אחרי השיחה הלא גמורה הזו שהייתה לי ולאופיר, החלטתי לתת לו את
הזמן שלו.
התחלתי לעשות חושבים עם עצמי, למה כל כך רציתי שהוא יקשיב לי.
למה היה לי כל כך חשוב שהוא יהיה איתי פה, שיבין אותי. ולמה
עכשיו כל כך רע לי שהוא רחוק...
הלב שלי והראש לי לא תיאמו גרסאות, האחד היה אומר לי שאופיר
הוא כל עולמי, שהוא זה שיבוא ויוציא אותי מהדיכאון היומיומי
הזה שאני חיה בו כל כך הרבה זמן, והשני אומר לי שזו רק אשליה.
שמישהו משחק בי, שאופיר משחק בי. אחרת למה הוא הלך? למה לא היה
אכפת לו שאני פגועה.. ושיחת הטלפון הזו רק גיבתה את הצד הזה..
החלטתי ללכת עם הרוב שבתוך הראש שלי ולהאמין שאני באמת רק
מחפשת מקלט אצל מישהו, כל מישהו.
אז רוב הזמן הייתי לבד, אבל אחרי שאימא שלי דיברה עם המורה
להיסטוריה ועם המחנך שלי, יצאתי קצת מהדיכאון ונתתי לעצמי
לשקוע לתוך ספרים ומחברות. לפחות שמשהו יצא מימני.

אופיר עובר לידי ומפנה את מבטו לתקרה, שאני לא אדע שהוא הסתכל
עליי. ידעתי, תמיד ידעתי. כי אני הסתכלתי גם.

אחרי שבוע שאני מחליפה מבטים עם עצמי בבית הספר, הבאתי שמיכה
למקום הפרטי שלי ושלו. חשבתי שאולי כך אני אפתה אותו לבוא
ולהיות איתי... הייתי נורא נואשת.
אני יכולה לנסות להסביר את עצמי בכל הצורות האפשרויות, אבל אני
באמת לא יכולה.
אני סה"כ נערה בת 17, והוא נער בן 17. יחד שנינו לא מנוסים,
ולא יודעים מה רוצים אחד מהשני.
משהו אחד אני ידעתי, ואני אדע עד יומי האחרון בעולם הזה, אני
אהבתי אותו.
אני זוכרת שבתור בת, מין הסתם, היה לי מין חלום. חלום על איך
יהיה זה שאני אוהב, זה שיאהב אותי.
זה היה האחד שכשיהיה לי חם הוא ייקח אותי לים, ונשחה בלילה.
אח"כ נסתכל על הירח והוא יגיד לי כמה שהעיניים שלי יפות. זה
שיהיה לי קר ישכב איתי במיטה ויחמם אותי בגופו.
זה שיהיה לי עצוב ימחה את דמעותיי, ויגרום לי לחייך. זה שאני
לא אשכח את מבטו, את שפתיו. זה שלבי יהיה איתו בכל שעות היממה.
האביר על הסוס הלבן, רק בלי הסוס.
האחד שאני אלך איתו ליד חנות תכשיטים, והוא יזכור שאהבתי את
הטבעת הזו. וכמובן, הוא יזכור לקנות לי אותה ביום החברות
השלישי שלנו.
זה שיביא לי פרח אחד, ויחביא לי בחדר עוד מאה כאלו.
זה שיהיה איתי, ואני אהיה איתו.
שיאהב אותי ושאני אוהב אותו.

החלום הזה, עם הזמן, הלך והתפורר. כמה שכייף לחשוב שיש אנשים
כאלו בעולם, צריך להתעורר, זה בסה"כ חלום...
כשהבנתי שאני אוהבת את אופיר, הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לקבל
את הנשיקה הזו שייחלתי אליה. אבל.. פחדתי לגשת אליו. הוא פחד
להיות איתי, הוא לא רצה להיות איתי. אני לא הייתי מוכנה לקבל
סירוב. שתקתי וחיכיתי שהוא יבוא.
יום עבר והוא לא בא, ועוד יום, ועוד יום... וככה עברו להם
הימים. עד שהם התאספו לחודש שלם.
התחלתי להרים ידיים כבר, לתת לעולם החרא הזה להכניע אותי.
אחרי ניסיונות כושלים לגרום לו לפחות לראות את העיניים שלי
שמבקשות אותו, וויתרתי.
אז אני יושבת במקום הקבוע שלנו, רק בזמן האחרון אני יושבת שם
לבד. אני לא יכולה לשקר לעצמי, אני באמת עוד מחכה שהוא יבוא.
רק לא מנסה לגרום לו לבוא.

"אני רואה שהחלטת לשמוע לעצתי..."
נבהלתי לרגע. הוא התיישב לידי, כאילו כלום לא קרה. בהיתי בו
דקות ארוכות, והלב שלי לא הפסיק לפעום, עד שלרגע מסוים חשבתי
שרואים אותו מחוץ לחולצתי.
"אני אוהב אותך, סליחה שנבהלתי. חשבתי שאת לא תרצי אותי.. אחרי
הסיפור שסיפרת לי, שאמרת שתמיד תאהבי אותו.. חשבתי שאין לי
סיכוי והתחרפנתי. רציתי אותך, וחשבתי שאת לא רוצה אותי..."
הוא נשכב וידו נגעה קלות בשלי.. ידעתי שהוא הרגיש בדיוק כמוני.

"את לא אומרת כלום? .." הוא אמר ולקח לי חתיכה מהגזר שאכלתי..
"מה קרה? התחלת לאכול דברים כתומים?" הוא צחק. אני לא הפסקתי
להסתכל עליו. שמתי לב לעיניים שלו, לשפתיים שלו. כמו בחלום! את
הדברים האלו שאני לא אשכח... באהבה האמיתית שלי...  
סה"כ נער ונערה, אבל אני אוהבת אותו. והוא אותי... וזה מה שהכי
חשוב.
המשכתי להסתכל עליו. חייכתי לעצמי.
"על מה את מסתכלת?" הוא שאל. "עלייך."
"עליי? למה?"
"כי אתה יפה..."
"טוב..." הוא אמר.
הוא החזיק לי את היד ונישק אותי...
"טוב... תפסיקי להסתכל."