ראיתי את השכול יושב בבית קפה רתום לחזייה פועמת.
לוקח עט וחורטת מילים דואבות,
יד ושם לעולל הממוקש בגולן.
אז קול יורם והס הושלך:
"האם המוות יחדל?"
חשפה שת ופיטמה דמעה.

אם שכולה לוגמת לגימות ועוד לגימות
חופרות בנייר להעלות תינוקה מקברו
להניחו על רקות מפשעתה הרוקקות
לברוא מחדש עם שלייה וטבור לקריעה
וזעמה בצעקה - "חדל!"

אם ישבה בבית הקפה בכרמל
שם יושבים כל אלה שלא יצאו למלחמה,
שמלתה קרועה חושפת רכות נשיות,
נעלים שחוקות.
ובין לגימה ללגימה לחשה:
"שב לידי עוללי
הכסא בשבילך"

בבית הקפה בכרמל
שם יושבים כל אלה שעוסקים בכתיבה ולא יצאו למלחמה,
צעקה האומללה:
"זונה המלחמה,
אלוהים ממזר,
וספר תורה צואה,
ארורה אימי!"

ראיתי אישה דלוחה.
ראיתי רטט שפתותיה.
ראיתי את רחמה.