לפני עידן ועידנים או שבועות מספר, חי לו גמל-שלמה צעיר ורענן.
הוא היה יתום מאב, ואת אימו לא הכיר, שכן נטשה אותו בגיל צעיר
מאד לאנחותיו. על אף הקשיים הרבים, ויבול הזבובונים הדל באותה
שנה שחונה, הצליח לשגשג ולהתקיים בכבוד. לאחר פרק זמן לא רב,
ידוע ידע כי הגיע אל פרקו, ולא טוב היות גמל-שלמה לבדו.
שמועה גונבה למשושיו, כי נאקת-שלמה יפיפייה, בת לאם מוצלחת
ונכדה לסבתא מוצלחת עוד יותר, נינה לסבתא-רבא מהוללת ובת-נינה
לסבת-סבתא מיתולוגית וכולי עד עשרים וחמישה דורות בעבר, החליטה
למצוא לעצמה חתן ולהשתקע בחורשה לזוגות צעירים.
מכיוון שהיה גמל-שלמה מוכשר מאין כמותו ורב-פעלים, החליט לעשות
מעשה, ולכן, בבוקר אביבי אחד, התיישב גמל-שלמה הצעיר על העלה
הסמוך לנאקת-שלמה, נושא בין זרועותיו זבובון טרי.
פוערת לסתותיה בחיוך, זרועות הציד מונפות לצדדים לחבק, קראה
נאקת-שלמה בעליצות: "בוא אליי אישי הצעיר והרענן. בוא אליי ודע
אותי!"
מקץ לקץ מצא את עצמו אל מול נשיקת המוות, שתסייע לו לממש את
זכרותו במחיר חייו. גמל-שלמה שלנו לא אמר נואש והחליט לנסות
למלט את נפשו בדברי חנופה.
"הו, נאקת-חן", פתח גמל-שלמה הצעיר במתק-לסתות, "מה ארוכים
מחושייך. מעולם לא ראיתי כמותם. כה דקים הם, מעודנים וזקופים,
כקני הסוף המיתמרים על גדות האגם".
לשמע הדברים נאנקה נאקת-שלמה, מניפה מחוש בפליאה.
"ועינייך, הו העיניים", הוסיף בהתלהבות, "מה מרובות ומורכבות
הן. מעודי לא הבטתי בשלמות שכזו. המשטחים לאין-ספור נוצצים
אליי כקרני האור הנשברות על אדוות אגם לטוף-רוח. צבען משלים
ומדגיש את הבוהק הירוק ממעטפת הכיטין שלך - את היא אזמרגד. את
'הפרח' של מאנטיס".
לשמע הדברים היטתה נאקת-שלמה את ראשה הצידה, עינה השמאלית
קרובה יותר אל גמל-שלמה למען יוכל להיטיב מבטו בה.
"וכנפייך, נאקה יקרה", חבט הצעיר באוויר בשלו, בתקווה להשתחרר
מהחיבוק שאין ממנו מנוס, "מרהיבות אף מאלו של השפירית הענוגה,
שכרסמתי אתמול. אף מאלו של הפרפרה, שכבשתי בחומצות פי משך כמה
שניות, ביום שלשום. וכנפיו של הזבובון שבידי, התשורה הדלה
מעבדך העניו, גסות בהשוואה לעטרת גווך".
לשמע הדברים הניפה נאקת-שלמה את כנפי החיפוי וחשפה אך-לרגע
מפתה את כנפי התעופה. חיבוקה רפה מעט עת סובבה את ראשה להביט
בכנפיה, דעתה מוסחת מהסעודה המפרה.
"נאקתי, נקעה נפשי מהמתן", מיהר גמל-שלמה לנצל את ההזדמנות
שנחשפה אליו, "הנה הזבובון והנה אני. הרשי לי ללכת, והשביעי
רעבונך בתשורה. עשי אותי המאושר בגמלי-שלמה, והרשי לי לחלוק
איתך, עוד הערב, חגב פריך, על ענף בגבול החורשה, שם נוכל
שנינו, יחד, ליהנות מן השקיעה".
"גמל-שלמה הצעיר והרענן", נאנחה נאקת-שלמה בספקנות, "לא איבדת,
אף-לא שנייה, כדי להשיג את מבוקשך. מצאת לך בת-זוג נפלאה,
ויהיו לנו ילדים ונכדים, נינים ובני-נינים, עד עשרים וחמישה
דורות בעתיד. מה נפלא יכול היה להיות הדבר, לשבת איתך על ענף
בחורשה, לחלוק חגב פריך וליהנות מן השקיעה. אך אני נאקת-שלמה,
ואתה גמל-שלמה, ואלו הם פני הדברים - להמשכיותך והמשכיות מינך
עליך להתעלם מרצונותיך ומאווייך הפרטיים".
"הו, מתוק שלי", הוסיפה בעודה מקרבת צבתות קשיחות וחדות אל
צווארו, "תנוח דעתך - לא אשכח אותך לעולם".
"אוי לי", הספיק גמל-שלמה למלמל מילים אחרונות, מבעד לצבתות,
"רומנטיקה לחוד ומציאות לחוד. עתה ידעתי אותך ואת היא
המציאות".
"גמל-שלמה יקיר", מלמלה בפה מלא נאקת-שלמה אל משושים ערלים,
כהים מכאב האבדון, "מה שלא תעשה, הטבע יעשה את שלו".
|
