שבועיים לפני שמיכל נפרדה ממני, היא לקחה אותי איתה אל גן
החיות.
היא אמרה שיש שם מיצג חדש של פינגווינים, והבטיחה לי בחיוך
ממזרי שאם אני אבוא איתה, נעשה אחר-כך משהו שאני רוצה. אותי
כבר התחיל להטריד שמה שאני רוצה זה כבר לא מה שהיא רוצה, אבל
הדחקתי את זה לשולי תודעתי, והתרכזתי בתצוגת החיות.
גני חיות מאז ומתמיד הפחידו אותי. לא רק בגלל האריות והזאבים
העצבניים, שלעתים נדמה היה כי בעוד רגע קט הם עומדים לפרוץ
מהכלוב ולאכול אותי בעודי חי, אלא גם בגלל כל החיות האחרות.
בכל חיה מצאתי משהו שהפחיד אותי; הקופים בגלל המחלות שהם
בוודאי נושאים; הפילים, בגלל שפחדתי שהם יחטפו התקף-לב,
יתמוטטו, ויפלו עליי; הצבים בגלל שהניגוד שבין שריונם האיתן
לבין צווארם החשוף הזכיר לי כמה שברירי וחלוש הגוף שלי עצמי;
והטווס, בגלל הגבריות המפוקפקת של הזכר, שתמיד גרם לי לחשוש
שמא יחליט זה לבצע בי את זממו בעוד אני מרוכז בלהתחמק מחיה
בכלוב אחר. אך משהו בפינגווין משך אותי. משהו בו נעם לי, השרה
עליי אווירה כמעט מכושפת של רוגע. לבי יצא אליו ואל הליכתו
המדשדשת. צורתו, התנהגותו ולמעשה, כל הקשור בו, כולם שידרו
חוסר-אונים מרתק. מבטי נדבק אליו, עד שמיכל הודיעה לי
שהפינגווין, למרות הכל, לא עמד בציפיותיה, ושאפשר לחזור הביתה
כדי שאבצע בה את זממי. ואני - גופי נשלט על ידי איבר אחר מן
המוח באותה שעה - הלכתי אחריה במהירות כמעט מבוהלת, אך נפשי
נותרה עם הפינגווין.

כמה ימים אחר-כך, הלכנו יחד לסרט. אני רציתי לראות את הסרט
החדש של בן סטילר, וגם היא אהבה אותו, אז בחרנו בו. חיכינו
בתור וכשהגענו אל הקופאית, שדווקא נראתה לא רע, התחלתי לנאום
את הנאום הקבוע שלי אל מול נותני שירות כמותה, שכלל הרבה דברים
בתוכו, אך שם הסרט ומספר הכרטיסים לא היו בנמצא. מיכל,
שבדרך-כלל חשבה שהנאומים שלי משעשעים, נעצה בי הפעם מבט שכולו
אומר "די", והצטרכתי לקטוע עצמי באמצע, להוציא ארנק, ולדבר
בענייניות קצרנית.
בעודנו הולכים אל עבר האולם, פגשה מיכל את אחת מחברותיה, ואני
אולצתי לעמוד בינתיים בצד ולעשות פרצוף שלא מביע דבר. תוך כדי
שיחתן נזכרתי לפתע בפינגווין, ולא יכולתי שלא להתמלא בעצב.
גמרתי בלבי לחזור אליו ביום שלמחרת, והחלטה זאת ליוותה אותי
לכל אורך הסרט, שבסופו של דבר היה די מאכזב, מלבד בדיחה אחת
משעשעת על קרם גוף.
במהלך הסרט, כדי להפיג את השעמום, עשו ידי כמה גישושים אל עבר
גופה של מיכל, אך זאת כל פעם דחתה אותה בתואנה שאין לה כוח,
שאני מציק, או ש"אוי! הנה מגיע קטע טוב!" כאילו שהיא ראתה את
הסרט מקודם.

ביום שלמחרת מצאתי את עצמי בגן-החיות, מסיט מבטי מהחיות מסביב
עד שהגעתי בבטחה אל הפינגווין. הוא הרים אליי את עיניו
כשהגעתי, כאילו הוא ציפה לי מראש. זייפתי לעברו חיוך, ושנינו
בהינו אחד בשני למשך כמחצית השעה. ללא אזהרה מראש, הפניתי ראשי
ממנו, והסתלקתי כשם שבאתי, מושפל ראש ומפוחד.

כעבור שבוע מיכל זרקה אותי. היינו שנה וחצי ביחד, והיא זרקה
אותי כלאחר-יד, טוענת שבחור חדש ומסעיר נכנס לחייה. לא
הופתעתי, הקשר שלנו באמת הידרדר בזמן האחרון, אבל גם לא עודדו
אותי דבריהם של חבריי, שטענו כי היא הייתה זונה וכי טובים חיי
בלעדיה מאשר איתה. תהיתי למה הם לא אמרו לי על זה משהו קודם,
ולתשובותיהם המגומגמות והמטופשות הפניתי כתף קרה ופניתי לעבר
גן-החיות. השעה הייתה די מאוחרת, והמקום עמד להיסגר, אך
התעקשתי להיכנס בטענה שאני רק הולך להיות שם רגע. טענותיי לא
עזרו, אז שיחדתי את השומר כדי שיעלים ממני עין, כשהמראה הלא
מזיק שלי שכנע אותו, כנראה, שאני לא מתכוון לפגוע בחיות. פסעתי
בחשש אל עבר כלובו של הפינגווין. בחושך פחדיי גדלו כפליים.
שאגת אריה הקפיצה אותי, נהיית זברה סימרה את שערותיי, אך
המשכתי ללכת. וכשהגעתי אל הפינגווין סוף סוף, התפרצתי:
"מה? מה אתה מסתכל עליי ככה? אתה בסך-הכל פינגווין, מה אתה
יודע מהחיים שלך? בוא! בוא אם אתה גבר! אה, אתה בתוך כלוב,
נכון? אתה לא יכול לגעת בי כשאתה בתוך הכלוב שלך, נכון??? כן,
כן, כולנו בעצם בתוך כלוב, אם אתה מסתכל על זה מבחינה
פילוסופית, אבל אתה בתוך כלוב הלכה למעשה! אז אל תסתכל עליי
בעיניים המיוסרות האלו שלך, כאילו עשיתי לך משהו ואתה רוצה
לנקום בי על העוול הנורא, כי לא עשיתי לך כלום! לא הכנסתי אותך
לכלוב הזה! להיפך, בזכות הכסף שאני משלם בכניסה יש לך אוכל, אז
מספיק, טוב? די! אני לא יכול יותר! נשבר לי! נשבר! שנה וחצי,
אתה יודע מה זה? שנה וחצי. זה בטח איזה עשירית מהחיים שלך.
עשירית! אתה יודע מה אנשים עושים בעשירית מהחיים שלהם? הם
לומדים, הם מגלים דברים על עצמם, הם מזדיינים, הם מזיינים.
ואני? אני כלום, שנה וחצי. נמחקתי. אתה יודע מה זה להימחק???
זה כאילו אני אכנס עכשיו לתוך הכלוב שלך עם מחק גדול, ובמקום
הצורה המוזרה הזאת שהיא אתה, כל שיישאר זה כתם לבן ומכוער. זה
להימחק! לבן! אז תפסיק להסתכל עליי ככה, טוב? כי גם לי קשה,
שלא תחשוב אפילו לשנייה אחת שלא. כן, אני יודע. אולי אני לא
בתוך כלוב ואולי לא צועק עליי איזה משוגע אחד, אבל תאמין לי
שגם לי קשה. וברור לי שאני סתם נטפל אלייך כי הכי קל לבני-אדם
לעשות השלכות על בני-חיים, ובטח כאלו עם הבעה סתומה כמו שלך,
אבל בכל זאת, הייתי מבקש ממך לשנות את ההבעה הסתומה שלך למשהו
נעים יותר. למה שלא תיראה שמח, הא? כן, אני יודע שבזה שאני
אומר שאתה צריך להיראות שמח אני בעצם אומר שאני הייתי רוצה
להיות שמח בעצמי, אבל זה לא משנה את העובדה שאני רוצה שפעם
אחת, בכל החיים האומללים שלך, תחייך!"
הפינגווין חייך.
"מה?! אל תשחק איתי את המשחקים הפסיכולוגיים הדפוקים שלך, אני
יודע מה רץ לך בראש עכשיו! אתה אומר לעצמך 'הוא גם ככה דפוק,
בוא נדפוק אותו אפילו יותר'. אבל זה לא יעבוד לך! לי,
ולבני-האדם בכלל, יש דבר כזה שנקרא שפיות! שמעת על המושג הזה,
'שפיות'? אני מנחש שלא, פינגווין מטומטם, נכון? נכון שלא שמעת
על המושג הזה? נכון שבעצם אין לך מושג על מה אני מדבר, יא
חתיכת בן-זונה אוכל בתחת כוס-על-האמא-שלך, חרמן מזדי..."
הפינגווין כחכח בגרונו.
"סלח לי, אדוני, אך באמת שעליי למחות על האשמותיך האחרונות. עד
עכשיו סבלתי את הצקותיך חסרות-השחר בשקט, אך כשהתחלת לפקפק
ביושרי, ויותר מכך, בנאמנותי לאשתי, כאן עובר הגבול, מבחינתי.
אתה מבין, בחורי הטוב, כשהגעת והתחלת להוציא עליי את תסכוליך
על הפרידה המצערת שלך מחברתך, נתתי לך אוזן קשבת והתעלמתי
מהערותיך המעליבות ומהאשמותיך כי הבנתי שאתה אדם סובל. אפילו
ניסיתי לתמוך בך, וכשביקשת ממני לחייך על מנת שתרגיש טוב יותר,
עשיתי כן ברצון. אך אז, במקום להודות לי על נדיבותי, התחלת
לומר עליי דברים נוראים כמו זה שאני 'מזדיין'. לידיעתך, בחורי
הטוב, אני לא 'מזדיין', כדבריך, לא רק בגלל חוסר נוכחותה של
פינגווין ממין נקבה באזור, אך גם בשל העובדה שאני שומר על
נאמנות לאשתי. וזאת אני עושה, עליי לציין, במאמץ רב, כי גם
הג'ירפה וגם התוכי בכלוב ליד התחילו לעשות לי עיניים, ועל אף
שהן בהחלט לא לטעמי - אחת גבוהה מדי והשנייה גוצה - הרי
לפינגווין ממין זכר יש יצרים, וליצרים, כידוע לך, אין עיניים.
אך בכל זאת, המאמץ שווה את זה שכן אני יודע שאי-שם בקוטב
הדרומי מחכה לי עלמה היפה לאין שיעור מחתיכות רקק אלה,
ושכשיבוא היום ואחזור אליה, אדע כי חזרתי אליה פינגווין שלם,
נקי מזוהמת הבגידה."
לבי נתמלא בחמלה ובצער על הפינגווין. מצאתי בו גבר שלא אוכל
להיות לעולם. לפתע נשתכח ממני כל הצער על מיכל שעזבה אותי
לשווא, שכן סיפורו העגום של הפינגווין היה מתסכל בהרבה,
ונאמנותו ראויה להערצה. לא אוכל להסתיר כי אני עצמי דווקא
מצאתי את הג'ירפה, עם כל גובהה המבהיל, מושכת, ולו הייתי במצבו
של הפינגווין בוודאי הייתי נשבר בהרבה יותר קלות. לפתע צץ
במוחי רעיון.
"יש לי רעיון!" אמרתי לפינגווין, ועיניו האטומות נתמלאו לפתע
בתקווה. "צא אתה לחופשי, ואני אחליף אותך כאן."
"מה?" התפלא הפינגווין, שפרצופו הראה שהוא מוצא את הרעיון
מופרך מיסודו.
"חשוב על כך! מה בעצם ההבדל בין פינגווין לאדם? האדם, מיסודו,
הוא פינגווין. מה מבדיל ביני לבינך? כנפיים? חה! אני צוחק על
כנפיים. כנפיים הם רק אמצעי, כלי שיצר הקדוש ברוך הוא על-מנת
לבלבל את האדם, שלא יעז לעוף. אז אני מעז לעוף! אני אומר, הלאה
עם הכנפיים! הלאה עם תעתועי-השווא של המלך האליל שהוא אלוהינו!
הגיע הזמן שתשתחרר אתה מהכלוב הפיזי שלך, ושאשתחרר אני מהכלוב
הנפשי שלי!"
פניו של הפינגווין הרצינו.
"אתה מודע לכך שתוך חודש-חודשיים יעלו על כך שאינך פינגווין,
נכון? שחקן טוב ככל שתהיה, באיזשהו שלב הם ישימו לב למשהו...
ישימו לב שמשהו בך משונה... שלא כשאר הפינגווינים."
"יהי כן!" אמרתי, "תוך חודש-חודשיים תתאחד עם אהובתך, וזה
יחזיק אותי אל מול כל מכשירי העינויים שהם יוכלו להמטיר עליי
כעונש."
הפינגווין היה על סף דמעות. "תודה," הוא אמר, פתח את הכלוב,
ויצא ממנו.
נכנסתי במקומו.
"תודה!" הוא אמר שוב, ודידה אל עבר נקודה מרוחקת במרחב.
מבטי הופנה אל עבר הכלוב של הג'ירפה. הולך להיות לי ערב
מעניין, הבנתי.

יואב תירוש. 4.8.2005