שוכבת לי על הדשא הירוק והלח... מסתכלת על השמיים... עננים
חולפים ועוברים על פניי...
לאיפה הם כל כך ממהרים? למה הם חולפים על פניי ולא מאפשרים לי
לראות אותם, לנתח אותם ולדמיין מה הם יכולים להיות...
הם פשוט ממשיכים הלאה במסלול ספק קבוע ספק לא... משנים צורה
מכלב ללב, לחתול, לחרגול, אבל הם לא נשארים כמו שהם...
אז כנראה שאנחנו עננים?
במשך כל החיים שלנו אנחנו משנים צורה... משנים רגשות... לטובה
ולרעה, חולפים אחד על פני השני ברחוב בלי לאפשר לנו לבחון אחד
את השני לעומק...
שופטים לפי מה שאנחנו רואים... בלי לזכור שכל אדם הוא שונה
והוא משתנה.
כמו עננים אנחנו נעלמים ברוח... הולכים עם הזרם!
קשה למצוא אנשים שעומדים על שלהם בחברה שכל כך לוחצת על
חבריה.
צריך להתלבש לפי האופנה, לדבר באופן מתאים, לדעת מה לומר ומה
לא, לשפוט אנשים לפי המראה ולא לפי מה שבפנים... מתי יגיע היום
שכל אחד יהיה איש משל עצמו? שנוכל לעמוד ולומר "אני שם זין על
החברה". מתי נבין שאם צוחקים עלינו זה לא מראה על חולשה
שלנו... אלא שלהם! ורק שלהם...
כנראה כשהעננים יעצרו במקום... ויביטו למטה... אז זה יקרה..
כשהם יסתכלו למטה ויבינו שאין משמעות לחיים אם לא הכרת את מה
שמעבר למראה...
אבל העננים לא יעצרו... כי לא ממש אכפת להם... הם משתנים כל
רגע... ממש כמו דגים שזוכרים הכל ל-30 שניות!
עד אז נמשיך לחיות באשליה שניסינו מכל החוויות...