השעון מצלצל.
את מתעוררת, משפשפת קצת את העיניים, בודקת אם יש הודעות
בפלאפון - אולי מישהו נזכר בך באמצע הלילה, סביר להניח שאין.
באיטיות מכוונת את קמה מהמיטה, מתמתחת קצת לכל הכיוונים, גוררת
את עצמך למקלחת.

מתחת למים החמים, עטופה בחמימות המרככת שלהם, את נזכרת
באתמול.
לעזאזל עם אתמול.
אבל את לא רוצה לחשוב על זה, את לא רוצה לנתח שוב ושוב מה אמרת
ומה הוא אמר ומה נאמר או לא נאמר במילים אבל ישב חזק חזק מתחת
לפני השטח.
אז את מתחילה לזמזם איזה שיר שמתנגן לך בראש מהרגע שקמת, איזה
מיין סטרים גלגלצי נדוש וקליט, ואת יודעת רק את המילים של
הפזמון אז את חוזרת עליו כמו את שרה איזו מנטרה חלודה.
ואת יוצאת מהמקלחת ומתנגבת בתנועות איטיות וסיבוביות, כאילו
מנסה לרכך בעצמך שרירים שלא יתרככו כל כך בקלות, כאלה שהתקשו
אתמול כששמעת את ה"לילה טוב" הקפוא דרך הנייד שלך, ולא ידעת אם
לצחוק או לבכות.

את גוררת עצמך חזרה לחדר, מתיישבת מול הארון הקטן שאבא הביא
כדי שיהיה לך איפה לשים את הבגדים, מסתכלת על הערימה הקטנה כל
כך ומנסה לבחור חולצה מתאימה ליום הזה.
מה שונה ביום הזה? מה השתנה בלילה שעבר?
את עוד לא יודעת, אבל את יודעת שמשהו השתנה ואת מרגישה את
עוצמת השינוי בכל עצם בגופך, בכל איבר מרמ"ח איבריך, בכל תא
בעורך. מדהים איך ההכרה בשינוי באה אחרי כל כך הרבה זמן, מדהים
איך לא שמת לב עוד קודם. נו מילא, כנראה שפשוט לא רצית לשים
לב.
החולצה הכחולה יכולה להתאים, את מודדת אותה מול המראה, מעווה
את פניך למראך בפעם המיליון, מושכת בכתפייך ומשתחלת לתוך
מכנסיים שתלויים על הקולב. סירוק מהיר, את מנערת את הראש מצד
לצד ומגלה עד כמה הוא כבד ובכלל לא שמת לב.

ואת עוצמת עיניים, לוקחת נשימה עמוקה עמוקה ומחזיקה אוויר כלוא
בריאות רק לעוד רגע אחד, עוד שנייה... עד שכמעט מתפוצצת ונושפת
את האוויר החוצה.
את שמה מוזיקה כדי להתעורר קצת, אבל המילים פשוט מחליקות לידך
ומתערפלות קלות באוויר הקריר שבא מהחלון הקטן, הצלילים מלטפים
את הבטן שלך מבפנים אבל את לא ממש כאן.
"איפה את ילדה? לאן הלכת?" את שואלת את עצמך, ואז צחוק מריר
יוצא מבין שפתיך, צחוק מריר מאוד. "לנצח תקראי לעצמך ילדה,
הא?" התת מודע שלך עוקץ, ואת כבר לא ממש ילדה, ולא ממש יודעת
מה את בכלל.
רק יודעת שהיום את לבד.

יש מין קטע כזה בהחלטות גדולות שלוקחים בחיים. איך המשמעות
שלהן מתבררת רק הרבה זמן אחרי שהן נלקחו. אבל את שלמה עם
ההחלטות שלך, לחלוטין, רק לא יודעת איך לאכול את השינוי הזה.
בראשך עולה מחשבה שהנה קפה יכול לעזור ואת יורדת למטה להרתיח
מים.

כפית גדושה מאוד של קפה, תקומי כבר! תקומי!
את לוגמת מהקפה לאט וחמימות מתפשטת בגופך. זאת אולי לא תרופה,
אבל זה בהחלט נעים לדעת שאת עוד יכולה להרגיש באהבה דברים
קטנים כאלה, ואת מרגישה את הפנים שלו עולים לך במחשבה ומהר מהר
מחפשת עיתון להסיח דעתך. מעלעלת קצת בדרושים, בפרוייקטים
החדשים של הנדל"ן באיזור, רק לא לחשוב עליו,
רק לא לבכות.


20.10.04