במקור - "קטע מהחיים" עם הסוף המיוחל...

הוא מצא את זה ליד הגופה אתמול בערב: "אהוב יקר...".

בכיתי.
זה הוא? כן, זה הוא, זה בטוח, הוא... בטוח... אם הוא לא לובש
היום חולצה לבנה אז... אז אני קרפדה מעוכה... דרוסה! מרוכה על
שפת הכביש!
מחיתי את הדמעות מהר וייבשתי את העיניים, לא רציתי שהוא יראה
שבכיתי. אני שונאת שמרחמים עליי. התקרבתי. היה ברור שהוא גם
ידע. נכנסנו והתיישבנו.
הייתי בטוחה שאני עומדת לפרוץ לי שם בבכי אבל ידעתי בברור שזה
לא הזמן ולא המקום. נשמתי עמוק, מרוב שרציתי לבכות הנשימה שלי
נשמעה כמו אנחה מצויצת, מבוהלת מעט ומאוד נרגשת ונבוכה... זה
בטח נשמע לך מצחיק אבל קצת קשה לתאר את זה, אני מאוד גאה בי על
זה שהצלחתי איכשהו, אז אם זה עדיין לא ממש ברור לך, תנסה בפעם
הבאה שאתה עומד לבכות להיקלע לסיטואציה כזאת ואז לנשום עמוק
ולנסות להירגע. מילה שלי שיצא לך אותו דבר אם לא יותר
מצחיק...
בכל מקרה, הוא עצר ושאל אותי: "את בסדר?". מובן שכלום לא בסדר!
ואני לא בסדר! איך אפשר לצפות שאני כן אהיה?! הא?! אבל לא
רציתי להכביד עליו עם זה וגם לא ממש היה לי חשק להשתפך לו שם,
מספיק אני גם ככה משתפכת ככה מול אנשים ומתבכיינת ונמאס לי
מזה... נמאס לי מעצמי! לא! אני לא בסדר! ואז עניתי לו - "כן,
בטח, הכל מצוין ממש!" ולא ממש הצלחתי לחנוק את הדמעות אז מהר
חייכתי אליו חיוך גדול ומאושר שכזה ולפני שהורדתי אותו מהפרצוף
שוב נשמתי עמוק (אבל הפעם בלי צפצוף), שתיתי טיפה מים והצלחתי
לחנוק את הדמעות.
ישבנו שם ככה בשקט עוד 3 דקות (+-, אני לא ממש מדדתי...), כל
אחד היה שקוע במאבקים שלו עם עצמו; הוא במה להגיד, מה אני
חושבת ואיך הוא נראה בכל תזוזה ותזוזה שלו; ואני לא הפסקתי
לחשוב על זה ועל מה שבכיתי מקודם ועל אם הוא בכלל רואה ובטח
אני נראית כמו נרקומנית עם עיניים גדולות, מנופחות ואדומות;
למרות שפעם מישהו אמר לי שזה עושה לי פרצוף עדין ויפה יותר.
רציתי לעוף משם, הצטערתי על זה שזה דווקא היום כי אם זה היה
אולי לפני זה אז אולי הייתי יכולה להוציא את המיטב מזה, למרות
שכל עוד זה תלוי בי (וזה תלוי בי) יש מצב שאני אוציא מזה את
המיטב.
הוא התחיל לדבר על משהו, אני לא יודעת מה בדיוק, לא ממש הקשבתי
לו. ניסיתי, באמת שניסיתי! אבל אני לא ממש זוכרת מה הלך לי
בראש, אני רק יודעת שהלך שם הרבה וזה לא היה משעמם בכלל, למרות
שבאותו הרגע ממש ממש רציתי שזה יפסיק, מה שלא הלך שם.
הוא ניסה לרתום אותי אליו, לעניין אותי... הוא שם לב שאני רוצה
להקשיב לו ושאני לא רוצה לפגוע בו. הוא ראה שקורה לי משהו, אני
חושבת שהוא פחד שאני חושבת עליו דברים רעים...
פתאום הוא הסתכל לי על העיניים. אוי... נבהלתי. עצמתי אותן לאט
ואז הזזתי אותן לצד. 'רק שלא יראה...' אח"כ המבטים שלנו שוב
נפגשו. ראיתי שהוא קלט, שהוא רצה להתקרב אלי ולנחם אותי. הוא
הבין שלא רציתי לדבר על זה אז הוא גם לא שאל; רק הסתכל עליי
במבט המנחם הזה שלו, הוא נראה לי קצת כמו גור קטן שקולט שאתה
עצוב ומסתכל עליך במבט מסכן ולא מבין כזה, מבט של רחמים, לוטה
בערפל כזה. אהבתי אותו על זה, רציתי לחבק אותו. פתאום הוא נראה
לי כל כך יפה, הוא היה מדהים ממש! הוא תפס לי את היד ובעדינות
ליטף אותה ואז החזיק אותה. ליטפתי אותו בחזרה עם הבוהן. בלי
להביט בו.
אתה צריך להבין את המבוכה; זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו
בחיים שלי ושנאתי וגם אהבתי את עצמי על זה, שנאתי כי אני שונאת
את כל הבולשיט הזה, אהבתי כי הוא היה בן אדם מדהים. רק חבל
שזאת אני כי הוא טוב מדי בשביל להיות אמיתי; בסוף הוא הרי ינצל
אותי ויזרוק אותי לכלבים, אני מכירה גברים כאלה... זה מה שהם
עושים. העפתי את היד מהר משם הסתכלתי לו בעיניים ואז גם מהן
ברחתי (היה לו מבט מסכן כזה והרגשתי ממש רע ושפגעתי בו, כעסתי
על עצמי. רציתי לבקש ממנו סליחה, לקום אליו לחבק אותו ולתת לו
נשיקה...).
איזה פסיכולוג בגרוש אחד בטח יקפוץ ויגיד לי שאני טיפוס שכזה
שבורח מדברים ומהחיים... אז, מיסטר פסיכולוגרוש שלא יקבל גרוש,
יש לי משהו להגיד לך אחרי לפחות 16 פעמים שבהן חשבתי על
התאבדות ואני בכל זאת בחיים - אני חושבת שמגיע לי קצת יותר
מסתם "בורחת מהחיים...", למרות שאני יודעת שבאיזשהו מקום הוא
יהיה צודק...

אני רוצה למות. מה עושים? הייתי יכולה להרוג אותך! הרגשתי קטנה
ופגיעה, הרגשתי שוב בת 6. קטנה, מפוחדת, קופאת מקור, לחוצה
לפינה, לא רוצה להגיד כלום, לא רוצה להביט מסביב ולהביט לאף
אחד בעיניים, לא יכולה לזוז...
פתאום העזתי והרמתי מבט, ראיתי אותו יושב שם, במצוקה שלו,
ראיתי בעיניו את אומללותו כלפי שלי. נבהלתי. קמתי. אמרתי שאני
צריכה ללכת לשירותים אבל יצאתי החוצה והתיישבתי על המדרכה בחוץ
(השירותים בכלל לא היו בכיוון!). לא יכולתי להישאר שם. לא
יכולתי לעשות לו את זה. ישבתי שם, על המדרכה, מכורבלת, מכונסת
בתוך עצמי. בוכה. כשפתאום ראיתי שיצא החוצה, הוא התיישב לידי
ואז, אני לא זוכרת בדיוק איך, הגענו לידי חיבוק, ופשוט נשארנו
שם, ככה.
וואי, כמה ישבנו שם ככה... המון המון זמן... ואז המלצר יצא
החוצה ושאל אם אנחנו רוצים להזמין, הוא ענה לו שעוד 10 דקות
ניכנס, היה לנו מזל, יכולנו למרוח את הזמן, אף אחד לא היה
אחרינו ולא הזמין את השולחן... בכביש - 'אוחח, למה אני חייבת
להרוס את הכל?! אני כל כך מרחמת עליו, מסכן. חשב שיצא לדייט
ויהנה, אולי אפילו יכיר מישהי אטרקטיבית... ובסוף ראה אותי,
ואני הרסתי לו הכל!'. שמעתי אותו קורא לי במעומעם אבל לא
הצלחתי לזוז או לענות; לבסוף הצלחתי להזיז את עצמי, הסתכלתי
עליו ואז שוב המבטים נפגשו. 'חסר לך שאת בורחת עכשיו!!!' צעקתי
על עצמי. הוא חייך אליי. 'ואוו, איזה חיוך מקסים... אני
נמסה!!!'.
- את רוצה שנלך?
- לאן?
- אני יודע, בואי. אני אקח אותך למקום יפה.
- אממ... טוב.
מחיתי את הדמעות וחייכתי אליו, הוא חיבק אותי, ואז נישק לי את
הלחי, איפה שלפני שנייה הייתה דמעה. נבהלתי, אבל נשארתי שם.
אבל בכל זאת, זאת בכל זאת הפעם הראשונה שראיתי אותו בחיי!
קמנו. הוא חייך אלי והלך לבפנים, לדבר עם המלצר. נשארתי שם.
המלצר נראה מאוכזב. ריחמתי עליו, הוא חיכה לנו כל כך הרבה זמן
ובסוף אפילו לא הזמנו.
נכנסנו למכונית שלו (אני באתי באוטובוס לשם) ונסענו. שנינו
היינו שקטים, לא דיברנו וזה היה ממש מביך. נסענו המון זמן ואז
הוא שאל אם אני בסדר, אם זה בגללו, הוא הזכיר שאם אני רוצה הוא
יכול פשוט להקפיץ אותי הביתה ואולי נקבע לפעם אחרת או משהו...
'לקבוע לפעם אחרת?! הוא עוד לא עבר טראומה בגללי? ואוו! אני
אצטרך לעבוד יותר קשה בשביל הטראומה שלו...'. פלטתי חיוך קטנטן
שבעקרון היה בשבילי ורק אני הבנתי אותו באותו רגע, את המשמעות
שלו (ועכשיו גם אתה)... חייכתי ואז הרחבתי את החיוך. הוא הסתכל
עליי ואני אמרתי לו:
- מה פתאום?! אני רוצה להישאר! הוא חייך.
- בטוחה?
- כן! עניתי בהחלטיות.
- הממ... ואז צחקקנו... ושתיקה! אחרי זמן מה הוא שוב שאל:
- אז מה קרה לך מקודם?
- אממ...
הפרצוף שלי הרצין קצת ושמתי לב שגם הוא... בהיתי בכביש והרגשתי
את מבטו נעוץ בשאלה. 'תעני לו הפעם! אל תהרסי את זה שוב! הוא
ממש איכותי, את לא יכולה להרשות לעצמך להפסיד אותו!'.
- עובר עליי הרבה בזמן האחרון והיום שוב התפוצץ לי משהו
בפרצוף, הכל כל כך נוראי... אני לא ממש רוצה לדבר על זה...
טוב?
- טוב.
- אני מצטערת שבאתי במצב הזה, לא הייתי צריכה לבוא.
- היית צריכה לבוא! וטוב שבאת, אני שמח.

הוא עצר. הגענו. שנינו נשארנו בפנים, אני הסתכלתי עליו במבט
תוהה, נו, הסתכל עליי וחייך. פתאום הוא שוב נראה לי יפה, ממש
יפה. הפניתי את הראש למטה טיפה ועצמתי עיניים. הרגשתי אותו
מתקרב אליי, הרחתי את הריח שלו, מתוק כזה, כל כך קרוב... הוא
הרים לי את הסנטר, פתחתי עיניים והסתכלתי עליו. הוא התקרב עוד
קצת ונישק אותי, נשיקה קטנה כזאת, ואז ישבנו שם והתנשקנו... זה
היה מדהים ממש.
יצאנו החוצה. היינו באמצע מקום פתוח, טבעי, כולו דשא גבוה כזה,
מקום של חלומות ורק של חלומות. היה שם כל כך יפה!
- ואוו! איזה מקום מדהים! דורש ריצה כזה...
הוא לא אמר כלום, רק חייך, לקח לי את היד ורץ פנימה. רצנו
ורצנו... רצנו המון! קצת לפני הסוף הרגשתי כאילו יוצא ממני
כדור אש ענקי אנרגטי שטס ממני הלאה קדימה ומשך אותי לרוץ יותר
ויותר מהר... 'ככה נראה האושר?' כשהגענו פשוט נפלתי. הוא נפל
לידי, לבדוק אני בסדר, ואז פשוט צחקנו, התנהגנו כמו שני ילדים
קטנים וזה היה ממש מצחיק. היינו בנחל זורם עם מים צלולים וכל
כך יפים. אני חושבת שהוא לקח אותי לצפון לפי המראה... 'באמת
נסענו כל כך הרבה?' ישבנו שם וקשקשנו, אני לא זוכרת על מה
בכלל, לא רלבנטי... צחקקנו וקשקשנו והתנשקנו ושוב אותו דבר. כל
כך נהניתי וממש התאהבתי בו, וברגע שהעזתי להעלות את המחשבה
הזאת בראש הוא אמר לי: "אני אוהב אותך!". כאן כבר נבהלתי קצת,
זה היה מושלם מדי, טוב מדי, מסוכן מדי ולא מוכר. פחדתי פתאום.
הוא שאל:
- מה קרה?
מסתבר שפניי הרצינו כי הוא הסתכל עליי במבט שואל כזה ולא ממש
הבין מה קרה לי.
- כלום.
- אז למה את ככה?
- סתם. אממ...
- מה?
- אני גם אוהבת אותך.
- באמת?
- כן! נשיקה.

אה, לא סיפרתי לך למה אחרי זה ניתקתי קשר ולא דיברתי איתו. לא
עניתי לטלפונים והודעות וממש התחמקתי ממנו. נשמע לך מוכר? טוב,
אז לא דיברתי על זה מאז עם אף אחד ובגלל זה אני כותבת לך (זה
יותר קל):

יומיים אחרי היום המופלא ההוא, הייתי בדרך חזרה מבי"ס ועדיין
חשבתי עליו; על הסבלנות וההתעקשות שלו עליי (עוד דיברנו בטלפון
עד אז). בזמן שהלכתי וחשבתי, הרגשתי שמישהו נוסע אחרי כבר הרבה
זמן. ברור לך הרי מה חשבתי; התחלתי ללכת יותר מהר ואז רצתי
ומרוב שפחדתי ורצתי מהר איבדתי את הדרך, לא ידעתי איפה אני
והגעתי אל מחוץ לעיר, לשדה נטוש, כשהרודף עדיין מאחוריי;
כשהתעייפתי ורצתי יותר לאט הוא תפס אותי, הכניס אותי
למכונית... ו... טוב, אתה בטח כבר הבנת מה הוא עשה לי... מאז
אותו יום, הסתגרתי בבית ולא רציתי לדבר עם אף אחד. אני עדיין
לא רוצה אבל אני רוצה שתדע, לכן אני כותבת את זה.
אני כבר לא יכולה לסבול יותר ולא רוצה לנסות בכלל. אני רוצה
שיהיה ברור שזה לא קרה לי רק בגלל ה... אממ... אונס!
אני גם רוצה שתגיד לאדם המדהים ההוא, האיש, הברנש שאיתו ביליתי
את אחר הצהריים המדהים ביותר בחיי, תגיד לו שאני עדיין אוהבת
אותו ואני אוהב אותו לנצח... (כמה שזה מוזר להגיד). תגיד לו
שאני מצטערת... מקווה שכבר הבנת מי זה אבל אם לא, אז תוכל
למצוא אותו בתוך האדם שקורא את המכתב הזה עכשיו.

אני אוהבת אותך, סליחה!
אני.

נ.ב.
בהצלחה בצבא ובחיים...

דמעה נופלת על מכתב. ירית אקדח משתחררת לאוויר.