האוויר מחוץ לטירה בפראג הוא הצלול ביותר שטעמתי, אני חושב
לעצמי בעיניים עצומות. אוויר נקי, מבושם, חודר ומנקה. אני לא
רוצה להיות עוד סיפור קצרצר, קרצת לי, כזה שאתה מפרסם בבמות
חדשות ובין חברים. אבל בסוף את כתבת את המילים האחרונות,
ופרסמת אותן אצלי, והשארת אותי תקוע, כמעט כמו הטירה הפראגית.

ובדמיוני כבר הפלגתי למסעות מרוחקים של זוגיות ותשוקה, ומגע
עור הפנים הרך והמתוח שלך, שנצרב מהזיפים שלי, לא יוצא לי
מהראש. אני רוצה להתקדם, לנשק אותך, לשלוח ידיים, לטעום
ולזיין, אבל די. כנראה שזה נגמר, זה אפילו לא ממש התחיל.
ועכשיו אני ממשיך הלאה, מנסה להעסיק את עצמי רוב הזמן ומתחיל
עם אחרות, אבל אני לא מצליח להוציא אותך מהראש. כוס אמק, את
תמיד חוזרת לי במחשבות. נכנסת לי בסערה לחיים, ויצאת בסערה,
אולי אפילו אותה אחת, שנמשכה קצת יותר מחודש. ובמעבר בין
"זיקית הקארמה" של בוי ג'ורג' ל"תעיר אותי לפני שאתה הולך- לך"
של הג'ורג' השני, אני נזכר בך יושבת לידי בעמדת הדי-ג'יי,
מנותקים במידת מה מההמון הסוער והמקפץ, מאירה לי את הערב, גם
בלב וגם עם פנס על הדיסקים.
אני לא כועס, אמרתי לך, אבל אני בנאדם, שהוא שור, ואני כועס.
כ-ו-ע-ס, כועס, אני יכול להרוג מישהו במכות, אני רק מחכה
לתירוץ המתאים או למישהו שייגש ויבקש ממני קצת מוסיקה שחורה.
אני נזכר בך.
ובליל שישי דחוס וצפוף בפאב, אני נדחק לשירותים המטונפים,
משתין בזריזות לאסלה שיכורה, מביט לתקרה וממלמל: "אלוהים, רק
שלא תחזור אליו, שתבוא אליי". אבל עם אלוקים לא הייתי בקשר מאז
הבר מצווה, אז הוא לא בעניין, וגם את כנראה לא.
את לא מחכה לי שאחזור, למרות שבלילות הים שחור.
את יפה שלי.