מחר בבוקר שוב אקום מוקדם ובקושי.
מול המחשב כשהשיער כבר רטוב לאחר מקלחת,
יושב לו החתול החדש שלי, שכבר הספיק לשרוט לי את האמות,
מלקק את עצמו, ממש מולי על השולחן.

עוד יום עבר, והתשישיות הזאת כבר חלק ממני.
נספגת ונוגסת לי באושר,
מחלחלת לה לאט ולפעמים קצת יותר מהר.
והחתול שלי, טולי, ממשיך ללקק את עצמו כאילו אין מחר.
והמחר שלי עוד לא התחיל,
עוד יום לפניי, לחייך כאילו כלום,
"הכל בסדר" ו"מה שלומך?"
כל הדברים הריטואלים האלה.
ובפנים בתוך הנפש הצמאה, אף אחד אינו יודע,
עד כמה אני תשושה,
כמהה לאהבה.