...אבל אני סולחת,
למרות הכל "שוכחת" ומתבדחת.
מחייכת בחצי פה כואב,
מנסה לצחוק, אך החיוך אויב.
הלב לא שומע יותר דבר,
העיניים מרגישות, לא מסתכלות למחר.
סלחתי כבר הרבה פעמים,
בכל פעם השתנו הזמנים.
כשנגעת אמרתי, עכשיו זה אמיתי,
כשנשקת חשבתי, עכשיו הוא איתי.
הכל היה רק משחק וצחוק,
הכל היה רק סיפור מתוק.
אשליה נחמדה, שיר ערש ילדותי,
על נסיכה נפלאה ואביר מלכותי.
האביר, הנסיכה והשיר היפה,
אינם חלק מליבך הכופה,
כופה עליי לסלוח, לשכוח,
לחייך בחצי פה ולשמוח.
ואני, ואף על פי כן, סולחת,
מבינה הכל, "שוכחת" ומתבדחת...