כל יום הייתי יושבת וצופה בשקיעה.
איך השמש נשברת אל תוך המים, נעלמת לה בים, טובעת, נחנקת מהמים
המטונפים,מרגישה מזוהמת מכל הלכלוך שספגה במשך היום.
פורצת בבכי כי מת לו עוד יום - הקץ מתקרב.
יום יום הייתי יושבת על החוף, רואה איך עוד יום מת לי. בציפייה
שאתה תגיע.
כמו השמש הפצועה שכל יום הולכת לה לעולמה עם החתכים, ושותקת,
לא אומרת אף מילה.
סובלת לה בשקט, רואה איך מצבה מדרדר מיום ליום, אבל יודעת שמחר
עליה להעמיד פנים ולזרוח מחדש, ככה אני הייתי.
כל יום כשהשמש הייתה שוקעת הייתי בוכה בידיעה שהזמן מתקצר.
רע לי. אין דרך אחרת להגדיר את זה.
אבל כמו השמש, כל יום אני חייבת לזרוח להקרין לכולם חום ואהבה
שמיום ליום נגמרים לי.
מתי יגיע היום שמישהו יחמם את השמש?
מתי מישהו ייתן קצת אור ומנוחה לשמש? חוץ מליקוי החמה שמשתלט
על תפקידה כשהיא באפיסת כוחות, שבא לה לפרוש, בא לה לצאת
לחופש. לתמיד!
כנראה שאף פעם הא...?!
עד שהיום הזה יגיע, איפה אני יהיה?
מה יהיה הסוף שלי? איך יגמרו לי הימים?
אך כנראה שאת השאלות האלה אני אשאל עד סוף השקיעות היומיות,
או עד היום שאני אמות.