הקיר ופולטת אנחה של
רווחה. היא עוצמת את עיניה וניכר בה שהיא מנסה להירגע.

2. פנים, לילה, הסלון של סער.
סער מנצל את ההזדמנות שהיא בפנים, רץ לסלון ולובש במהירות
מכנסיים ומקטורן מהודרים על הגופיה שלו. הוא רוצה ללבוש גם
נעליים אך לפתע נשמע קול המים היורדים וסער מספיק לנעול רק את
נעלי הבית הפרוותיות שלו ורץ בחזרה אל דלת השרותים.
הפורצת יוצאת החוצה ושוטפת את ידיה בכיור שבשירותים.

הפורצת:
"אחלה סורגים יש לך על החלון.
גם אם הייתי רוצה לברוח, לא הייתי
מצליחה.(מבחינה בחליפה) סחתן על הטוקסידו
אל תגיד לי שזה בשבילי כל החגיגיות הזאת."

הפורצת מבחינה בנעלי הבית ומביטה בסער במבט מלא הבנה ובוז. סער
נבוך קצת.

הפורצת:
"מתוק"
הפורצת מסיימת לשטוף ידיים ומחפשת מגבת. כשידיה רטובות ומושטות
לפנים היא מביטה בסער במבט שואל.

הפורצת:
יש לך...? לא משנה. (מנגבת במכנסיה)
תודה. במעצר השירותים
הם גועל נפש. גם בכלא הם לא משהו כשאני חושבת על זה."

הפורצת הולכת חזרה לכיוון הסלון אבל הפעם היא עם הגב לכיוונו
של סער. כשהיא מגיעה לספה היא רואה שיש עליה סדין וכרית ומבינה
שסער ישן בסלון.

הפורצת:
"אתה ישן בסלון?
יש עוד מישהו בבית?"

סער:
"אף אחד"

הפורצת:
"כן. זה נראה לי בית כזה בלי אף אחד.
חשוך והכל. הייתי בטוחה שכולם נסעו לליל הסדר.
למה נשארת?"

סער:
"סתם"

הפורצת:
"מה, סתם? אתה לא בקטע של ליל הסדר?
בטח אתה גם לא מאמין באלוהים.
הבית הזה בכלל שלך?"

סער:
"כן. זה הבית שלי"

הפורצת:
"בכמה קנית?"

סער:
"בשביל מה לך לדעת?"

הפורצת:
"סתם בשביל הסקרנות. זה לא שאני מתכוונת להציע לך מחיר.
סתם מעניין אותי לדעת כמה עולה בית באזור הזה."

סער:
"500 אלף"

הפורצת:
"חמש מאות אלף דולר?(בנימת התפעלות)
המון כסף.
עשית את זה לבד או מהמשפחה ככה?"

סער:
"קצת משפחה. הרבה משכנתא.
אם באמת רוצים, אז אפשר להסתדר"



הפורצת:
"תאמין לי כמה שאני לא ירצה, בחיים לא יסתדר לי לקנות בית ב500
אלף"

סער שותק.

הפורצת:
"אז אם הם עזרו לך לקנות בית אתה צריך להיות בסדר איתם, לא?"

סער:
"עם מי, עם המשפחה שלי?"

הפורצת:
"כן. ואתם לא עושים סדר במשפחה שלך?"

סער:
"ההורים שלי עושים"

הפורצת:
"ולמה לא הלכת?"

סער:
"אני לא חושב שזה עניינך"

הפורצת:
"לא רוצה לספר, לא צריך.
מה אתה אומר, מי תקח אליפות השנה, בית"ר או מכבי?
איזה קבוצה אתה אוהד?"

סער:
"אני לא מתעניין בספורט"

הפורצת:
"בכלל? כדורסל? בושידו? כלום?
חבל. היינו יכולים להעביר ככה קצת את הזמן,
להתווכח על גמר גביע ואז הזמן היה טס.
איזה מין גבר אתה שלא מבין בספורט?"

סער:
"אם אני לא מבין בספורט אז אני לא גבר?"

הפורצת:
"אני לא אמרתי שאתה הומו או משהו כזה,
סתם חשבתי שאתה קצת מבין בזה. אצלנו כולם בעסק,
אין אף אחד שלא אוהד איזה קבוצה. אבל לא חשוב
אם אתה לא מבין אז אפשר לדבר על משהו אחר.
על מה אתה רוצה לדבר?"

סער:
"על שום דבר. מבחינתי אפשר לשתוק"

הפורצת:
"מה זה שום דבר? מה, כלום לא מעניין אותך?
במה אתה מבין? יש בטוח איזה משהו שאתה מבין בו"

סער:
"זה לא עניינך"


הפורצת:
"ברור שזה לא ענייני. אני סתם שואלת במה אתה מבין
בשביל לדבר על מה שיהיה נוח לך.
רוצה לדבר על סרטים ב- r.t.l (ערוץ גרמני)?"

סער לא מגיב והפורצת מתרוממת מהכורסא ונעמדת.

סער:
"תשבי"

הפורצת:
"עזוב. התייבש לי כבר התחת מהישיבה הזאת."

סער צועד קדימה ומאיים בעצבנות עם האקדח.

סער:
"תשבי. אמרתי!"

הפורצת מביטה בו במבט מתגרה ומשלבת את ידיה.

הפורצת:
"ואם אני לא אשב, מה תעשה לי?
תירה בי?
רק שתדע לך שלפי סעיף 34 י' לחוק העונשין, ואני מצטטת:  
'לא יישא אדם באחריות
פלילית של תקיפה אך ורק אם נשקפת סכנה ממשית לחייו.'
וכרגע, לא ממש הייתי אומרת שהחיים שלך בסכנה"

סער:
"נכון ללפני כמה דקות, החיים שלי בהחלט היו בסכנה ממך."

הפורצת:
אף אחד לא מת כל כך מהר.
בסך הכל הרבצתי לך קצת וגם זה רק
בגלל שאתה תקפת אותי ראשון"

סער:
"אני תקפתי ראשון?
פרצת לי לבית. רצית לגנוב לי דברים.
פגעת בי באופן פיזי. מה רצית שאעשה?
שאעזור לך לסחוב את השק?"

הפורצת:
"לא, תודה. אבל מספיק שהיית
צועק או משהו ואני כבר הייתי
מתחפפת דרך הדלת"

סער:
"אבל אז לא הייתי תופס
אותך"

הפורצת:
"מה זה משנה לך אם תפסת
אותי או לא?
לא לקחתי שום דבר. וגם לא הייתי חוזרת לכאן.
עכשיו אתה תקוע איתי ואחר כך יש
את כל הניירת במשטרה והמשפט והליכים ובירוקרטיה ואמייטים,
בשביל מה אתה צריך את הבלאגן הזה"
סער:
"אני אחליט אם אני רוצה או לא רוצה
את כל הבלאגן הזה, בסדר?"

הפורצת:
"איך שאתה רוצה. אבל רק שתדע לך שברגע שהתחלתי לברוח
היה אסור לך לאיים עלי, כי לא סיכנתי אותך יותר,
בבית משפט יגידו לך שאתה זה שתקפת אותי"

סער:
"אם אני זה שהייתי לא בסדר, אז למה לא
ברחת דרך הדלת כשהייתה לך ההזדמנות?"

הפורצת:
"מאיפה אני יודעת מה אתה יודע או לא יודע?
שמעתי מספיק סיפורים על כאלה שדפקו כדור באנשים שנכנסו להם
לבית. אחר כך הם שילמו על זה, אבל זה כבר לא עזר למי שחטף את
הכדור"

סער:
"רובם לא מקבלים שום עונש. 'האדם הסביר',
אני מניח שאת מכירה את המושג,
נוטה להבהל כשמישהו נכנס לו לתוך הבית ואם יש תקיפה
פיזית, ואת זה לא יהיה לי יותר מדי קשה להוכיח (נוגע בפצעו),
זה נראה מאוד סביר להגן על עצמך בעזרת מה שיש"

הפורצת:
"כן. אבל כרגע אני לא מסכנת אותך בכלל"

סער:
"גם אני לא מסכן אותך"

הפורצת:
"לא, בכלל לא. אז איך אתה קורא למה שיש לך ביד?"

סער:
"(מניף את אקדחו) אמצעי הגנה.
אני לא מאיים עלייך איתו, אבל
אם תנסי לתקוף אותי שוב, אני אאלץ להשתמש בו"

הפורצת:
"אם ככה, אז לא תמנע ממני ללכת או משהו כזה"

סער:
"לא. את יכולה ללכת לאן שאת רוצה."

הפורצת כבר מתחילה לצעוד לכיוון הדלת.

סער:
אבל אני בספק אם
תצליחי לעבור את הדלת"

הפורצת מסתובבת אל סער ומוחה ברוגז.

הפורצת:
"אסור לך גם לנעול אותי כאן"



סער:
"למה לא? אפשר לראות בזה סוג של מעצר אזרחי.
חוץ מזה שאני לא נעלתי אותך
אלא נעלתי את הדלת של הבית שלי, זאת בעיה שלך
שאת נכנסת פנימה בלי רשות"

הפורצת:
"ועכשיו בעיה שלך שאני כאן. (הפסקה של מתח)
טוב, אז אם ככה לא יפריע לך שאני אסתובב לי כאן בבית"

סער:
"זה יפריע לי מאוד. אבל כנגד זה אין לי מה לעשות"

הפורצת:
"מגניב. תמיד רציתי לראות בית כזה באור"

סער:
"בסדר. אבל כדאי שתדעי לך שכל החלונות בבית עם סורגים"

הפורצת:
"אני יודעת. אני שמה לב לדברים כאלה לפני שאני נכנסת"


4. פנים, לילה, המטבח של סער
הפורצת מדליקה את האור ונכנסת בהתפעלות למטבח. סער נשאר קרוב
לדלת.

הפורצת:
"אחלה מטבח יש לך.
אהבתי את הסט (מצביעה לכיוון סט צבעוני)
בטח עלה לך הרבה כסף. לי אישית
הוא לא היה שווה כלום.
יותר מדי כבדים כל הדברים האלו.
במקצוע כמו שלי הולכים על דברים קטנים.
קטנים ויקרים. כסף, תכשיטים,
מצלמות וידאו, פלאפונים, ענתיקות,
דברים כאלה, אתה יודע...."

בזמן שהפורצת מדברת ומסתובבת במטבח מביט סער על החלון וחושב
שהוא רואה משהו. הוא נדרך ומסתכל על האור שהפורצת הדליקה ואז
מביט בפורצת המדברת ושוב בחלון. הוא מכבה את האור מהר וניגש
להצמד לחלון. מהחלון מגיעה תאורת רחוב שמאירה את פני שניהם.

סער:
"כל הכבוד על הנסיון. אבל זה לא יצליח לך הפעם"

הפורצת מופתעת מהתנהגותו, משלבת ידיים וניגשת לעמוד לידו
בחלון.

הפורצת:
"תודה רבה באמת.
על איזה נסיון בדיוק אנחנו מדברים?"

סער:
"מה את חושבת, שנולדתי אתמול?
קראתי מאמר על אנשים כמוך פעם. אתם תמיד עובדים בזוגות.
אחד נכנס והשני שומר בחוץ"

הפורצת:
"וואלה. ישר קלטתי עליך שאתה אינטיליגנט.
איפה קראת את כל זה?"
סער:
"במוסף של "הארץ"
לפני כמה חודשים"

הפורצת:
"איזה באסה. אני עשיתי מנוי רק לפני חודש.
מה עוד היה כתוב שם שאנחנו עושים?"

סער:
"אני לא לגמרי זוכר, זאת הייתה כתבה כללית.
אני חושב שהיה כתוב שם שהרוב הם מכורים לסמים."

הפורצת:
"אני נראית לך נרקומנית?"

הפורצת שואלת את השאלה באופן שנראה כאילו היא נפגעה ממנה.

סער:
"אני לא כל כך יודע איך הם נראים."

הפורצת נועצת בו מבט זועם.

סער:
"אבל את לא נראית לי כזאת.
לא ידעתי בכלל שנשים עושות דברים כאלה."

הפורצת:
"כל יום לומדים משהו חדש. היה כתוב
שם מה 'אנחנו' עושים כשמי שנמצא
בפנים נתפס?"

סער:
"לא ממש זכור לי. זה היה כבר קצת מזמן, גם לא ממש קראתי בעיון
אם להגיד לך את האמת..."

הפורצת:
"אז בוא אני אזכיר לך.
אם תופסים את זה שנמצא בפנים, אז
זה שנמצא בחוץ תופס את הרגליים שלו
ובורח כמה שיותר מהר.
וכשהוא מגיע הביתה הוא
מתפלל לאלוהים שזה שתפסו אותו בפנים
לא ילשין עליו. כי זה מה שבדרך כלל קורה.
אני יודעת. אתה בטח חושב שזה
לא כל כך יפה להתנהג ככה לחברים.
אבל ככה זה אצלנו.
לשוטרים יש כל מיני שיטות מלוכלכות להוציא מאיתנו דברים.
ואנחנו לא בדיוק הקומנדו הימי"

סער:
"אז הוא השאיר אותך לבד?"

הפורצת:
"מי?"

סער:
"החבר שלך בחוץ"

הפורצת מביטה החוצה מהחלון.

הפורצת:
"החבר שלי בחוץ? אם היה שם מישהו הוא היה צריך כבר
להתחפף. אבל לא היה שם אף אחד.
אני עובדת לבד עכשיו. עצמאית.
אני ההנהלה והועד העובדים של עצמי"

הפורצת מדליקה שוב את האור.

סער:
"אני מבין. יש לי כמה חברים טובים שגם דוגלים בגישה הזו.
אין ספק שזה פותר את בעיית המתנות לחגים (מחייך לעצמו).
אבל תדעי לך שזה לא כל כך משתלם בימינו, לעבוד לבד.
זה נכון שאת שומרת לעצמך את כל הרווחים,
(מנקה את המשקפיים ומרצה בטון עו"די משהו)
אבל מצד שני המשאבים שאת משקיעה הם הרבה יותר גדולים,
וגם מידת הסיכון שלך לאובדן ההשקעה היא גדולה יותר"

הפורצת:
"מה אתה, רואה חשבון או משהו?"

סער:
"משהו כזה"

הפורצת:
"תאמין לי שאין לזה שום קשר לרווחים או להשקעות.
פשוט לא סומכת על אף אחד"

סער:
"למה לא?"

הפורצת:
ככה, זה למה."

סער:
"ככה זה לא תשובה"

הפורצת:
"תשמע, בעסק הזה כולם מאניקים.
כולם גברים וכולם מאניקים.
ואני לא סומכת על גברים מאניקים."

סער:
"את באמת חושבת שכל הגברים הם מאנייקים?"

הפורצת:
"אני לא חושבת, אני בטוחה.
בוא נקח אותך לדוגמא. אני כבר כמעט רבע שעה שבויה שלך,
אפילו כוס מים לשתות לא הצעת לי.
על קפה בכלל אני לא מדברת, אבל כוס מים? זה אפילו כתוב באמנת
ז'נבה"

סער מהסס ואז שואל.

סער:
"את רוצה כוס מים?"


הפורצת:
"לא, תודה. אבל אם יש לך קפה אני אשמח"

סער:
"שום קפה. עוד שניה תרצי גם קרואסון"

הפורצת:
"חס וחלילה. זה חמץ. אבל בטח יש לך כמה עוגיות של פסח במקרר"

סער:
"אם תמצאי שם משהו את יכולה לקחת"

הפורצת מושיטה ידה ופותחת את דלת המקרר. המקרר ריק כמעט לגמרי,
למעט מרגרינה, פלפל ירוק אחד וגבינה צרפתית אחת משובחת אין שם
כלום.

הפורצת:
"סחתן על הביעור של החמץ. ניקוי יסודי.
ראיתי מקררים של נרקומנים שהיו יותר מלאים משלך.
מה זה?"

הפורצת מוציאה קופסא של שברה (גבינת עיזים צרפתית).

סער:
"זה שברה. גבינת עיזים צרפתית"

הפורצת:
"אף פעם לא ראיתי כזאת"

סער:
"אין אותם כמעט בארץ. חבר שלי הביא לי אותה מפריז"

לפני שסער מספיק להגיד משהו הפורצת פותחת את הקופסא ולוקחת קצת
באצבעה.

הפורצת:
"נחמד. לא מדהים, אבל נחמד.
על מצות זה בטח לא הולך כל כך טוב"

סער:
"לא כל כך. רק על בגטים"

הפורצת:
"טוב. אז נשמור את זה לאחר כך
תגיד, אתה נשוי?"

הפורצת סוגרת את דלת המקרר תוך כדי שאלתה.

סער:
"כן. לא!"

הפורצת:
"תחליט, כן או לא?"

סער:
"זה לא עניינך"

הפורצת:
"חזרנו ל'זה לא עניינך'?"

סער:
"בשביל מה את רוצה לדעת?"

הפורצת:
"כי כשראיתי את הבית מבחוץ
חשבתי שגרה כאן משפחה. אני בד"כ לא טועה בעניינים האלה.
הייתי בטוחה שבבית הזה גרה גם אשה.
בגלל זה מעניין אותי לדעת. אתה נשוי או לא?"

סער:
"מצטער. אבל אני לא נשוי"

הפורצת נועצת מבט חודר בסער והוא מרגיש קצת לא נוח. אבל אחרי
רגע קטן היא מפסיקה.

הפורצת:
"או קיי, טעות. כל אחד יכול לטעות.
אני מבינה שקפה אני לא
יקבל ממך היום"

סער:
"ממני לא תקבלי כלום, אבל שנינו יודעים
שאם תתחילי לעשות אני לא אוכל לעשות לך
שום דבר"

הפורצת:
"נכון. יש לך סוכרזית?"

סער:
"לא"

הפורצת:
"אז עזוב"


5. פנים, לילה, חדר העבודה של סער.
אנו רואים חדר חשוך שהאור בו נדלק מיד והם נכנסים אל חדר
העבודה של סער. זהו חדר מהודר עם ספריה גדולה. על אחד ממדפיה
מונחת מצלמת וידאו. בחדר העבודה יש גם מחשב.

הפורצת:
"מחשב. חבל על הזמן. גם לסחוב וגם למכור אותו זה סיפור.
אי אפשר אף פעם לדעת אם הוא חדש או לא.
הישנים שווים ממש גרושים. אולי חמישים שקל"

סער:
"זה MMX. לא הכי חדש. אבל לא רע בכלל"

הפורצת:
"בזה אני ממש לא מבינה שום דבר,
אבל המצלמה אחלה. אלפיים
נקי הייתי מקבלת עליה."

הפורצת מרימה את המצלמה ובוחנת אותה.

סער:
"היא שווה חמשת אלפים"



הפורצת:
"אני יודעת. אבל משהו 'חם'
קונים בפחות. עשית לה ביטוח?"

סער:
"כן."

הפורצת:
"אחלה. אני הייתי מקבלת אלפיים.
אתה היית קונה מצלמה חדשה,
ורק חברת הביטוח הייתה נדפקת.
ואותם חובה לדפוק. כמו את הבנקים."

סער:
"את גם פורצת לבנקים?"

הפורצת:
"נראה לך שהייתי צריכה לפרוץ לבית כמו שלך
אם הייתי יודעת איך לגנוב מבנקים?
הכל שם עם מחשבים ומצלמות (מצביעה על המחשב והמצלמה) ואמייטים,

זה ליגה אחרת.
צריך היום להיות פרופסור במחשבים
בשביל להיות שודד בנק. אבל אם תופסים אותם
אני לא מקנא בהם, יכולים לקבל 15 שנה"

סער:
"וכמה מקבלים על פריצה לבית פרטי?"

הפורצת(בהיסוס):
"זה תלוי.
למשל יש התפרצות, שזה כשלוקחים משהו
ויש נסיון לפריצה, כמו עכשיו שלא נגנב עדיין שום דבר ואז זה
נחשב פחות.
אבל אני לא חושבת שזה יעזור לי הפעם"

סער:
"למה לא?"

הפורצת:
"כי לי יש על תנאי לשלוש שנים וזה כבר משנה את כל התמונה"

על הקיר תלויה תמונה שמתחתיה יש הקדשה לסער לוין. הפורצת
מסתכלת בה וקוראת את ההקדשה.

הפורצת:
" 'בהוקרה, לסער לוין'.. ככה קוראים לך?
מתאים לך דווקא. שם תוסס כזה. (ממשיכה לקרוא)
'על שרותך המסור. בנק הפועלים'. מה, אתה
עובד בבנק?"

סער:
"הייתי מנהל סניף."

הפורצת:
"מה אתה אומר. עכשיו אני מבינה את הקטע של החליפה.
למה עזבת?"

סער עונה במהירות, כאילו יש לו תשובה אוטומטית ולא אמיתית
לשאלה הזו.

סער:
"סתם, קיבלתי קידום למשהו יותר טוב.
תפקיד אחר שבו צריך ממש לבנות את הכל מחדש.
חוץ מזה, הייתי גם צריך לתת למישהו אחר הזדמנות לנהל את
הסניף."

הפורצת:
"יופי, יופי. תשמע, בנק הפועלים דווקא יחסית בסדר,
אמא שלי לקוחה שלכם כבר שנים.
אתה יודע מה, אפילו שלא הייתה לה הכנסה
מי יודע מה, כשהיא הייתה צריכה הלוואה
אז אישרו לה את זה בלי בעיות. באמת"

הפורצת ממשיכה להתבונן בתמונה ומחליקה ידה על הזכוכית בשביל
לנקות קצת אבק.

סער:
"למה את עושה את זה?"

הפורצת:
"התבאסתי שאולי נעלבת מהקטע
של לדפוק את הבנקים..."

סער:
"לא. לא לזה התכוונתי.
למה את גונבת?"

הפורצת:
"קודם כל זה לא הדבר היחידי שאני עושה."

סער:
"אני שמח לשמוע. "

הפורצת:
"זה לא מה שאתה חושב.
אני גם עובדת בנקיון. פעם עבדתי
במתפרה. אבל אחרי שהתחתנתי, הרצל הכריח
אותי להתפטר. היום כבר לא יקבלו אותי בחזרה."

הפורצת מתיישבת בכורסא שליד שולחן העבודה ומתענגת על הנוחות.

הפורצת:
"אחלה כיסא יש לך כאן"

סער:
"הרצל זה בעלך?"

הפורצת:
"אפשר להגיד שכן"

סער:
"מה זאת אומרת?"

הפורצת:
"עזוב. זה סיפור ארוך"

סער:
"או קיי.
ועכשיו הוא לא מרשה לך לעבוד?"

הפורצת:
"האמת היא שהוא לא כך כך נמצא באזור
ולא הספקתי בדיוק לשאול אותו
לפני שהוא הסתלק"

סער:
"הבנתי..."

סער חוכך בדעתו.
סער:
"רגע. בגלל בעלך עזבת את המתפרה?"

הפורצת מהנהנת בראשה.
סער:
"ועכשיו את אומרת שהוא עזב אותך.
אז למה את לא חוזרת לשם?"

הפורצת:
"ניסיתי. אבל אמרתי לך שהם לא קיבלו אותי"

סער:
"למה לא?"

הפורצת:
" בגלל התיק."

סער:
"איזה תיק?"

הפורצת:
"התיק שפתחו לי במשטרה."

סער נראה כלא מבין והפורצת מתרוממת מהכיסא וממשיכה לדבר.

הפורצת:
"או קיי. נספר לך את זה מההתחלה. הרצל היה חבר של אח שלי,
שמעון.
הם היו עושים הרבה שטויות ביחד, אבל גם הרבה כיף.
בגלל זה הרצל היה אצלנו כל הזמן בבית.
תמיד היה לו הרבה כסף. היה קונה לי כל
מיני מתנות ואני לא שאלתי יותר מדי שאלות.
הייתי צעירה אז, אתה יודע איך זה"

סער:
"בת כמה את?"

הפורצת:
"עוד מעט 24"

סער:
"וזה לא צעירה?"

הפורצת:
"צעירה. אבל היום אני יודעת שאני צעירה
אז הייתי ילדה וחשבתי שאין אף אחד שיכול עלי.
היינו חברים שנתיים ומתישהוא ככה הוא הציע לי נישואין.
ממש ירד על הברכיים עם הטבעת והכל.
אני לא יכלתי להגיד לו לא.
לא רציתי להגיד לו לא.
אז התחתנו.
אחרי שהתחתנו הוא נהייה
פתאום פחות נחמד. לא הביא לי יותר מתנות,
רצה שאני יפסיק לעבוד, כל הזמן אמר לי
מה לעשות. האשה שלי לא תעשה ככה והאשה שלי לא תעשה ככה.
אני ידאג לך מותק. זה כל מה שהוא היה אומר לי כל הזמן."

סער:
"ואת לא אמרת לו כלום?"

הפורצת:
"מה יכלתי כבר להגיד לו. הוא היה בעלי"

סער:
"זה שהוא בעלך לא אומר שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה,
וממה שראיתי קודם את יודעת לדאוג לעצמך יפה מאוד"

הפורצת:
"אני לא רוצה להעליב אותך, מותק, אבל הרצל היה קצת
יותר גבוה ממך. בכפה אחת היה מוריד אותי בנוק אאוט.
גם אם הייתי מתאמצת לא הייתי יכולה
לעשות לו מה שעשיתי לך"

סער מנגב שוב בנייר הטישו שהוא עדיין מחזיק את פצעו.

סער:
"למדת קרטה או משהו?"

הפורצת:
"קרטה? לא.
ללכת מכות למדתי בבית.
רק שלא בדיוק לימדו אותי.
אצלנו, אם יש לך אבא עצבני, ואבא שלי זכרונו לברכה היה עצבני
לאללה,
אז אתה לומד לחטוף.
ראית "ספורט הדמים" של ואן דאם?"

סער:
"לא"

הפורצת:
חבל. שמה קוראים לזה פיתוח יכולת ספיגה.
אני מספר שלוש ביכולת ספיגה בבית. במקום שני יש את אח שלי
משה. במקום הראשון, (עוברת מחיוך להרצנה)  אמא שלי.
אבל מאז שאבא שלי נפטר, היא יצאה לפנסיה.
ולהחטיף מכות, את זה למדתי מהאחים שלי. יותר נכון למדתי על
האחים שלי,
אבל זה רק שהיינו ילדים, עכשיו אני מה זה בסדר עם כולם."

סער:
"ואתם לא נפגשים לליל הסדר?"

הפורצת:
"זה שאנחנו בסדר, זה לא אומר שאנחנו גם צריכים לעשות סדר.
למה אתה לא הלכת לסדר?"

סער:
"סתם לא הרגשתי טוב כל כך היום. כאב לי הראש"


הפורצת:
" כשאבא שלי ז"ל היה בחיים היינו עושים כל המשפחה, וגם קוראים
את כל ההגדה מההתחלה ועד הסוף. אבל מאז שהוא מת המאנייק,
אנחנו לא כל כך מקפידים. יש לנו דברים אחרים לעשות"

סער:
"כן. שמתי לב. אז מה קרה אחרי החתונה?"

הפורצת:
"אחר כך הרצל ואח שלי המשיכו לעשות כל מיני
דברים. לפעמים היו לוקחים אותי, אתה יודע,
בשביל לשמור בחוץ, כמו שאמרת קודם.
פעם אחת החלון היה קטן והם לא הצליחו להכנס
אז הם ביקשו ממני להכנס פנימה ולפתוח להם את הדלת.
ידעתי מה אני עושה, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי.
אפילו התלהבתי מזה שאני יכולה לעזור להם.
הם היו מה זה מרוצים ממני בפעם ההיא.
אחר כך כשנכנסתי להריון, כבר לא יכלתי לבוא"

סער:
"יש לך ילד?"

הפורצת:
"כן. למה השוק?"

סער:
"סתם. את נראית מאוד צעירה"

הפורצת:
"איך אומרים. לא מסתכלים בצנצנת אלא במה שיש בפנים."

סער:
"לא מסתכלים בקנקן אלא במה שיש בו"

הפורצת מסתכלת בסער ולא מבינה את ההבדל.

סער:
"לא חשוב.
ואיפה את משאירה אותו
כשאת יוצאת ל... "

הפורצת:
"לדפוק "מכה"? אצל אמא שלי"

סער:
"אה-הא. ואיפה ההרצל הזה?"

הפורצת:
"הלוואי והייתי יודעת. הוא סיבך אותי ואת אח
שלי באיזה משהו. 'האמא של המכות' הוא אמר לנו.
לקח אותנו לאיזה קניון, לא ידענו מה אנחנו עושים שם בכלל.
אחרי אותו לילה עצרו את האח
שלי ושמו אותו בכלא לכמה שנים טובות.
אחי היה מה זה בסדר, כל הזמן אמר שאני צעירה ולא יודעת כלום
מהחיים שלי, אז שחררו אותי על תנאי. הרצל נעלם.
בשכונה אומרים
שהשוטרים לא הצליחו לתפוס אותו והוא ברח.
אבל אם אתה שואל אותי אני חושבת שהבן זונה
הלשין למשטרה וברח עם כל הכסף לחו'ל.
אותי הוא השאיר לבד
בלי כסף, בלי גט, בלי כלום."

סער:
"ולא מצאת שום עבודה?"

הפורצת:
"איזה עבודה אני יכולה כבר למצוא?
בגרות אין לי והתיק שלי עושה לי הרבה בעיות
בלהתקבל לעבודה.
אני עובדת בחברת נקיון. אבל זה ממש גרושים.
אז אני חייבת לעשות גם חלטורות.
אין הרבה בחורות שעושות את מה שאני עושה.
אצלנו בשכונה, אם בחורה צריכה כסף אז
היא יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות.
אבל יהרגו אותי ואני לא יירד לרחוב כמו הנרקומניות האלה.
אתה בטח מסתכל עלי ככה בעין עקומה
אבל אין הרבה שמוכנות לעבור את מה שאני עוברת
רק בשביל לא להיות שרמוטה"

סער:
"אם שתי האופציות היחידות שלך, זה להיות פורצת או ...(לא אומר
את המילה)
אני בהחלט יכול להבין למה בחרת בראשונה,
אבל אני בטוח שאת לא חייבת להשאר תקועה במעגל הזה"

הפורצת:
"גם אני חשבתי כמוך פעם. אם הייתי לבד לא הייתי עושה את זה.
אם הייתי לבד הייתי יכולה להחזיק על 1500 כמו כלום.
גם לא הייתי צריכה לחכות הרבה זמן וכבר היה מגיע
מישהו לעזור לי. אתה יודע כמה רדפו אחרי פעם?
מליון. אבל עכשיו? עגונה פלוס ילד, מי ירצה אותי?
אתה חושב שמהביטוח לאומי של אמא שלי אפשר להחזיק
את הטיטולים והבקבוקים והמטרנה?
היו לך ילדים פעם אתה?"

סער:
"לא...."

הפורצת:
"אז על מה אתה מדבר?
אתה לא יודע מה קורה לאשה בראש ברגע שנולד לה הילד.
כמה שאהבתי את הרצל החרא הזה, זה כלום
לעומת מה שאני מוכנה לעשות בשביל הבן שלי.
בגלל זה אני לא מוכנה לרדת לתל ברוך.
מעדיפה שיגידו לו שאמא שלו הייתה פושעת ולא זונה.
אני מסתכלת עליו עכשיו. הוא רק בן שנה, ואני לא רוצה
שהוא יגמור את החיים שלו כמוני.
אמא שלך לא עשתה בשבילך הכל? גם אני רוצה שהוא
יהיה מנהל בנק כשהוא יהיה גדול."

הפורצת מפנה את מבטה כשהיא גומרת את דבריה. סער מתקן
בקטנוניות.

סער:
"מנהל סניף"

הפורצת מפנה את פניה בחזרה אל סער ודמעות בעיניה.

הפורצת:
"עכשיו הלך עליו.
אם המשטרה תופסת אותי עכשיו
אני מקבלת שלוש בפנים נקי.
אצל אמא שלי הוא לא יכול להשאר. בקושי לעצמה היא יכולה לדאוג.
בטח ייקחו אותו וייתנו אותו לאימוץ (מנגבת את הדמעות).
אבל מה אני מזיינת לך את השכל.
כאילו שאכפת לך בכלל מהילד השלי"

סער:
"זה לא עניין של אכפת. אני לא בן אדם כזה רע כמו שאת חושבת.
בהזדמנות אחרת הייתי אולי יכול לעזור לך"

הפורצת:
"אם אתה רוצה אתה יכול לעזור לי עכשיו"

סער נראה כמהסס. והפורצת מנסה לנצל את ההזדמנות.

הפורצת:
"לא גנבתי לך שום דבר. ואני מצטערת על המשקפיים ועל המכה הקטנה
שקיבלת בפה
אבל לא קרה לך כלום.
רק תתן לי ללכת ואני מבטיחה לך
לא לחזור לכאן. אתה יודע מה? אני מבטיחה לך
גם לא לעשות את זה אף פעם לאף אחד, טוב?
כשהשוטרים יגיעו תגיד להם שברחתי ולא ראית
את הפנים שלי כל כך טוב. יותר טוב שתגיד להם
שאתה חושב שזה היה פורץ.
זה רק בשביל הילד שלי, אתה חייב לעזור לי..."

הפורצת מתקרבת אל סער ומתחילה ללחוץ עליו, סער מנענע ראשו
לצדדים ולבסוף דוחף אותה מעליו ומכוון אליה את האקדח.

סער:
"אני מצטער, אבל אני חושב שאני אתן
לשופט להחליט בעניין הזה."

הפורצת:
"לך תזדיין, יא זבל".

6. פנים, לילה, מסדרון ביתו של סער.
הפורצת וסער יוצאים מהחדר למסדרון, סער מכוון אליה את האקדח
ומכבה את האור בחדר. הפורצת מבחינה בחדר נוסף שדלתו סגורה.

הפורצת:
"מה יש כאן?"

סער נעמד בין דלת החדר לפורצת כשגבו אל ידית הדלת.

סער:
"כלום. סתם חדר"

הפורצת:
"זה לא חדר השינה?"

סער:
"כן. זה חדר השינה"


הפורצת:
"אז למה ישנת בסלון?"

סער:
"ככה"

הפורצת:
"אתה בטוח שאתה לא מחביא שם אף אחד?"

סער:
"אם היה שם מישהו, את לא חושבת שהוא היה כבר מתעורר?"

הפורצת:
"סתם נראה לי מאוד מוזר. אכפת לך אם אני אבדוק בעצמי?"

סער:
"כן, אכפת לי ואת לא תבדקי שום דבר. רצית להעביר את הזמן,
בסדר
אבל לחדר הזה את לא יכולה להכנס"

הפורצת:
"למה?"

סער:
"ככה"

הפורצת:
"ככה זה לא תשובה"

סער:
"אנחנו לא מתווכחים. את לא נכנסת לשם וזהו"

הפורצת מושכת את כתפיה ומתקדמת לכיוון הסלון. ברגע שהיא מתקרבת
אליו, הטלפון האלחוטי שסער הניח על הארונית שבקצה המסדרון
מצלצל. לפני שסער מספיק לעשות משהו הפורצת מרימה את השפופרת
ועונה.

הפורצת:
"הלו (לאן הגעתי?) הגעת לבית של סער לוין, מותק (ומי את?)
סתם מישהי. מי את? (אני גברת לוין, אישתו של סער) מה את
אומרת?!
הוא לא אמר לי שום דבר על זה (תאמיני לי שיש עוד כמה דברים
שהוא בטח לא סיפר)
תודה על האזהרה מותק (הוא נמצא לידך?) שניה אני יביא לך אותו.
סער, יש כאן מישהי שאומרת שהיא אשתך"

סער מרים את השפופרת ועונה. (מומלץ לצלם את כל השיחה בטלפון
בג'אמפקטים)

סער:
"הלו (מי זאת?) מה אכפת לך? (סתם, מעניין אותי עם אתה מתעסק)
ומה אכפת לך אם אני מתעסק עם מישהי? (לא אכפת לי. אתה בטח עושה
את זה סתם בשביל לעצבן אותי, נכון?)
לא. הלוואי אבל לא. הייתי מת להיות כמוך, אבל אני לא מצליח
להגיע לרמה כזאת של נבזיות. בשביל מה התקשרת? מה את רוצה? (אני
רוצה לדעת מי זאת?)
זאת מישהי שפרצה לנו הביתה ותפסתי אותה (מה זאת אומרת פרצה?)
פרצה, נו, רצתה לגנוב כמה דברים בשביל המשפחה שלה (והיא עונה
לטלפונים? מה אתה מתכוון לעשות?)
אני מחכה לשוטרים, מה את רוצה שאני יעשה (היא נגעה במשהו? היא
נכנסה לי לחדר?)
החדר שלך? זה כל מה שחשוב לך, החדר המחורבן שלך?
אם היית לוקחת את הדברים לפני שבועיים אז לא היית צריכה
לדאוג ( תפסיק להיות כזה אגרסיבי) אני אגרסיבי? (כן. אתה מאוד
אגרסיבי) איך אני יכול להיות לא אגרסיבי? במנזר השתקנים היו
מתפוצצים ממך (אני לא חייבת לשמוע ממך את כל ההעלבות האלה) את
התקשרת ועוד יש לך טענות? (אני גם לא חייבת לסבול את הגישה
השלילית שלך. שלום) ואני הייתי צריך לסבול את הגישה המחורבנת
שלך כל הזמן הזה? הלו, הלו,הלו"

סער מנתק את הטלפון ומנסה להרגע.

הפורצת:
"אז כן או לא?"

סער:
"כן או לא, מה?"

הפורצת:
"אתה נשוי או לא?"

סער:
"אנחנו בהליכים"

הפורצת:
"למה איפה אתם הולכים?"

הפורצת רואה שסער לא הבין את הבדיחה.

הפורצת:
"זה מ'הגשש'. לא משנה.
אני מבינה שהפרידה קשה"

סער:
"קשה זה לא מילה. הלוואי הייתה לוקחת את עצמה
אישתי היקרה ונעלמת לה כמו ההרצל שלך"

הפורצת:
"זה אף פעם לא קורה כמו שרוצים, אין מה לעשות.
אז מה הסיפור עם החדר הזה?"

סער:
"זה החדר שלה"

הפורצת:
"היא עדיין גרה כאן?"

סער:
"לא. היא לא גרה כאן יותר. היא עזבה את הבית
לפני חודש בערך. אבל היא השאירה כמה דברים בחדר הזה"

הפורצת:
"רהיטים או משהו?"

סער:
"להגיד לך את האמת, אני לא בדיוק יודע.
היא הייתה אמורה לקחת את כל הדברים שלה לפני חודש.
סגרנו על זה שהיא תפנה את הכל עד הערב כשאני חוזר מהעבודה.
כשחזרתי הביתה חיכה לי צו למטה של בית משפט
שהחדר הזה נשאר בחזקתה באופן זמני ושלי אסור להכנס לשם.
אני לא יכול אפילו להכנס לחדר השינה שלי, שנמצא בבית שלי
שאני קניתי מהכסף שאני הרווחתי. בגלל זה
אני ישן בסלון כמו איזה כלב"

הפורצת:
"ובגלל זה לא נתת לי לנסות לפתוח את הדלת?
לא אמרת לה כלום על זה?"

סער:
"מה כבר יש להגיד. היא הוציאה צו של בית משפט"

הפורצת סובבת את סער בהפגנתיות.
הפורצת:
"ואתה כמו טטלה עושה כל מה שאומרים לך,
ואני כבר חשבתי שאתה יכול לדאוג לעצמך.
ואתה לא יודע מה יש שם?"

סער:
"לא."

הפורצת:
"לא מסקרן אותך?"

סער:
"לא"

הפורצת:
"אפילו לא קצת, סער?
אשתך נועלת לך את חדר השינה ולא נותנת לך להכנס
כי היא השאירה שם משהו ולך לא מזיז מה?
מה אתה מזיין את השכל.
אתה מת לדעת."

הפורצת מתכופפת אל פתח המנעול ומסתכלת דרכו.

הפורצת:
"חושך. בטח ביום רואים משהו"

סער:
"גם ביום לא רואים שום דבר"

הפורצת:
"המנעול לא בעייתי במיוחד.
אתה יודע שאני יכולה לעזור לך בעניין הזה"

סער:
"לא, תודה"

הפורצת מקיפה את סער בהילוך חתולי ואומרת בהתגרות.

הפורצת:
"שטויות, סער. זה יישאר בינינו.
מה אתה אומר?
אתה יודע מה? אתה אל תגיד כלום.
אני רק בודקת מה עם הדלת הזאת,
תעצור אותי אם אתה לא מעוניין"

הפורצת מתכופפת אל פתח המנעול ובעזרת ערכת פריצה שיש לה היא
פותחת את הדלת, סער עומד כל העת בצד ומביט בחשש ימינה ושמאלה.
הדלת נפתחת בחריקה קלה והפורצת פונה אל סער ומשמיעה קריאה של
קוסם שסיים את קיסמו.


7. פנים, לילה, חדר השינה של סער.
אנו מתבוננים על הדלת הנפתחת מתוך החדר כאשר חריץ האור הולך
ומתרחב בחריקה של הדלת ודמויותיהם המוצללות של סער והפורצת
עומדות בפתח. הפורצת מושיטה את ידה ומדליקה את האור. בתוך החדר
ישנו ארון פתוח ובתוכו ישנן שמלות ובגדים. על מדף אחד יש
תכשיטים ועל אחר בשמים ותכשירי קוסמטיקה מסוגים שונים. על הקיר
שעונות כמה תמונות. על המיטה ישנו מכתב ועליו כתוב "סער" בכתב
יד נשי. סער נכנס לחדר אחרי הפורצת ולא מבחין במכתב. הוא
מסתובב ומסתכל בכל הדברים במבוכה ולא מבין. הפורצת לוקחת את
המכתב, פותחת אותו ותוך כדי כך שהיא משתרעת על המיטה היא קוראת
אותו מבלי שסער ישים לב.

סער:
"כל המתנות שנתתי לה. אני לא מבין למה"

הפורצת:
"אולי זה יעזור לך"

הפורצת מנפנפת במכתב ומעבירה אותו לסער.
סער עומד וקורא את המכתב בזמן שהפורצת מסתובבת מאחוריו ומביטה
בדברים.
אנו שומעים את קולה של אישתו המקריא את המכתב.

אישתו של סער (וויסאובר):
"סער, בעלי לשעבר.
אני בטוחה למדי כי בזמן שתקרא את המכתב הזה.
התואר כבר יהיה נכון.
לכאורה אין שום דבר ממשי המונע ממך להיכנס לחדר הזה,
אך אני סומכת על הפחדנות והצייתנות שלך.
אתה בטח לא לגמרי מבין למה.
אל תנסה, אתה באמת לא יכול.
אני משאירה לך את כל המתנות שלך.
אני יודעת שהשקעת בהן הרבה מחשבה
אבל אני אישית לא רוצה שום דבר שיזכיר לי אותך.
את הדבר היחידי שיש לך ומעניין אותי,
אני מתכוונת לקחת, והרבה.
היה שלום."  

סער מקפל את המכתב ומרכין ראשו. הפורצת שקראה כבר את המכתב
מקודם פונה אליו.

הפורצת:
"נשמעת לי וואחד אשה, אישתך"

סער:
"וואחד אשה? וואחד משום סוג שהוא לעולם לא היה מספיק לה.
איזה ראש מעוות עושה דברים כאלה?"

הפורצת:
"יש גברים שזה מגיע להם"

סער:
"ואני אחד מהם?"

הפורצת:
"אני לא מכירה אותך מספיק, סער.
אבל אם היא עשתה את זה אז בטח הייתה לה סיבה טובה.
למה היא עזבה אותך?"

סער:
"היא לא עזבה אותי, אנחנו נפרדנו. למה נפרדנו?
כנראה שנמאס לי לאכול את הח...שטויות שלה.
תקנה לי, תביא לי, תעשה לי.
מילה טובה אחת לא שמעתי ממנה בשלוש שנים האחרונות"

הפורצת:
"כן, בשבילכם זה תמיד מעיק לפנק אותנו מדי פעם"

סער:
"אל תשווי אותי לבעל שלך. אני המשכתי להביא לה
מתנות גם אחרי החתונה ולא אמרתי לה מה לעשות או לא לעשות.
אבל כל דבר שעשיתי אף פעם לא היה מספיק טוב בשבילה.
את רואה את שרשרת הפנינים הזאת?
קניתי אותה באלפיים דולר"

סער מניף את שרשרת הפנינים מתוך קופסאת התכשיטים.

הפורצת:
"אלפיים דולר?"

הפורצת נוטלת את השרשרת ואומדת אותה מקרוב.

סער:
"כן. אלפיים דולר, ולא רק זה, את יודעת איפה נתתי
לה אותה? היינו בונציה ואני ארגנתי גונדולה
עם שייט מיוחד שגם יודע לשיר בזמן שהוא משיט,
וזה עלה עוד איזה מאה חמישים דולר.
בזמן ששטנו והייתה רוח נעימה כזאת, והשמש בדיוק שקעה, אני
הוצאתי את
השרשרת וענדתי לה אותה על הצוואר, ואפילו
הבאתי ראי כדי שהיא תוכל לראות איך זה נראה עליה.
ומה את חושבת שהיא נפלה למים מרוב התפעלות?
החיוך נשאר לה על הפנים אולי חמש דקות, אחר כך היא אמרה שיש
לה בחילה מהשיט.
והבשמים האלה, כל פעם שהיה לה יום הולדת הייתי
מביא לה את הכי חדש. ותראי, היא בקושי הייתה משתמשת
בהם ומיד הייתה מבקשת אחד אחר.
בראש השנה שעבר, אפילו שהייתי לחוץ עם כל הדוח'ות של סיכום
השנה
קניתי לנו זוג כרטיסים לסוף שבוע במרמריס,
בגלל שהיא אמרה שכבר המון זמן לא היינו בחו"ל.
אז לא, תורכיה זה לא מספיק חו"ל בשבילה,
יותר מדי ישראלים, והשירות במלון לא טוב וזה לא טוב
חודש שלם אחר כך היא עוד עשתה לי את המוות"

הפורצת:
"ומה זה התמונות האלה?"

סער:
"או, זה סיפור טוב. לפני שנתיים, כשעברנו לכאן היא רצתה לעצב
את כל הבית
כמו שהיא רוצה והיה איזה צייר אחד שהיא מאוד
אהבה את העבודות שלו. אבל אני מאוד לא אהבתי את המחירים שלו.
את היית מוכנה לשלם על דבר כזה 1500 דולר?"

הפורצת:
"על דבר כזה הייתי מוכנה לשלם 10 שקל. וגם זה בקושי"

סער:
"בבקשה. אבל היא, לא. היא הפסיקה לדבר איתי.
ועד שלא קניתי חמש עבודות שלו היא לא נשברה"



הפורצת:
"אז מה? שילמת לו 1500 דולר בשביל הקשקושים האלה?
בשביל 500 שקל אני נותנת לך עשרים כאלה. הבן שלי מצייר
ציורים שנראים בדיוק ככה"

סער:
" בסוף סגרתי איתו איזה מחיר.
3000 בשביל כל החמישה,
וסידרתי לו הלוואה מיוחדת בבנק.
ואני כמו איזה בוק מביא את הציורים האלה הביתה
ובטוח שהיא תשתולל משמחה. והיא, כלום.
תלתה אותם על הקיר, אחרי שאני דפקתי לה את המסמרים
הסתכלה עליהם חצי שעה ובסוף העבירה שלושה מהם
למחסן. למה? כי הם הרסו לה את הקונספט של התאורה"

הפורצת מרימה תמונה אחת ומסתכלת בה.

הפורצת:
" 3000 דולר? אני במקומך הייתי הורסת לה את הקונספט של הצורה.
עשרת אלפים שקל על קשקושים? היית נותן את זה לי
ואני כבר הייתי חוגגת על איזה בוטיק"

סער:
"גם על בגדים לא חסכתי. ותדעי לך שיש לי טעם טוב.
אני היחידי במשפחה שלי שיכול להביא
בגדים מתנה לנשים.
עד שהתחתנתי, חשבתי שזה תענוג להביא בגד
שמתאים למישהי.
אחרי חמש שנים עם אישתי
זה הפך לסיוט. הנה, למשל השמלה הזאת, קניתי אותה
לכבוד יום הנישואין הראשון שלנו...."

סער מוריד את אחת השמלות ותוך כדי כך מניח את האקדח בצד. לרגע
זה מחכה הפורצת שמרימה את האקדח ומכוונת אותו לסער שלא שם לב
לכך עד שהוא מפנה את פניו לכיוונה.

הפורצת:
"מצטערת, מותק. אבל אני באמת
לא יכולה להרשות לעצמי להתפס.
אז חג שמח שיהיה לך, ואתה נשאר כאן
ולא זז."

הפורצת לוקחת את קופסאת התכשיטים ומחפשת משהו נוסף לקחת.

הפורצת:
"אני חושבת שאני צריכה את המפתח"

סער מתבונן בה ארוכות והפורצת מאיימת עליו באקדח. סער מוציא את
מפתח הבית ונותן לה.

הפורצת:
"טוב מאוד. ועכשיו אל תעשה שום 'טריקים'
כי אחרת אני יירה בך ואל תחשוב שאני לא
יודעת איך להשתמש בדברים האלה"

הפורצת מתחילה ללכת אחורנית ויוצאת מהחדר. סער לא זז עד
שהפורצת מחוץ לחדר. היא כבר עומדת להימלט כשסער יוצא מחדר
השינה ומתקדם יחד איתה לאורך המסדרון לכיוון דלת הכניסה.
הפורצת מדגישה את האקדח ודורכת את הפטיש.


הפורצת:
"אל תזוז, אמרתי!"

אבל סער ממשיך ללכת אחריה וכך הם מתקרבים לדלת הכניסה.


2. פנים, לילה, ליד דלת הכניסה
הפורצת מגיעה אל הדלת ושולחת את ידה לכיוון הידית על מנת לפתוח
את הדלת. דפיקות נשמעות על הדלת. הפורצת וסער קופאים זה מול
זה. (זמן טוב לפרסומות).
לאחר מספר פעמים שנשמעת הדפיקה על הדלת נדלק מסך טלוויזיה קטן
מאחורי הפורצת וליד הדלת. במסך הקטן אפשר לראות בעדשה רחבה קצת
שני שוטרים (לבושי מדים. אחד כבן שלושים והשני צעיר יותר)
שעומדים ליד הדלת.
הפורצת מתבוננת בטלוויזיה ומבטה מבועת בזמן שהיא מחזירה את
פניה אל סער ואנו יכולים לראות גם את השוטרים שבטלוויזיה ברקע.
סער מביט בהם.

שוטר 1:
"יש מישהו בבית?"

שוטר 2:
"מה אמרו במוקד? הוא תפס את הפורץ?"

שוטר 1:
אמנון אמר לי שהוא תפס פורצת"

שוטר 2:
"פורצת? וואלה, הנרקומניות האלה"

שוטר 1:
"עזוב, מבחינתי יותר קל, כמה היא כבר יכולה להשתולל."

השוטרים ממשיכים לדפוק על הדלת. לפתע נשמעת קריאה בקשר האלחוטי
של השוטרים.

מוקד בקשר:
"21 ממוקד, 21 ממוקד.
תאונה בסוקולוב. אתם הכי קרובים.
עזבו הכל ותגיעו, עבור"

שוטר 2:
"איזה משמרת. פעם אחרונה שאני עושה ליל הסדר.
מה אתה אומר?"

שוטר 1 מוציא את מכשיר הקשר מתושבתו.

שוטר 1:
"שמעת מה היא אמרה. לעזוב הכל ולהגיע
(לקשר) מוקד מ21, אנחנו בדרך, עבור"

שוטר 2:
"ומה איתו?"

שוטר 1:
"מה כבר יכול להיות איתו?"

שוטר 2:
"אנא ערף. לך תדע, אולי הצליחה להתגבר עליו, הנרקומנית?"

שוטר 1:
"וואלה. יגיע לו"

שוטר 2:
"למה?"

שוטר 1:
"אני מכיר אותו, את הלוין הזה.
אתה זוכר את הסיפור על המנהל בנק ההוא מהחודש שעבר
שהרביץ לאשתו?"

הפורצת מביטה במבט מופתע בסער שמשפיל את עיניו.

שוטר 2:
"כן. שימי סיפר לי שהוא ניפח לה את הצורה"

שוטר 1:
"מה זה ניפח.....היית צריך לראות איזה פנסים יפים עשה לה.
בקיצור זה הוא"

שוטר 2:
"זה המאנייק?"

שוטר 1:
"כן. זה המאנייק. תאמין לי אני לא דואג לו, יודע להסתדר טוב עם
נשים"

שוטר 2:
"אז מה? נזוז?"

שוטר 1:
"שימי יבוא לכאן אחר כך, יבדוק מה קורה"

שוטר 2:
"יכול להיות שהוא כבר נסע לתחנה"

שוטר 1:
"יכול להיות. יאללא בוא"

שוטר 2:
"בטח אוהב את זה בסאדו, החרא"

שוטר 2 אומר את דבריו תוך כדי התרחקות מהדלת.
הפורצת מתבוננת בסער ועדיין מכוונת אליו את האקדח.

הפורצת:
"את זה שכחת לספר לי, סער.
בגלל זה היא עזבה אותך?
בגלל שכיסחת לה את הצורה?"

סער:
"זה לא היה בדיוק כמו שהם אמרו"

הפורצת:
"אז איך זה בדיוק היה?
בטח תגיד לי שלא עשית לה שום דבר"

סער:
"לא, זה לא מה שאני יגיד. אני הרמתי עליה יד. כן"


הפורצת:
"וניפחת לה את כל הפנים"

סער:
"הם קצת הגזימו. לא לקחתי
מקל והרבצתי לה על הראש.
אני לא ידעתי מה אני בדיוק עושה
היא אמרה לי כל מיני דברים וזה.."

הפורצת:
"עצבן אותך אז היית חייב לקמט לה קצת את הפרצוף"

סער:
"לא. זה לא מה שאני אמרתי, היא אמרה לי כל
מיני דברים, דברים שקשה לשמוע אותם..."

הפורצת:
"דברים כמו מה? שאולי היא לא אוהבת את מה שאתה עושה לה?
או לא אוהבת אותך?
ובגלל שהיא לא אוהבת אותך אז מגיע לה שיפוצצו לה את הצורה"

סער:
"אני לא התכוונתי לעשות את מה שעשיתי..."

הפורצת:
"אין לך מושג כמה פעמים שמעתי את זה,
עוד שניה תגיד שגם אף פעם לפני זה לא עשית
לה משהו כזה."

סער:
"אני באמת לא הרמתי עליה..."

הפורצת:
"ושזה הייתה פעם אחת וזהו,
טעות. שאתה נורא נורא מצטער על זה ואתה לא תעשה
את זה עוד פעם, נכון? שלא התכוונת, שבסך הכל התפלק לך.
אז איך זה יצא לך אם לא התכוונת?
מה היא כבר יכלה להגיד לך שגרם לך, איך אתם תמיד אומרים בבית
משפט,
לאיבוד שפיות זמני?"

סער:
"מה גרם לי? היא ישבה שם. חייכה את
החיוך השטני שלה ואז היא אמרה לי ש..."

הפורצת:
"היא אמרה לך שמה? מה היא כבר יכלה להגיד לך
שהגיע לה מכות. מה?"

נראה כאילו סער מתכוון להגיד משהו אך לבסוף הוא מוריד ידו
בביטול.

סער:
"עזבי. את לא תביני"

סער מסתובב וגבו אל הפורצת. אנו רואים את פניו בתקריב
כשמאחוריו עומדת הפורצת וממשיכה לדבר.



הפורצת:
"אני לא יבין?
אין כאן מה להבין, סער.
אתה פשוט זבל של בנאדם..."

כשהפורצת אומרת "זבל של בנאדם" מרים סער את עיניו ומביט ישירות
למצלמה. התאורה שמאירה את הפורצת מוחשכת ואנו רואים כרגע רק את
סער על רקע שחור בזמן שהוא מתחיל את המונולוג שלו. במונולוג
משובצים גם קטעים המצולמים במקומות אחרים אבל תמיד הוויסאובר
הוא של סער.
סער (פונה למצלמה):
"היא רוצה לדעת מה היא אמרה לי.
היא רוצה לדעת למה עשיתי את מה שעשיתי.
כולם רוצים.
 אני בטוח שגם אתם רוצים.
אני יכול להרגיש מהשתיקה שלכם שם (מושיט את ידו למצלמה) את
סימני השאלה האלה,
כמו קרסים אתם שולחים אותם קדימה, מנסים לדעת מה קרה כאן
באמת.
אתם יכולים להפסיק להתאמץ.
אני אתן לכם את מה שאתם רוצים.
לאף אחד עוד לא סיפרתי את הצד שלי בכל הסיפור.
לאף אחד חוץ מלחוקר ההוא שדיבר איתי אחרי שעצרו אותי,
אבל אז הייתי חייב להגיד משהו אם רציתי לצאת משם באיזשהיא
צורה.
הוא הבין.
והאמפתיה והתמיכה שהוא שידר אלי היו בשבילי אחד מרגעי ההשפלה
הגדולים של חיי.
אבל בואו לא נקדים את המאוחר."

סער מתיישב על הספה שליד וממשיך במונולוג שלו.

סער:
"לפני חודש חזרתי הביתה, בשבע, כמו בכל ערב. אישתי היקרה כבר
חיכתה לי כאן, קוראים לה נורית, אם זה מעניין מישהו אבל אין
לזה שום חשיבות לעניין עצמו. הנישואין שלנו כמו שבוודאי הבנתם,
עלו כבר מזמן על שרטון.
היינו מתווכחים על הכל ועל כלום. ממשחת הנעליים שלי ועד
לתחבושות ההגיניות שלה, מהכלים שאני משאיר בכיור ועד הפקק של
משחת השיניים שהיא אף פעם לא החזירה למקום. הפכנו לחלום
הנישואין המסוייט ממנו מתעוררים רווקים מושבעים שטופים בזיעה
קרה.
אני גדלתי על אמונה שלמה בבית ובמשפחה, עוברים את הקשה יחד עם
הקל. איך אמא שלי אומרת, אם קצת סבלנות אפשר ביחד לנצח את הכל.
הייתה לי סבלנות, אבל לא היה לי הביחד.
היא חיכתה לי כאן באותו יום, ישבה שם בכורסא שלה והתחילה, כמו
תמיד, לרדת עלי."

סער מצביע בידו לכיוון הכורסא שנמצאת ממולו ותאורה נדלקת מעל
הכורסא הריקה שאישתו ישבה בה באותו יום.

סער:
אני כמעט ולא מתרגש מזה יותר, אני יודע מה היא רצתה.  
היא רצתה לברוח מכאן כבר מזמן, היא לא הסתירה את זה. אבל אישתי
היא אשה פרקטית. תמיד שאפה להגיע גבוה ורחוק. עצם המחשבה
שפרידה ממני משמעותה גם פרידה מהנכסים המשותפים שלנו שהם בעיקר
שלי גרמו לה לחשוב פעמיים. מי שחושב פעמיים מוצא פתרונות טובים
יותר, מסתבר. אני חושב שבמקור היא רצתה לעשות לי ילד וככה
להבטיח שאני אשלם לה מזונות. אבל היא לא לקחה בחשבון שאי פעם
תצוץ לנו בעיה כזו.
תצוץ זה אולי לא ניסוח טוב.
לפני שלוש שנים היא פתאום הופיעה, הבעיה שלי."

8. פנים, יום, סניף הבנק של סער.
סער לבוש בחליפת מנהלים ומסורק בקפידה. גבר ואישה (פקידי בנק
צעירים) עומדים משני צידיו והוא בודק את ניירותיהם ואז מורה
להם בידיו מה לעשות.

סער (וויסאובר):  
מוזר. אני יכול לנהל את הסניף שלי ביד רמה ומתחשבת,
להביא משכורת של יותר מ15 אלף שקל בחודש....."

סער פוגש איש עסקים (נראה בן גילו של סער) שבא לבקר אותו בסניף
ולוחץ את ידו בחום תוך כדי חיוך. נראה כאילו השניים שואלים כל
אחד לשלומו של האחר.

סער (וויסאובר):
להיות חבר טוב לקרובים אלי, בן טוב להורים שלי,
לפנק אשה באלף ואחד דרכים, לחזר בלהט."

אנו מתקרבים אל סער בתקריב כאשר הוא מחייך בבטחון ואז התמונה
עוברת בדיזולוו לדמותו של סער בסלון ביתו הממשיך לדבר.


2. פנים, לילה, הסלון של סער
סער ממשיך לדבר למצלמה.

סער:
"אבל אני לא יכול ל...
אני לא יכול, זה בדיוק המשמעות המילולית.
היא לא קיבלה את זה בהתחשבות.
לא הבינה כשהלכתי לכל מיני טיפולים וייעוצים,
וכשהסתבר שאין מה לעשות, שזה פשוט בעיה פיזית,
אז כל מה שהיה לה להציע לי זה בוז.
בתחילה בעקיצות קטנות, כמו מחטי דיקור סיניים,
ואז בקצת יותר גדול וקצת יותר כואב.
היא לא אמרה כלום בפני המשפחה שלי
אבל זאת פחות או יותר הייתה מחוות ההתחשבות היחידה שלה."

9. חוץ, יום, הכניסה לביתו של סער
סער מגיע אל ביתו מהעבודה בדיוק כשמתוך ביתו יוצאת חברה של
אישתו (בת 30, מטופחת) היא אומרת לו שלום מחויך וצבוע ומנופפת
בידה בזמן שסער מביט בה בחשד ולאחר מכן הוא נכנס בדלת ביתו
וסוגר אותה אחריו.

סער (וויסאובר):
"יכולתי לראות את הידיעה בברק בעיניים של כל החברות שלה.
הן נעצו בי מבט מרחם שרציתי רק ממנה,
ולאט לאט התחלתי לשנוא אותן,
הן הפסיקו לבוא והיא טענה שאני מפחיד את אותן..."

שוב התמונה עוברת דיזולוו לסער המספר בסלון ביתו.

2. פנים, לילה, הסלון של סער.
סער ממשיך במונולוג.

סער:
"המילים שלה הלכו ונהיו בוטות יותר ויותר.
"נו, מה יהיה, סער?",
"אתה לא מתגעגע לימים שבהם היית צעיר?",
"אני מבינה שילדים זה כבר לא בא בחשבון",
ולבסוף בלי בושה, לפחות עשר פעמים ביום "יא חתיכת
אימפוטנט"!(הד מהדהד בסוף המילה)

8. פנים, יום, סניף הבנק של סער
סער מסתובב בסניף שלו ובודק את עבודותיהם של האנשים. פקידה
שהוא שואל אותה לשלומה מחייכת אליו.

סער (וויסאובר):
"העברתי את כל האנרגיה הגברית שלי מהריק הביתי לעבודה.
הצלחתי יפה מאוד."

סער צועד בתוך הסניף לכיוון המשרד שלו ומדלת חדרו הוא מסתכל על
הפקידים בסניף שלו בזמן שהם נראים מאושרים, מדברים ביניהם
ונועצים בו מבט מאמין.

סער (וויסאובר):
"הרגשתי שאני מכובד ואפילו נערץ על אנשי הסניף שלי.
קיבלתי את אות המנהל המצטיין לשנה הזאת.""

סער מחייך ושוב דיזולוו לסלון.

2. פנים, לילה, הסלון של סער.
סער ממשיך לספר.

סער:
"היא חיכתה לי בבית ואמרה שאנחנו צריכים לדבר.
היא ישבה שם בכורסא, חייכה את החיוך השטני שלה
וסיפרה לי איך היא מנסה לברוח ממני
מהרגע הראשון של הנישואים שלנו,
איך שכל החברות שלה לא מבינות איך היא סובלת אותי,
כמה היא שונאת אותי,
כמה אני לא גבר בכלל בשבילה
ואיך שכל פקיד קטן ומושתן בסניף שלי סיפק אותה
כמו שאני בחיים כבר לא אוכל."

8. פנים, יום, סניף הבנק של סער
סער עדיין עומד בפתח חדרו ומביט באנשיו. עכשיו הוא מתמקד בעיקר
בגברים וסוקר את כל הגברים העובדים שלו בסניף. אלה שיושבים וגם
אחד מהם שהולך כשתיקייה בידו. כשהוא חולף על פני סער הוא משגר
לו חיוך מעושה.

סער (וויסאובר):
"ואז היא גם סיפרה לי איך היא הזדיינה עם כל אחד מהם,
איפה וכמה ואם הם נהנו ועד כמה הם נהנו.
ואני חשבתי על החיוכים שהייתי מקבל כל בוקר בסניף..."

סער מביט ורואה בדיוק את אותם חיוכים שראה מקודם כשתיאר את
הצלחתו בתור מנהל סניף.

סער(וויסאובר):
"והברכות והצחקוקים מאחורי הגב ופתאום הם נראו לי אחרת.  
אני לא זוכר אפילו מה חשבתי, רק את התחושה."

סער עומד בפתח חדרו ופניו מרצינות לחלוטין. הבעתו מביעה זעם
עצור ושנאה.

סער (וויסאובר):
כאילו משהו משתולל לי בתוך הראש ורוצה לצאת החוצה.
דופק על כל הפנים מבפנים. כאילו משפריצים לי את הדם, מבפנים.

ואז כבר לא שלטתי בעצמי יותר, והיא המשיכה לחייך ואני.."

סער סוגר את דלת חדר משרדו שבסניף בטריקה חזקה ונחרצת. דיזולוו
לסלון.

2. פנים, לילה, הסלון של סער.
סער יושב כשפניו כבושות בידיו ואט-אט הוא מרים את ראשו.

סער:
"פתאום שמעתי את הילד של השכנים
צועק לאמא שלו שאני מרביץ לאישתי.
הפסקתי.
כשהמשטרה הגיעה,
פתחתי להם את הדלת.
מה עוד כבר נשאר לעשות.
השוטרים חייכו אלי.
אני חושב שהם היו מרוצים מזה שגם אחד כמוני,
מנהל סניף והכל, יכול להתנהג ככה.
אני חושב שכל פעם שמזדמן להם לעצור מישהו
שנחשב לאזרח מכובד בקהילה מחזקת את הבטחון שלהם במערכת.
המכתב שקיבלתי מהעורך דין שלה היה קר וצורב.
היא תיכננה את הכל, מההתחלה ועד הסוף,
היא ידעה בדיוק איפה ללחוץ בשביל לשבור."

סער מתרומם מהכורסא ונעמד באותו מקום בדיוק שבו עמד כשהתחיל את
המונולוג שלו.  

סער:
עכשיו היא תובעת אותי עד המכנסיים
ואני יודע שאין לי סיכוי.
עזבתי את הסניף,
ירדתי למחתרת מבחינה חברתית, אבל זה לא משנה.
לוותר לה סתם כך אני לא מסוגל.
בכל זאת נשארה בי טיפה של גאווה.
עם קצת מזל היא תספיק לי בדיוק עד סוף המשפט. ואחר כך...
אחר כך כבר לא משנה."

כשסער מסיים את דבריו נדלקת התאורה הקודמת שהאירה את מה שהיה
מאחוריו וגם את הפורצת שממשיכה את המשפט בדיוק במקום בו נקטעה
בפעם האחרונה.

הפורצת:
".....למרות הבית של ה500 אלף, וכל הפוזות
שלך על התכשיטים ואיך אתה יודע
לבחור בגדים לנשים וכל החיזורים.
בסופו של דבר אתה גבר מאנייק.
בדיוק כמו כולם.
זבל אמיתי. אני מרחמת על אשתך שנשארה אתך
בכלל כל הזמן הזה. אני במקומה הייתי כבר מזמן לוקחת
את הרגליים שלי..."

סער:
"בסדר! הבנתי! את יכולה להפסיק לנאום.
אני לא מבין מה את עדיין עושה כאן, כבר נתתי לך ללכת"

הפורצת:
"אתה נתת לי ללכת? תודה רבה לך באמת.
ומה זה בדיוק לדעתך? אני לא קוראת לזה אמצעי הגנה"

סער:
"את לא היית יורה בי"

הפורצת:
"לא?"

סער:
"לא"

הפורצת:
"לא?"

סער:
"לא"


הפורצת:
"אתה בטוח?"

סער:
"במאה אחוז"

הפורצת:
"באמת?"

סער:
"באמת"

הפורצת ממשיכה לכוון עוד קצת ואז מורידה את האקדח ומניחה אותו
על השולחן.

הפורצת:
"נכון. אני יכולה לקבל על זה 15 בפנים כמו כלום.
אני לא עד כדי כך מטומטמת"

סער:
"זה לא קשור אליך. אין באקדח כדורים"

הפורצת בודקת את האקדח ומוודא שזה נכון.

סער:
"בכל המהומה בהתחלה. לא הספקתי לשים את המחסנית.
עד עכשיו אני לא יודע איפה היא."

הפורצת:
"אז כל הזמן הזה.....ואתה ידעת את זה.
אז למה נתת לי את המפתח שם למעלה?
ולמה לא אמרת כלום כשהשוטרים היו כאן?"

סער מתיישב על הספה.

סער:
מסיבה אחת פשוטה.
זה מאוד לא מועיל לי שהמשטרה תתפוס אותך עכשיו.
גם אני לא עד כדי כך מטומטם.
אם יתפסו אותך ויחקרו אותך, את מן הסתם תגלי
שפרצנו שנינו לחדר של אישתי.
איך אמרת קודם, אני ואת זה לא בדיוק הקומנדו הימי.
וכמו שהבנת ממה שהשוטרים אמרו אני מסובך גם ככה.
אז אני מעדיף שאת תלכי, ותקחי איתך את התכשיטים והמצלמה.
את תקבלי קצת כסף, אני גיליתי את הקטע שאישתי הכינה לי, אבל
בעזרתך
הנדיבה אצא ממנו ללא פגע ורק חברת הביטוח נדפקת.
ותאמיני לי, בתור אחד שרואה את החשבונות שלהם, גם הם לא
בדיוק יוצאים מופסדים.
נשמע לך בסדר?"

הפורצת:
"מבחינתי מאה אחוז.
חבל שלא אמרת קודם.
הייתי יכולה להספיק עוד איזה בית או שניים"

סער:
"מצטער"


הפורצת:
"זה בסדר. היה יכול להיות יותר גרוע"

הפורצת מתיישבת ליד סער על הספה.

סער:
"תגידי, איך קוראים לך בכלל?"

הפורצת:
"בשביל מה לך לדעת?"

סער:
"סתם סקרנות. את לא רוצה להגיד, לא צריך"

הפורצת:
"שלווה. קוראים לי שלווה"

סער:
"שלוה? מתאים לך, דווקא. שם רגוע כזה.
ובאמת יש לך ילד?"

שלווה:
"באמת. באמת"

סער:
"והסיפור עם הרצל?"

שלווה:
"אין הרצל. אבל יש משהו מאוד מאוד דומה.
ואני באמת עובדת גם בנקיון.
אתה צריך במקרה עוזרת?
פעם בשבוע, חמש שעות, אני יעשה לך יופי של עבודה כאן"

סער:
"זה בסדר. יש לנו איזה בחור מלאזי שעושה את זה"

שלווה:
"כן. אלה לקחו את כל העבודה.
טוב, כדאי שאני אזוז. המשטרה סוגרת עכשיו משמרת
עוד מעט שימי הזה יבוא לבדוק מה קורה איתך"

הפורצת מתרוממת והולכת לקחת את השק שלה.

סער:
"כן. אני צריך באמת לחשוב על תרוץ למה לא הייתי
כאן מקודם"

גם סער מתרומם ומתכוון ללכת לכיוון הדלת.

שלווה:
"אני במקומך הייתי אומרת שהפורץ ברח, ושלא היית כאן
כי נסעת לתחנה בשביל לדווח.
כדאי לך לזוז עכשיו, לפני שהוא יחזור"

סער:
"צודקת. את יודעת איפה נמצאת התחנה?"


שלווה:
"ליד צומת אכדיה. על הגבעה שמה"

סער:
"או קיי. אז באמת כדאי שאזוז"

שלווה:
"אני יכולה לתפוס איתך טרמפ עד כביש החוף?"

סער:
"אין לך אוטו?"

שלווה:
"מאיפה יש לי כסף לאוטו?"

סער:
"אז איך את מגיעה ל'עבודה'?"

שלווה:
"אוטובוסים, מוניות שירות. בחגים כמו עכשיו
אני תופסת טרמפים. כולם חוזרים עכשיו מליל הסדר
בטוח יעצור לי מישהו"

סער:
"או קיי. בואי"

שלווה:
"אני חושבת שכדאי שתשים נעליים קצת יותר נורמליות"

סער שם לב שהוא עדיין נועל את נעלי הבית השושיות שלו ובמבוכה
מתיישב לנעול את נעליו הרגילות. שלווה עומדת, ממתינה וניכר בה
כי היא מתלבטת אם לשאול משהו. כשסער מתרומם ושניהם מתקרבים אל
הדלת שלווה עוצרת לפתע, מסתובבת ואז פונה אל סער.

שלווה:
"סער...
אל תתעצבן, אם אתה לא רוצה, אל תענה, בסדר?
פשוט, אתה לא נראה לי כמו אחד שמרביץ לנשים,
ותאמין לי שאני יודעת טוב איך הם נראים,
אז....למה עשית את זה?"

סער:
"זה סיפור ארוך.
כדאי שנזוז, אני אספר לך בדרך"

שלווה וסער יוצאים החוצה מהדלת.





סוף.