זה מכתב לילדה רחוקה, ציפור לבי שנלקחה להאבק על אינטרסים
סמויים בקייטנה מטורפת עם חוקים מוזרים.

   
זו היא דיקסי ילדה, הלילות פה הם משהו מיוחד.
"צליל עדין של רעם" של הפינק פלויד בטייפ, ג'וינט שוכב כבוי
מחוסר שימוש במאפרה המלוכלכת, החושך המת של האינטרסטייט ב4:00
לפנות בוקר. גשם קל על המגבים שרוקדים בשאננות מצד לצד, טיפות
קלילות פזורות מציירות אלומות שמצרות את הנוף ופיסת הכביש
הגלויים לעיני אל פנסי המשאית, אי שם מתחת למכסה המנוע.

בתוך התא נעים וחמים, והדגדוג הנעים של הסאטלה הולך ומפנה
מקומו לעקצוצי שינה מעיקים שמתגנבים במעלה העפעפיים. אני לא
לוקח סיכונים במצבים כאלו, אני פשוט מחפש חתיכת דשא ועוצר בצד.
אני חוקי, לפחות בשלושת החודשים הקרובים, ועדיף ששוטר הכביש
המהיר יעיר לי על ה"ג'וק" במאפרה, ואספר לו משהו על
טרמפיסטית.
עדיף בהרבה על כמה שנים בחברתם המענגת של כושים וכפריים
אמריקאים שיתאהבו בישבן אשכנזי- זה מה שמקבלים פה על הריגה
בנהיגה. כנראה שבגלל זה הנהגים לוקחים קצת פחות סיכונים, או
שהחיים פה סתם שווים יותר, אפילו עם הכיבוש שלהם.

הקור מפתיע אותי כשאני יורד לרגע להשתין, ובעודי רועד-אך-מתענג
על ערפל הפלא הזורח המקיץ ממבושי, הסטתי את מבטי וראיתי משהו
בזווית העין. מפתיע שהבחנתי בו, הוא שכב שם, מת כמו אבן. זה
מראה שכיח לאורך הכבישים פה. מוס, לפעמים ראקון, או סתם כלב,
כמו בארץ, שהגורל מזמן להם מפגש ביש מזל עם האדם המודרני
המתעקש לשעוט דרך חלקת האלוהים הקטנה שלהם במפלצות פלדה
במהירות של 65 מייל לשעה, והם מסיימים את חייהם בשקיות של
אנשים בסרבלים כתומים שלא מצאו עבודה יותר טובה.

אבל משהו בו תפס אותי, ונגעלתי לחלוטין כשמצאתי את עצמי כורע
לידו.
זה היה כלב, והוא בהחלט היה מת כמו אבן, ונראה כמו כלב פרא, לא
מסורק וממורק כמו כלבי הקופסא העירוניים, או כלבי הכפר
הגזעיים, סתם בן כלאיים, אבל מטופל כהלכה. אפילו קולר היה לו
לצווארו,מפתיע על כלב כזה, כלב חופש, כמו אלו בסיני. במבט שני
הקולר התגלה  כאיזו מין שרשרת, שנראתה עשויה ביד מעצמות,
נוצות, ושאר ירקות. רק כשענדתי את השרשרת לפרק ידי הימנית
הבנתי מה בעצם אני עושה, והקאתי.

שטפתי את עצמי ואת הצמיד טוב טוב, ושלפתי את הכיפה שאני סוחב
בערכת יהדות לשעת חירום שלי (למקרה שאני עובר באיזור שיש בו
דודים רחוקים עשירים), בתא הכפפות. היטבתי את הכיפה על הראש,
והתייצבתי מול גופת הכלב. האיזור הצחין עדיין מקיא מעלה אד
ששכב שם, אבל התעלמתי ודיקלמתי מה שזכרתי מהקדיש ואל מלא רחמים
(החלטתי לקרוא לכלב בלקי, נראה לי הולם את פרוותו הכהה
מלוכלכת) והספדתי אותו כדת משה וישראל. קראתי שהזכרון של כלב
מחזיק כמה שניות, וזה מת כבר שעות, אז יכול מאוד להיות שהנפש
השתכנעה ביהדותה הטהורה ונתקבלה על ידי אלוהינו רב החסד בגן
העדן של הכלבים היהודים, ולא התגלגלה לסבב חיים נוסף כאיזה
אינדיאני שיכור בשמורה מטונפת.

כשקמתי בבוקר, רק ארבע שעות אחרי האשכבה הלילת, הצצתי במראה
הצידית ונכחתי שגופת הכלב אין. אולי איש מסכן בסרבל כתום יקבל
היום בצהריים עוד דולר, אבל אולי גם הם מקבלים משכורת קבועה,
ופועלים במכאניות בעבודתם כפוית הטובה, נשמות תועות.

לפעמים, כשהנשמה כמעט הולכת לאיבוד בכל האפיזודות ההזויות האלו
שהכביש מזמן לי בחדשיים האחרונים, טוב לי לחזור אלייך, איפה
שלא תהיי, אולי ישנה, אולי צוחקת, ובכלל לארץ המטורפת ההיא,
שהכל בה טירוף נסוך בחדשות, שנותנת לך להיות איפה שאת, ולא פה
איתי, אבל אחרי הכל, הביאה אותך אלי.