תם הערב עם הלילה, והגיעה האחרית.
ניצוצות ההמולה כלא היו כאן לפני רגע,
מתרפק על משכבי בחצי אור וחצי אגו,
את קצווי לבות העצב מרככת השביעית...
ופתאום זולגות, צורבות, מחובק בבדידותי
מתעלה אני לפתע, הקירות נוסעים הצידה
אין עוד אופק מסביבי והתפלגה הפירמידה
ובין רגע כל החומר שוב אינו משמעותי.
נעלמו אמות מידה ועזב אותי גופי.
אין כאן זמן ואין מרחק, ושום רחש לא בוקע
רק אני בתוך הכל מרחף, ספק שוקע
אל תוך עונג התרדמת במרחב האינסופי.
ואני מרגיש - זה כאן! מסביבי, למעני,
האמת, אולי האל, אך איני מעז לדעת,
זה חזק מכל דבר מאחורי חומות הדעת,
זה מעל לגבולותיו של החישוב ההגיוני.
ואיננו הניסוח, אין יכולת להסביר,
רק פיזור גדול, עם זאת, התאחדו הכל ביחד
כל מגוון סוגי הרגש, מכווץ בחוד של מחט
בעלטה אני חווה את הרגע הכביר
והנה, עוד רגע קט, רגע קט וזה מגיע...!
חושך... שקט... בחלון גשם טיפטופיו משמיע,
ואני על משכבי, ללא רחש ללא ניע,
יש לי שפע מן האור, וטיפה מן האמת...
15.9.2003 |