ובלילה שעבר שוב חלמתי עליך...
ישבתי על מיטה גדולה ולבנה ואתה שכבת לצידי.
לאט לאט החלת ללטף אותי מן הירך לאורך השוק מביט בי
במבט חושק ובחיוך מקסים לסירוגין.
וכבשת אותי במגעך ובמבטך.
ללא מילים רק נוגע ומתבונן, מתבונן ונוגע
ולא ידעתי כיצד להגיב.
אל אף התשוקה שניסת לעורר בי, מגעך עורר בי גלים גלים של אושר
צרוף, לא תשוקה, כמו צמרמורות מאושרות ומחשמלות.
ובאושר זה איבדתי עצמי וכשרציתי לקום לא יכולתי,
כאילו בשניות כבר התמכרתי לי שוב למגע הזה.
רק הבטתי בך, כל כך מיסתורי, מבולבל אבל בטוח,
לרגע מגע מהוסס ולרגע ליטוף חושני ויצרי.

ואז נזכרתי מתי הבטת בי כך בעבר, בכזו אהבה, אצלך אז - זה נראה
רחוק כמו שנות אור...
זו אכן הייתה אהבה בה הבטת בי?
אינני טועה אני יודעת, ומרגע לרגע אני יותר בטוחה בצדקתי
אם כן מדוע עכשיו במבטך נחבא לו פחד?
מדוע אתה מאפשר לו לאכל ברגש ולנסות להעלימו?
והרי לא עדיף לך האושר?

בחלומי הבטת בי שוב, כמו אז, באהבה ורצון
הפחד נעלם מעיניך ושוב יכולתי למצוא בהן את זה שאהבה נפשי,
את זה שכל כך התגעגעתי אליו,עד אימה, עד דמעות.
והיית מאושר, ראיתי זאת בעיניך. את הפחד החליף האושר.
האם רק בחלומות מסוגל אתה להתנער מהאימה? האם רק שם אוכל למצוא
אותך כמו שהיית, כמו שמנסה אתה להחביא כעת?


קמתי מחלומי מלאת ערגה וגעגוע.
כואבת ומאושרת בו זמנית.
ההיית אתה בחלומי, תעתוע דמיון או שמא ביקרתי אני בשלך?
קראת לי שאבוא כי רק שם, בחלום, יכולנו להפסיק להתגעגע.

בחלומי אתמול בלילה, הבטנו זה לזה בעיניים כמו שלא הבטנו כבר
זמן רב, הפגת במעט את הגעגוע.
אולם כשקמתי לא היית לצידי
ובערותי אינך מלטף עוד - אינך נוגע או מביט
וגעגועיי התעוררו בי שוב.
האם יש עוד סיכוי שאי פעם תשוב אליי?