מתקרבת אל האושר אך מתרחקת משמחה
ובעצם מהו האושר בכלל? לאן אני שואפת להגיע?
איזה מחיר אני מוכנה לשלם?
אני יודעת שחציתי כבר קווים אדומים, אך ברגע שעברתי אותם הם
הפכו לשקופים ואיבדתי את דרכי.
אין לי מושג מהי הדרך חזרה. אין לי מושג אם אני בכלל רוצה
לדעת,
אם אני רוצה לחזור...

מתקרבת אל האושר אבל מהו האושר בכלל?
זה נשמע דבילי וממש לא הגיוני אך ככל שאני פוגעת בעצמי יותר,
תחושת הסיפוק היא גדולה יותר, תחושת השליטה חזקה יותר.
היא מרגיעה אותי... יש לי תחושה שהצלחתי...
ואז מגיע ההיגיון שמזכיר לי שהדבר היחידי שהצלחתי הוא לדפוק
לעצמי את החיים (שוב).
כולם כבר דואגים לי, זה מלחיץ אותי, גורם לי לסלידה
מעצמי... זה לא מגיע להם, יש להם מספיק על הראש גם בלי
השיגעונות שלי.

מתקרבת אל האושר, זה הרי מה שרציתי...
אז למה אני כל הזמן בוכה? למה האשמה היא כל כך גדולה?
למה המחיר עולה לי בבריאות? ולמה ההיגיון לא חוזר אלי?
האם אני בכלל רוצה שהוא יחזור?

נוגעת באושר אך מידרדרת לתהום, מרגישה ריקה, שטחית, מרירה...
ואולי זה המחיר שמשלמים? אולי באמת הם כולם סתם דואגים?
אולי יש לי עוד סיכוי להינצל? אולי התהום הזו לא כזו עמוקה כמו
שחושבים? אולי אני באמת עדיין בשליטה וסתם לא רוצה להפסיק?
האם אני באמת בהכחשה?

ועכשיו כשרע לי וכואב לי, עכשיו כשאני שוב בוכה,
האם אני באמת קרובה לאושר?
ומהו האושר בכלל?

מוקדש לכל אלו שאיבדו את דרכם בדרך אל האושר...
אני מבטיחה לחזור עם תשובות אם וכאשר יהיו לי כאלה.