אחרי כל החודשים האלו שאתה מנסה להתחמק ממני ואני לא שומעת את
קולך, אתה לא מתעניין בי, לא שואל וכך פשוט שוכח. שולח ד"שים
מידי פעם דרך חברים שלך. אתה מופיע כך פתאום כמו קול מן העבר
ומתחיל לצרוח עליי ולצעוק.
אין לך לב? ככה אתה פוגע בי?
אני הבת שלך! אתה שומע? או שגם הפעם אתה בורח ממני?
לא איכפת לך מה קורה לי?
נזכרת שאני הבן אדם שעליו הכי כיף וקל לזרוק את הבעיות שלך
עליו?
התגעגעת לשחרור הזה נכון? להוציא עליי את העצבים ופשוט
ללכת...
בלי לשמוע את הצד שלי. לגרום לי לבכות ולחשוב מה לא בסדר איתי,
מה עשיתי שהיה כל כך נורא, למה לא מבינים אותי.
לגרום לי תחושת אין מוצא ולשנוא אותך!
אני לא רוצה לשנוא אותךעכשיו, זה לא הזמן, אבל זה מה שאתה גורם
לי להרגיש.
כמה זמן לא הרגשתי את התחושה הזו של שנאה כלפייך, של פחד, של
רעש פנימי.
אין לך זכות לעשות לי את זה!
אז תרמת קצת גנים, אז מה? זה נותן לך חזקה עליי?!
להתעלל בי נפשית להוציא עליי את הכעס שלך כדי שגם אני אבער.
אתה חרא של אבא! חרא של בן אדם! אני שונאת שאני דומה לך! אסור
שזה יקרה לי. אסור, אסור, אסור!
אני פה לבד בבית, הרגשתי משוחררת ועכשיו גיליתי שאני עוד בעצם
כבולה. אני רוצה כבר שתשחררו אותי!
אני לא יודעת מה קורה איתי עכשיו, איפה אני עומדת.
כנראה שאף פעם באמת לא השתחררתי, זו היתה לאורך כל הדרך
אשליה.
הכי מפחיד הוא ששמחתי שעזבתי אותכם, לא מפריע לי להיות
בלעדיכם, אני אפילו נהנת מזה.
רגועה, יותר שקטה, יותר שמחה.
זה לא אמור להיות הפוך?משפחה שגורמת לאושר ומנוחה נפשית?
אתם לא רואים שמשהו דפוק פה?