אבא אומר שאני צריכה לב חדש, כי זה שיש לי מקולקל.
אבא אומר שכבר הרבה זמן אני רשומה ברשימה כזו, כמו רשימה
שאנחנו עושים ביחד לסופר, וכל פעם שיש לב פנוי ומתאים אז מישהו
מהרשימה מקבל אותו, ממש כמו בשידוכים בטלוויזיה.
ועכשיו אבא אומר שכבר הגיע תורי, וביום חמישי יהיה לי לב חדש.
האמת שזה קצת מבהיל אותי, למרות שלא אמרתי את זה לאבא, כי אבא
אומר שאני צריכה להיות גיבורה כל הזמן.
אבא אמר לי פעם, שכל הרגשות באים מהלב. זה היה עוד לפני שהלב
שלי התקלקל.
אז שאלתי את אבא, מה יעשו עם הלב המקולקל?
והוא אמר שהוא לא יודע, אבל זה לא חשוב, כי לי כבר יהיה חדש.
אבל, אבא, אמרתי לו. כשיזרקו את הלב המקולקל שלי לפח יזרקו
איתו את כל הרגשות שלי, והלב שלי ימשיך לאהוב אותך, אבל הלב
החדש - מאיפה אני יודעת. אולי הוא היה של יפנית שאהבה נורא את
הכלב שלה ופתאום אני אוהב קוקר ספנייל אחד שאני לא מכירה? ואבא
צחק. ואני אמרתי לו שלא יצחק, כי אני רצינית. שיידע, שמה שלא
יקרה אחרי שישימו לי בתוך הגוף את הלב החדש, אני עדיין אוהב
אותו, גם אם אני אפסיק בגלל הלב החדש, אז זה לא אומר שהפסקתי.
ואז הפסקתי לדבר על זה, כי זה בלבל אותי.

אני ידעתי שהלב שלי מקולקל עוד הרבה לפני הרופאים. אני ידעתי
כבר שלכל הבנות בכיתה הבנים הציעו חברות ולי לא. כשהרופאים
אמרו לי בחדר הלבן כחול ההוא שהלב שלי מקולקל, זה מאוד הצחיק
אותי, כי אמרתי להם שידעתי את זה כבר קודם, אבל אז זה נהיה
רשמי. וכשמישהו היה אומר שכואב לו הלב, זה הכי היה מצחיק אותי,
כי לי באמת כאב הלב, ואבא הסביר לי ש"כואב לי הלב" זה רק
ביטוי, זה לא אומר שבאמת כואב לו. ואני אמרתי לאבא שלי באמת
כואב, והוא צחק. הכי הצחיק אותי שהייתי שומעת מהחדר אנשים שבאו
לבקר אותי אומרים במסדרון שכואב להם הלב עליי. לי כאב הלב
מספיק בשביל כולם, בגלל זה הרופאים נתנו לי כל מיני תרופות
שכאלו, וכל מי שבא לבקר ו"כאב לו הלב עליי" הביא איתו
שוקולדים, או בובות, או פרחים. זה היה נחמד, ואני אמרתי לאבא
שלא אכפת לי שימשיך לכאוב להם הלב עליי גם כששלי כבר יפסיק
לכאוב, ואבא אמר שהוא יפסיק לכאוב יום אחד, והוא הבטיח.

הרבה זמן אני כבר מחכה ללב החדש. יותר נכון, אבא מחכה. כי אני
בכלל לא רוצה לב חדש. אני למדתי להסתדר עם המקולקל שלי, וגם
ככה אבא אומר שכל אחד צריך להסתדר עם מה שיש לו. אני כבר למדתי
שלפעמים זה כואב נורא, ואז הולכים לחדר בבית חולים, ובדרך כלל
לא ממש כיף שם, אבל אפשר להעביר את הזמן בלספור כמה פסים יש על
השמיכה המפוספסת, ואז לחלק אותם לקבוצות: לבנים וכחולים,
ולפעמים הקבוצות רבות קצת ביניהם למי השמיכה שייכת. אבל אני
מרגיעה אותם בשקט עד שנכנס הרופא ומנסה להרגיע אותי למרות שאני
כבר רגועה, ולפעמים הוא לא מאמין לי ושולח אישה אחת מבוגרת עם
משקפיים שתשאל אותי כל מיני שאלות והיא כותבת הכל על מין דף
צהוב כזה. אני בכלל לא אוהבת לדבר איתה, מאז הפעם האחרונה שהיא
שאלה איפה אמא שלי אני לא מדברת איתה בכלל. וזה בכלל לא
עניינה, ואמא... אני לא יודעת איפה אמא, אבא לא אומר לי, ואני
לא ממש זוכרת את אמא. אבל אבא אומר שמסתדרים עם מה שיש, אז אני
מנסה לא לחשוב יותר מדי על איפה אמא.

האישה עם המשקפיים אמרה לי פעם שאם רוצים משהו באמת, הוא קורה.
אז בהתחלה רציתי נורא שהלב שלי יהיה מתוקן, ופעם גם פתחתי דפי
זהב וחיפשתי מתקן לבבות, ולא היה שם. ואחר כך שאמרתי את זה
לאבא הוא צחק, ואמר שהרופאים הם מתקני לבבות. אבל אני כבר
יודעת שהם לא יכולים לתקן את שלי, בגלל זה הם מביאים לי חדש
שאני בכלל לא רוצה אותו.

יום לפני שהייתי צריכה לקבל את הלב החדש הלב שלי התקלקל לגמרי.
והדבר האחרון שאני זוכרת לפני שהוא התקלקל לגמרי היה את הפנים
של אבא מביעות מן הבעה מוזרה כזו שאני לא יודעת להביע. מן הבעה
כזו שאבא הסביר לי פעם שקוראים לה חוסר אונים. אולי זה כי אני
החלטתי שאני אף פעם לא אהיה חסרת אונים, שאבא אומר שזה שאתה לא
יכול לעשות כלום. כי תמיד אני יכולה לעצום עיניים ולחלום שהכל
מתוקן.
או שאולי זה סתם בגלל שהלב שלי מקולקל.