החולשה הזאת בפנים,
היא באה והולכת כרצונה ואין לה כל תכלית.
חיי אדם הוא ספר הנכתב בכל רגע, מדי פעם נגמרת לכותב הדיו
ונוצר כתם על הדף, אחר כך מחליפים את העט והוא מעביר בו הרגשה
שונה.
וחוזר חלילה.
להיסטוריה תמיד יש נטייה לחזור על עצמה.
גלגלי הזמן כבר נשחקים מהעומס.
החיים מלאי קלישאות, אירוניות, זיופים, הבן אדם המצוי מתקשה
בלהבחין ביניהם, לפעמים עד שמאוחר מדי.
אך מה אני כבר יודעת?
אני לא שונה מהם.
סלח לי אלוהים, רב המעלה, אף פעם לא באמת האמנתי בך, אתה אף
פעם לא האמנת בי.
תמיד היו בינינו יחסי הדדיות...
אין פואנטה, אין שורה תחתונה, לאמת אין קשר ללב ולהיגיון כל
קשר למוח האנושי.
בני אדם תמיד מחפשים להיות חלק ממשהו, להשתייך, זוהי מטרה
מוכרת...
את רובם תמצאו עוד 20 שנה, עדיין משוטטים ברחוב, ידיהם לפנים
מנסים לאחוז בפיסת חיבה ותופסים רק אוויר.
גם אני אהיה ביניהם.
אם דפי הספר שלי עוד ישארו פתוחים...