דורון גולדנשטיין היה בעליה של חנות לבגדי ילדים. אמנם רווחיו
לא היו מרשימים במיוחד, אבל הוא בהחלט יכל להרשות לעצמו לרכוש
כל דבר שהיה בו צורך.
דורון גר בדירה נחמדה שממנה נשקף נוף של ים. הייתה לו גם
מכונית פולקסווגן גולף כחולה, אך מעל לכל, הייתה לו חברה, יעל.
הם היו ביחד כבר למעלה משנה ויחסיהם פשוט פרחו.
בקיצור היה לדורון הכל כדי שיהיה מאושר. האומנם? ובכן לא. לא
היה לדורון זמן. הוא סבל מתסמונת האיחור הכרוני. כלומר - הוא
תמיד איחר ואף פעם לא היה לא זמן לעשות את מה שתכנן: מאז שזרע
אביו התאחד עם הביצית של אמו, דורון תמיד איחר. הוא נולד
שבועיים לאחר מועד הלידה שקבעו הרופאים. עד גיל שנתיים דורון
לא הספיק, פשוט לא היה לו זמן, לומר אף מילה. כאשר הגיע לגיל
ב"הס הוא החל לאחר לשיעורים, הגשת עבודות וכל מה שקשור
ללימודיו. עד סיום ביה"ס, הייתה לדורון חברה אחת בלבד, וגם
איתה היה רק חודש. כל זאת משום שתמיד איחר, ולא מצא זמן להקדיש
לאף אחד ושום דבר.
כאשר סיים דורון את המכללה, לקח קורס בחיסכון זמן. זה לא עזר
לו, אבל שם הוא פגש כמה אנשים שגם להם הזמן היווה בעיה. גם להם
הקורס לא עזר, אבל לפחות הם יכלו לחלוק בחוויות האיחורים
שלהם.
לדורון היו תוכניות, לעבוד בחברה גדולה ולפלס דרכו לחלונות
הגבוהים, אך לא תמיד החיים הולכים לפי התוכניות. אביו של דורון
חלה ולא יכל להמשיך בניהול חנות הבגדים שלו.
"אתה מבין" אמר לדורון. "אני פשוט רוצה שתמשיך עם החנות שלי...
זה עסק טוב. אולי בשלב כלשהו תמצא עבודה טובה יותר, אבל
בינתיים - בבקשה, תיקח את החנות לידך."
דורון ידע שאביו צודק. עבודה ממשית עדיין לא הייתה לו, ולחנות
היו כבר לקוחות קבועים, ומוניטין. זה באמת היה עסק טוב. לכן
הוא הסכים.
עכשיו, הייתה זו השנה השביעית בה ניהל את חנות בגדי הילדים,
"כמו גדולים" שמה. הוא היה מרוצה, אך החלום, להגיע למשרה
מכובדת בחברה גדולה, החל לכרסם את שכבות הזמן אל המודעות
העכשווית  של דורון.
"יעלי, אני חשבתי...תקשיבי שנייה" דורון ניסה למשוך את תשומת
ליבה של חברתו אשר הייתה שקועה בתוכנית אירוח אמריקנית.
"כן! אני מקשיבה! פשוט - אתה רואה: מרי בגדה בחבר שלה, גרג,
והוא בגד בה עם השותף של חברה שלה, סימון. זה נורא מעניין."
דורון חייך חיוך סלחני אך חזר מהר להבעת פנים רצינית והמשיך
בדבריו.
"אז תראי: את זוכרת שסיפרתי לך שאני רוצה לעבוד בחברה גדולה?
"
"כן! כמובן. אוי, תראה! סימון מתחיל לבכות!"
"אז...נו תקשיבי! אני חושב שדני יוכל לסדר לי פגישה עם
אחד...לא זוכר איך קוראים לו, בכל אופן הוא מישהו חשוב בחברה
לשיווק... תגידי, את מקשיבה?"
"כן... דורון, אני חושבת שזה נפלא! רוצה לצאת הערב?" יעל לחצה
על כפתור הכיבוי וקמה מהספה כשעל פניה סימן שאלה מעורב
בהתלהבות.
"אני...אוף! אין לי זמן! אני חייב לעבור היום על המלאי
בחנות...את יודעת איך זה..."
"כן...לא נורא. אני אלך עם גלי לאיזה סרט או משהו..." הסלחנות
והסובלנות שלהם, זה מה שהחזיק את יחסיהם. למרות שלדורון לפעמים
לא היה זמן אליה, והיא עצמה לא תמיד הקשיבה לדבריו, הם המשיכו
לאהוב להיות זה בחברת זו.
שלושה ימים מאוחר יותר, דני כבר סידר לדורון את הפגישה עם איש
השיווק ( ששמו, אגב, הייה אלון פסטרמן ).
"דורון! מה קורה?" שאל דני כשהתפרץ לחנות הבגדים. "אז שמע:
מחר, 7 וחצי בבוקר, בבן- יהודה. אתה יודע איפה בדיוק המשרד,
נכון?"
"ואוו! דני! כל כך תודה! כן, ברור שאני יודע איפה המשרד."
"טוב, יופי. שמע, אני חייב לזוז. אני מאחר לבוהוריים עם ליסה,
המשקיעה החדשה שלי."
"כן...ה"משקיעה" שלך..."
"אוך! עזוב. יללה ביי. "
"ביי בינתיים".
דורון החליט שלפגישה הזאת הוא לא מאחר. בדרכו הביתה קנה שעון
מעורר, בנוסף לזה שהיה לו כבר. דורון טרח לבדוק את עוצמת צלצול
השעון, ורק כאשר נוכח לדעת כי הצלצול יעיר לא רק אותו, אלא גם
את מרבית תושבי השכונה, רכש אותו.
"יעלי, אם אני לא מתעורר עם השעון, לא איכפת לי מה תעשי -
העיקר שתעירי אתי ב5 וחצי." ביקש דורון.
"בטח מותק. אני גם רוצה לקום מוקדם מחר.לילה טוב."  היא נישקה
אותו, כיבתה את האור ונשכבה לצידו.
"לילה טוב." אמר דורון ונשכב לישון גם הוא.

"אאאה!!! "
"מה קרה?! "
עכשיו כבר 6 וחצי! מה לעזאזל קרה לשעון?!" צרח דורון . הוא קפץ
מהמיטה, תוך כדי כך העיף את השעון החדש אל מחוץ לחלון. "אוך!
אלוהים!!! אני הולך לאחר!" הוא צעק והחל להתלבש. כמובן שמשום
שניסה ללבוש את בגדיו העליונים והתחתונים באותו הזמן, כל
התהליך לקח לו 10 דקות יותר מאשר אם היה עושה זאת בשלבים.
יעל קפצה, גם היא, מהמיטה ולאחר שלבשה את החלוק, רצה למטבח
והדליקה את הקומקום החשמלי.
"אני אכין בינתיים קפה. אתה רוצה גם לאכול משהו?" צעקה אל עבר
חדר השינה, שבו דורון סופסוף סיים להתלבש.
"לא! תודה מותק. גם קפה לא יהיה לי זמן לשתות!" דורון החל לרוץ
בדירה, בעוד הוא מצחצח שיניים, מסתרק, אוסף את חפציו ומחפש את
הנעל שלו.
"יעל, ראית את הנעל שלי?" צווח דורון.
" היא על הרגל שלך! ותירגע. החיפזון מהשטן."
"יש לי על הרגל נעל אחת. אני צריך את השנייה. ואם אני לא אמהר
אני אאחר לפגישה!" לאחר עוד 5 דקות של התרוצצות, דורון מצא את
הנעל השנייה שלו, שהיתה תקועה מאחורי מכשיר הטלוויזיה. <<איך
לעזאזל היא הגיע לשם>> חשב.
הוא כבר אסף את כל חפציו, והיה מוכן אבל.... "נו! איפה המפתחות
עכשיו? " יעל כבר נכנסה למקלחת ולכן לא שמע את דורון צורח
ומקלל את העולם על כל תושביו. לבסוף נמצאו גם המפתחות, בכיס
המעיל שדורון לבש. <<אלא מה...>> דורון יצא בריצה אל מכוניתו,
שהיתה חסומה לחלוטין ע"י סובארו סטיישן. "זין! זין, זין - זין
- זין!!! מה אני אמור לעשות עכשיו?" דורון החל ליפול על בירכיו
אך לפתע הרגיש כי מישהו מחזיק אותו ומונע ממנו ליפול.
"שלום דורון" הקול נשמע זר, אבל היה נעים ומרגיע. "אתה מאחר?"
דורון הסתובב וראה שמאחוריו עמד לו ייצור מוזר. צבעו היה צהוב,
עורו חלק משיער ומלא קפלים. הייצור היה לבוש במין סרבל חום.
"שאלתי אם אתה מאחר. " חזר הייצור על שאלתו בעוד דורון בהה בו
כאילו שמעולם לא ראה יצורים צהובים הלבושים בסרבלים (הוא לא).

"א... אני מאחר? כן! אני מאוד מאחר!" אמר דורון, וחזר להיות
מודע כי הוא ממשיך לאחר. "תסלח לי אני חייב לרוץ!" דורון המשיך
להסתכל על הייצור, ובאותו הזמן ניסה להכניס את המפתח לחור
המנעול.
"חכה." אמר הייצור בקול רגוע אך עם זאת סמכותי. הוא תפס בידו
של דורון והמשיך "אני..המ...באתי להציע לך הצעה, וברגע זה היא
יכולה בהחלט לעזור לך." הייצור הפנה את תשומת ליבו של דורון
לעובדה שבמקום להיכנס למנעול, המפתח  מתחיל לעשות שריטות מסביב
לידית.
"הא? אתה...הצעה? מה? יש לך רכב... שלא חסום?"
"המ...לא. זה לא בדיוק מה שרציתי להציע לך. אני... איך לומר?
אולי כדאי שקודם כל אציג את עצמי: ובכן, אני הוא שדון זמן. אני
יודע שזה נשמע מוזר אבל... בכל אופן, אני גם איש, ובכן, שדון -
עסקים. ובאתי להציע לך עסקה: מה דעתך לרכוש זמן?" דורון היה
עדיין בשוק מהופעת היצור, שלא לדבר על הצעתו. אך מרב לחץ הוא
הבין מהר, בניגוד לב"כ את ההצעה.
"לרכוש זמן?" הוא חזר על שאלת השדון. "ממך? בעד מה? וכמה זמן?
" השדון חייך, הנהן בראשו וענה.
"כן, ממני. בעד...מה שאומר. וכמה? אל תדאג. מספיק. אז מה אתה
אומר? " דורון לא ידע מה אומרים לשדון כשזה מציע לך לקנות ממנו
זמן, אבל דבר אחד הוא ידע - הוא צריך זמן.
"אני אקח! כמה בכמה?"
"כמה? כמו שאמרתי: אני אתן לך מספיק. בכמה - זו שאלה טובה...
עכשיו זו הפעם הראשונה שאתה רוכש זמן, לכן... מאה שקלים
יספיקו." דורון לא היסס אף לרגע. הוא הוציא מיד את ארנקו ושלף
ממנו שטר של מאה ש"ח. מבטו נפל על שעון היד שלו, שהראה את השעה
7 עשרים וחמש דקות. <<אני מקווה שזה יעבוד>> חשב. <<תוך 5 דקות
אני בטוח לא אספיק>>.
השדון לקח את השטר, התבונן בו מספר רגעים, "זמן זה כסף" לחש.
"בסדר! עכשיו יש לך די והותר זמן להגיע לפגישה. או! והנה באה
גב' רוזנטל!" השדון הסתובב כשגבו אל דורון והפך מיד לשתי יונים
שהתרוממו ועפו.
גב' רוזנטל באמת באה, וכאשר התקרבה אל דורון, חייכה אליו, פתחה
את דלת מכונית הסובארו שלה והתיישבה בה. דורון עמד מופתע ומעט
מזועזע. נהמת מנוע המכונית העירה אותו והחזירהו למציאות. <<אין
לי מושג מה קרה כאן, אבל עכשיו לפחות אני יכול לצאת>> חשב
לעצמו דורון. הוא התניע את המכונית ומיד יצא מהחנייה אל הכביש.
     
עכשיו, מילה או שתיים על מצב התנועה בכבישים בת"א וסביבתה:
דורון גר בבת - ים, הסמוכה לת"א. בכל מקרה היה לו צורך בלפחות
30 דקות כדי להגיע למחוז חפצו ( רחוב בן- יהודה בת"א ) , אבל
בבוקר, כאשר כולם מנסים להגיע לאזור, אין לדעת כמה זמן זה
ייקח.
בפנייה מרח' "אנה פרנק" היה פקק קטן. אח"כ ב"רוטשילד", דורון
עמד במשך זמן שנראה לו בערך כמו נצח. לבסוף, ב"אלנבי"  ( בת"א
) הייה שוב פקוק.
דורון החנה את מכוניתו, ורץ בכל כוחו אל המשרד. <<אני אנסה
להסביר...אתנצל ...אתחנן, אם צריך >> חשב דורון, בעודו עולה
בריצה במדרגות.
"שלום!..." פלט דורון לפקידת הקבלה כאשר הוא מתנשף בכבדות. "
אני...דו..רון  גולדנשטיין....באתי לפגישה...של...7
...וחצי...סליחה שאיחרתי..." הנשימה שלו הלכה ונעשתה רגועה
יותר.
"אדון... גולדנשטיין, כן? לא, לא איחרת. למעשה יש לך עוד 10
דקות." ענתה המזכירה עם חיוך נעים בצורה מפתיעה.
"לא איחרתי?! אבל... רגע, אמרת 10 דקות? איך זה יכול להיות?
כשיצאתי מהבית נשארו לי רק 5 דקות?!"
"כן" אמרה המזכירה. "זה באמת מוזר, הא." היא החלה לצחוק, אך
צלצולו הצורם של הטלפון קטע את צחוקה ומנע ממנה כל תגובה נוספת
בנושא זמנו של דורון.
<<יכול להיות שהשדון הזה באמת מכר לי זמן?>> שאל דורון את
עצמו. הוא נכנס אל משרדו של אלון פסטרמן. זה ישב בכיסאו וקרא
את עיתון הבוקר.
"הו! מר. גולדנשטיין, אם אינני תועה. בוקר טוב! - אני רואה
שהקדמת . יפה מאוד! " דורון לחץ את ידו של פסטרמן, והתיישב
בכיסא שהוצע לו.
"חשבתי, כלומר, הייתי בטוח שאאחר. איזה בוקר מוזר... לא חשוב."
דורון שהיה עדיין מבולבל, הוציא את שני הדפים שעליהם היו
מודפסים קורות חייו, והושיט אותם לפסטרמן.
"תודה דורון, אני יכול לקרוא לך דורון? " פסטרמן חייך וקרץ -
הבעה שמאוד לא התאימה לו, אך דורון הנהן בראשו וחייך אליו
חזרה.
לאחר מספר רגעים בהם עיין בכתוב, פסטרמן הרים את ראשו והתבונן
בדורון.
"האמת היא שאתה מאוד מתאים. רק דבר אחד: אנחנו מאוד מקפידים על
זמנים! להגיע לעבודה בזמן, להגיש את הדוחות בזמן... אני מקווה
שאין לך בעיה עם זה? אם תקפיד על תנאים אלה, לא תהייה לך שום
בעיה להישאר ולעבוד אצלנו." אמר פסטרמן עם חיוך מרושע מעט.
דורון ניסה לחייך אך כל עברו קפץ אל מול עיניו והוא ראה את כל
הפעמים בהם איחר, בבת אחת.
"אם זו הדרישה ה... אחרונה, אז... אין שום בעיה... בעצם" דורון
החל לאבד את שטף הדיבור מאחר ועם כל מילה שאמר צצו במוחו עוד
ועוד זיכרונות על איחורים וחוסר זמן.
"אם כך, זה מסודר" אמר פסטרמן וקם ממקומו. הוא נשען על שולחנו,
והביט בדורון, בציפייה לתגובתו.
"כן אדון פסטרמן." אמר דורון בשמחה.
"תתחיל שבוע הבא, במחלקת הנה"ח . המזכירה תיתן לך פרטים על
זמנים וכו'. "
דורון קם, לחץ את ידו של פסטרמן ופנה לדלת.

בצהריי היום דורון הגיע לחנות הבגדים. חוץ ממנו עבדו שם עוד
שתי בחורות. אחת מהן, ורד, הגיעה לחנות רבע שעה אחרי דורון.
היא נכנסה, פלאפון ביד אחת, ובשנייה החזיקה סיגריה.
"אהלן דורון! מה נשמע? איך הייתה הפגישה הבוקר? בטח איחרת."
"לא, דווקא לא איחרתי! ו...קיבלתי את העבודה! את מאמינה?!"
דורון עצמו עוד לא יכל להאמין.
"אני שמחה בשבילך, אבל מה יהיה אתי ועם אנה? כלומר... אתה לא
תוכל להחזיק את החנות..." ורד התיישבה.
"אל תדאגי. כבר דיברתי עם אבא - הוא אמר שאין לו בעיה למצוא
קונה לחנות. בינתיים תעבדו בשבילו, ואחר כך... תשמעי, אני
אמליץ עליכן, יהיה בסדר."
כאשר דורון הגיע הביתה כבר היה 8:30 בערב. הוא נישק את יעל
והתיישב במטבח, בעוד יעל מכינה ארוחת ערב.
"את מאמינה שקיבלתי את העבודה בכזאת קלות?! אני עדיין מתרגש!"
יעל סובבה אליו את ראשה וחייכה.
"אותי זה דווקא לא מפתיע. אתה מתאים מאוד לעבודה."
אח"כ הם ישבו בסלון וצפו בסרט אמריקאי.
"את לא מעדיפה ללכת למיטה?" שאל דורון
"אבל אני רוצה לדעת מה יקרה בסוף!"
"בסדר" נאנח דורון. כבר מזמן רצה ללכת לישון. "אני אחכה לך
במיטה." הוא קם ופנה לעבר חדר השינה, בכניסה נעצר ואמר כבדרך
אגב  "את יכולה לראות ת'סרט הזה גם מחר. תמיד יש שידור חוזר."

שבועיים עברו. דורון כבר עבד במקום החדש והיה מרוצה מכך.
"בוקר טוב. שלום. מה קורה?" אמר דורון לכולם ביחד כאשר נכנס אל
החדר בו עבד עם עוד 8 אנשים.
"אהלן דורון" ענה אחד מהם והשאר הנהנו וחייכו בצורה מנומסת
וחזרו מיד לעבודתם.
בסביבות 3 אחה"צ, שעה לפני סיום יום העבודה, נכנס פסטרמן אל
משרדו המשותף של דורון.
"שמע, דורון. יש לי כאן כמה תיקים בהנה"ח. נשלם לך שעות
נוספות; אני צריך שתסיים את זה עד מחר." הוא הניח את חבילת
הניירת לפני דורון.
"אבל אדון פסטרמן, זה ייקח לי 5-6 שעות נוספות! ואני רוצה ללכת
הביתה, לחברה שלי יש יומולדת היום, אנחנו יוצאים עם חברים.
אולי אני יכול לדחות את העבודה למחר, בבקשה?" פסטרמן, אשר כבר
פנה לדלת, נעצר בפתאומיות כאשר שמע את דבריו של דורון. הוא
הסתובב, כשעל פניו חיוך שטני, וענה לו בחוסר סבלנות "אמרתי לך
בהתחלה- אנחנו מקפידים על זמנים. לא אכפת לי מתי תעשה את זה,
אבל שמחר כשאני אגיע למשרד, ב-7 בדיוק, כל הדוחות יהיו מוכנים.
מובן?"
"כן, אדוני." דורון ידע שכעובד חדש, מעמדו עדיין אינו בטוח.
התנאים עד כה היו טובים, המשכורת והאפשרויות מרשימות ביותר,
לכן הוא הנהן לפסטרמן, שגם ככה כבר לא הסתכל עליו. דורון
התיישב חזרה במקומו ושקע בעבודה.
כעבור שעתיים, דורון היה כבר באפיסת כוחות מוחלטת. << יעל ממש
תיעלב! אני אמור כבר לצאת אתה ב-6, ואני לא אגיע הביתה לפני 9
. אם היה לי עכשיו עוד... 4 שעות! אלוהים!!!>>
"לא, לא אלוהים!" דורון קפץ ממקומו. שוב לפניו עמד אותו יצור
צהוב שהופיע לפני כשבועיים. "לא אלוהים! בשבילך זה שדון זמן,
או, בקיצור - שדון." השדון חייך והושיט את ידו לדורון.  דורון
לחץ אותה אוטומטית והתיישב חזרה בכיסאו.
"אז זו בעיית זמן שוב, הא?"
"כן...אני...יש לי עבודה ו...ליעל...לחברה שלי, יש
יומולדת...ואנחנו יוצאים, ז'תאמרת, אמורים לצאת, ו..."
"ואין לך  זמן. " השלים השדון את דבריו של דורון. "זוכר את
הפעם שעברה?" המשיך השדון. "אתה...מעוניין לרכוש מספיק זמן?"
דורון התאושש מהר מאחר ונזכר במקרה לפני שבועיים, כאשר הספיק
להגיע לפגישה עם פסטרמן, למרות כל הסיכויים. הוא הושיט את ידו
אל ארנקו, אך השדון עצר בעדו.
"הפעם, אני חושש כי זה יעלה לך קצת יותר...בוא נראה... המשכורת
שלך החודש. כן, זה יספיק." דורון הסתכל על השדון בהפתעה אך מיד
חשב על יעל וענה לשדון בחיוך רחב:
"בסדר. אני מסכים!" השדון חייך אליו חזרה.
" מצוין! אז אל תטרח אפילו לבדוק בחשבון הבנק... הכסף יעבור
ישר אלי. אולי לחשבון בשוויץ..." השדון קרץ והפך מיד לחבילת
דפים שעל כל אחד מהם מודפסים בגדול המילים: "קח את הזמן".
כאשר דורון הגיע הביתה ( לאחר שסיים את כל העבודה ), להפתעתו
השעה הייתה רק 17:30. יעל קפצה עליו בנשיקות.
"יש לך משהו לומר לי?" שאלה בקול חסר סבלנות.
"כן! יומולדת שמח! מזל - טוב! " דורון נישק אותה והסתכל שוב
בשעונו. "את יודעת...אני פשוט לא מאמין שהספקתי להגיע... הבוס
הפתיע אותי היום עם הר של עבודה, בדיוק לפני סוף היום, אבל
אז... טוב, לא חשוב. העיקר שהגעתי." יעל הסתכלה בדורון
בהפתעה וחשדנות.
"רגע, הייתה לך בעיית זמן ובכ"ז הסתדרת? " יעל הייתה מודעת לכך
שדורון לא הסתדר עם זמן. גם כשלא הייתה עילה אמיתית לחוסר זמן,
לכן הייתה מופתעת.
"כן" התחיל דורון. "קרה דבר נורא מוזר... בעצם זו לא הייתה
הפעם הראשונה... אני אספר לך אח"כ...עכשיו צריך למהר! "
דורון התקלח והתלבש, ובשעה 17:55 הוא היה מוכן לצאת.

"בוקר טוב!" אמרה יעל. היה זה בוקר בהיר מאוד של יום שבת.
"אני חוזר לישון" הודיע דורון בעודו חוזר למיטה אחרי שביקר
בחדר השירותים.
"זה יום כ"כ יפה!  בוא ניסע לאנשהו!" אמרה יעל והתיישבה במיטה.

"אני מת מעייפות...בואי, אם כבר, ניסע אחה"צ..." דורון כיסה את
ראשו בסמיכה.
"אני קמה" יעל לבשה את חלוקה . "אז כבר לא יהיה מצב-רוח. חוץ
מזה אמרו שירד גשם אחה"צ." אמרה והחלה לצחצח שיניים.  "אתה
תמיד עייף" היא שטפה את שאריות משחת השיניים מפיה וסגרה את דלת
השירותים.
<<לפעמים היא ממש מעצבנת>> חשב דורון, ובכל זאת התיישב
כשרגליו כבר על הרצפה.  הוא הסתכל בשעון המעורר שהיה ליד
מיטתו. השעה הייתה 9:10 . <<טוב. מקסימום ניסע לאיזה פיקניק,
ואפשר יהיה לישון שם>> החליט דורון וקם על רגליו.
בסביבות אחת בצוהריים הם הגיעו לפארק.
"תחנה את האוטו ואני אמצא בינתיים מקום נחמד לפיקניק." אמרה
יעל. היא לקחה את התיק ויצאה מהמכונית.
העננים החלו לכסות את השמיים אבל האוויר נשאר חם.
"דורון!" קראה אליו יעל. "אני חייבת לדבר אתך על משהו." התחלה
כזאת נשמעת תמיד מאיימת, ובשביל דורון, שהייה שקוע ברגיעה
מוחלטת, היו מילים אלה כאילו משהו התפוצץ לידו.
"קרה משהו?! את...מה...מה את...מה קרה?" הוא תפס את כתפיה
בידיו.
"לא, זה... טוב, זה כן ביג- דיל, אבל אין מה להיבהל." היא
חייכה, וחיוך זה הרגיע מעט את דורון. "עשיתי בדיקה" המשיכה
יעל. "ו.. אני בהיריון! " היא הביטה ישר אל תוך עיניו של דורון
כדי לתפוס את תגובתו הראשונה.
"את...או!" דורון עזב את כתפיה של יעל והסתכל לרגע על כלב קטן
שעשה דרכו אל העץ הקרוב. "אני... לא יודע מה להגיד...כלומר,
אני שמח, אני חושב... ומה אתך?" יעל לגמה ממיץ התפוזים והחזירה
את מבטה אל דורון.
"אני רוצה את הילד הזה" אמרה. "אני לא רוצה לעשות הפלה. אני
אוהבת אותך ו.. אני רוצה את הילד הזה."
אם כל זה היה קורה לפני חודש, דורון היה מנסה, לפחות, לשכנע את
יעל שזה לא רעיון טוב להמשיך עם ההיריון, אבל עכשיו הייתה לו
עבודה קבועה ורווחית, ולפניו עמד עתיד מבטיח.
"גם אני רוצה את הילד הזה, כלומר... אבל את בטוחה...? " דורון
לקח רגע נוסף להרהר במצב החדש. << האם ההיריון יחייב אותנו
להתחתן? כנראה שכן... טוב, אני מאוד אוהב אותה, ו... שנינו כבר
אנשים בוגרים מכל הבחינות.  ובכלל, למה לא בעצם?>> דורון נישק
את יעל ואמר "בסדר. אם את אומרת שאת רוצה אז גם לי אין בעיה"
יעל חייכה.
"אני צריכה ללכת לרופא בעוד שבועיים. תבוא איתי? זה ממש חשוב."

"כמובן!"

דורון ישב במשרדו ועבר על כמה תיקים ישנים. הוא העיף מבט על
שעונו, וגילה כי הגיעה השעה לצאת, אם יש ברצונו להגיע בזמן
לפגישה עם הרופא של יעל. הוא כבר קיבל אישור מפסטרמן, ובקשר
לזה לא היו לו בעיות. הוא היה צריך לעבור גם במקום עבודתה של
יעל ולאסוף אותה.
"ביי בינתיים" זרק דורון לשומר בדלת. הוא התיישב במכוניתו
וסובב את המפתח. "לעזאזל!!!" המכונית לא התניעה. "למה זה תמיד
חייב לקרות דווקא כשממהרים?!!!" רטן לעצמו. לבסוף הוא הצליח
להתניע אבל אז גילה שמיכל הדלק ריק כמעט לחלוטין.  "אלא מה!"
הוא החליט להיכנס לתחנת הדלק הקרובה, אבל זו הייתה סגורה משום
מה. דורון המשיך בדרכו, אך לאחר שני רמזורים המכונית פשוט
נעצרה. "מה, זהו?! " דורון יצא ממכוניתו ובעט בגלגל הקדמי,
פשוט כי ראה בסרטים שזה מה שצריך לעשות כשיש בעיה עם המכונית.
הוא הביט בשעונו, השעה הייתה 12:00 , עשר דקות לפני שהיה צריך
להגיע לרופא. <<אם רק...>> חשב.
"אם רק מה?" שאל השדון שהופיע, כהרגלו, משום מקום, ועכשיו עמד
מצידה השני של המכונית. " אם רק הייתה לך עוד, בוא נאמר, חצי
שעה? "
"כן!" שמח דורון.  "עוד לפחות חצי שעה. אז הייתי מספיק לקחת
מונית אל יעל, ומשם לרופא! כמה זה יעלה לי הפעם?"
השדון העביר את ידו על גבי גג המכונית והסתכל בדורון.
"המכונית שלך תספיק." אמר
"המכונית שלי?! זה קצת מוגזם, לא?!" דורון כבר עמד להתחיל
לצעוק על השדון, אבל זה נשען על המראה הצדדית ואמר בקול  אדיש
"אתה רוצה לאחר לפגישה? ואתה רוצה לאכזב את יעל?  אתה יודע שיש
גבול לסבלנות שלה..." דורון הבין שהשדון צודק. כשזה מגיע למשהו
אישי, יעל לא מסוגלת לסבול פגיעה, ואיחור כזה הוא פגיעה רצינית
מאוד.
"אני...טוב. נו! קח ת' מכונית" השדון חייך אליו ואמר:
"אתה תגיע בזמן." הוא התיישב במכונית והפך מיד לאישה צעירה.
התניע את המכונית ונסע. דורון היה, כמובן, מופתע מאוד - איך
המכונית הריקה מדלק...אך בהתחשב בעובדה שלפני רגע הוא קנה זמן
משדון  כלשהו, הדבר לא היה בעצם מוזר כ"כ.
כמובן שדורון הגיע בזמן, הן אל יעל כן אל משרד הרופא.
"איפה המכונית?" שאלה יעל כאשר יצאו שניהם מהמרפאה של ד"ר
ליפשיץ. עד עכשיו היא לא שמה לב שדורון הגיע במונית, ובה הם גם
נסעו לרופא.
"אני... נתתי אותה למישהו. זה סיפור ארוך ו... אני לא רוצה
שתדאגי במצבך. אני מרוויח מספיק כדי להרשות לעצמי איזה אוטו
פשוט. ובינתיים יש אוטובוסים ומוניות. מונית!!!!"
יומיים לאחר מכן, במשרד, הרגיש דורון בכאב חזק בלסתו. הוא ניסה
להתעלם ממנו, אך לאחר חצי שעה, הרגיש כי הוא עומד להתעלף מרוב
כאבים. << אני חייב ללכת לרופא שיניים>> חשב לעצמו. "סליחה, מר
פסטרמן, אני..." אמר בהיכנסו למשרדו של אלון פסטרמן. "אני
מרגיש ממש נורא. כואבת לי השן... או אולי בעצם כל השיניים...
אני לא מסוגל להמשיך. אוכל ללכת עכשיו לרופא? בבקשה...?"
פסטרמן הביט בדורון בסלידה.
"כאב... שיניים...הא? טוב, אבל אתה חייב לחזור עד... מה השעה?
11... כן, אז תחזור עד 14. מגיע מישהו חדש, ואין לי מישהו אחר,
חוץ ממך, שיוכל להראות לו את העבודה." דורון לא האמין למשמע
אוזניו, אך ידע שעם פסטרמן הוויכוח יהיה חסר טעם. חוץ מזה, הוא
כבר חטף סחרחורת מרוב כאב, ולא היה מסוגל לחשוב, "כן מר
פסטרמן." אמר ופנה לצאת.
"14:00 על השעון! אל תשכח!" ציווה פסטרמן. דורון הנהן.
נהג המונית היה דווקא בחור זריז, ודורון הגיע אל מרפאת השיניים
מהר, אבל הרופא עצמו היה איטי בצורה מפתיעה ומטרידה משהו.
"שב בבקשה אדון גולדנשטיין" אמר ד"ר רם. למרות שדורון הפך כבר
לירוק מרוב כאב, ועיניו נהיו אדומות, הרופא עדיין טרח לשאול
אותו:
"אז... מה שלומך היום? איך אתה מרגיש? כואב לך משהו?"
"כ...ן" סינן דורון "אני כבר לא יודע איפה בדיוק... נראה לי
שבכל הלסת."
"אם כך" אמר הד"ר "נראה מה אוכל לעשות בשבילך..."
כאשר יצא דורון ממשרדו של ד"ר רם היה זה 13:15 בצהרים, הרגשתו
הייתה כאילו נולד מחדש. << לא ייאמן... החיים נפלאים!>>
אז נזכר בפסטרמן ומיהר לוודא שלא איחר עדיין. כעת היה עליו
לתפוס מונית ופשוט לחזור למשרד. פשוט? לא. אף מונית לא עצרה.
<<טוב, צריך לקחת אוטובוס>> החליט דורון. כאשר הגיע לתחנת
האוטובוס הקרובה השעה הייתה כבר 20 דקות ל-14.
כמובן שהאוטובוס הגיע לא לפני שעברו 10 דקות נוספות. דורון עלה
ונעמד ליד הדלת האחורית. הוא החל להביט בשעונו כל 5 שניות,
ולכסוס ציפורניו מרוב לחץ. "אל תילחץ" אמר מישהו. דורון זיהה
את הקול. הוא הביט מעבר לכתפו וראה שוב את שדון הזמן "וואי! כל
כך טוב שאתה כאן!" שמח דורון. "אני... אני מאחר ו... אסור לי.
אתה יכול לסדר את זה?"
"כמובן שאני יכול" אמר השדון בטון ערמומי "כרגיל, תקבל מספיק
זמן.  הפעם... נראה... אני צריך בדיוק 8571 ש"ח" אמר והסתכל על
דורון.
"אבל... זה כל מה שיש לי... אני חושב..."
"כן" אמר השדון בביטחון. "זה בדיוק כל הכסף שיש לך" דורון
הרכין את ראשו וניסה לדמיין מה יקרה אם יאחר. << פסטרמן נראה
מאוד רציני לגבי המישהו החדש הזה. אסור לי לאבד את העבודה
עכשיו. מה יהיה עם יעל?>>
"טוב. אני מסכים" אמר לשדון << יהיה בסדר, נשרוד עד לחודש
הבא.>>
"החלטה נבונה" אמר השדון. קרץ לדורון, והפך מיד לשתי תלמידות
בית ספר. האוטובוס נעצר והתלמידות ירדו.
כמובן שכאשר דורון הגיע למשרד השעון הראה 2 דקות לפני 14:00 .
"כל הכבוד דורון!" אמר פסטרמן. "אני שמח שלא הייתי צריך
להתאכזב ממך, והנה העובד החדש."
כמובן שאיפוס חשבון הבנק של דורון היה דבר שקשה להסתיר, וכן
דבר שקשה להסתדר אתו, אך לדורון לא הייתה ברירה. לאחר מספר
ימים הודיע פסטרמן שלמחרת תתקיים פגישה חשובה, והדגיש שחשוב
שכולם יגיעו אליה. הוא גם רמז לדורון כי בפגישה הזו תהיה לו
הפתעה נעימה ביותר. אכן, דורון קיבל העלאה וקידום. הדבר שימח
אותו, מכיוון שהוא היה זקוק לכסף בדחיפות.

בבוקר למחרת דורון התעורר, וראה כי בחוץ עדיין חשוך לחלוטין,
וכאשר הסתכל בשעון נוכח לדעת שהשעה היא 5:30 בבוקר.
<< אוך...>> חשב דורון << רק עוד חצי שעה לישון... איך אני
אעבור את היום? אני חייב...>>
"...לישון עוד קצת?" דורון הביט לכיוון מרגלות המיטה, ושם עמד
לו שדון הזמן, בסרבל החום שלו, ועל פניו הבעת שמחה.
"תגיד, מה אתה עושה כאן?" שאל דורון בהפתעה.
"אני הבנתי שחסר לך... זמן. היית רוצה לישון עוד קצת, לא?" שאל
השדון, בעודו מגרד בעורפו ומביט בשעון המעורר של דורון.
"כן, בטח שהייתי רוצה... אבל מה עוד אתה יכול לקחת? לקחת את כל
מה שיש לי!" אמר דורון.
"לקחתי לך ממש קצת... טוב, לא- אבל עדיין נשאר לך כל כך הרבה!"
דורון הביט שוב בשעון, א"כ העיף מבט לעבר החלון והחליט.
"טוב, אז מה אתה רוצה בעד קצת זמן לישון?" השדון התיישב ליד
רגליו של דורון.
"אני רוצה את הדירה שלך" אמר בהחלטיות.
"מה?! זה מגוחך! אם אני אסכים, לא יהיה לי אפילו איפה לישון!
לך מפה!" השדון קם והתקרב עוד יותר אל ראשו של דורון.
אתה תוכל לישון, כמה שתרצה. אבל בערב תצטרך למצוא מקום אחר"
דורון חשב לרגע. <<עוד כמה שעות שינה יצילו את השפיות שלי, הרי
בחודש האחרון בקושי ישנתי. בנוסף לכך, יעל כבר מזמן רוצה לעבור
דירה. ועכשיו, עם התינוק החדש והכל... ובינתיים אפשר לגורים
אצל ההורים שלי, יש להם חדר שינה מיותר...>>
"טוב, אני מסכים!" אמר דורון בנחישות "נפלא, כדאי גם שתגיד
לה..." אמר השדון בהצביעו על יעל שישנה לצדו של דורון.
השדון קם, והפך מייד לכדור אבק שהתגלגל אל מאחורי המיטה.
דורון התעורר, הוא קם והביט לצידה השני של המיטה. יעל כבר קמה.
הוא התלבש והלך לעבר המטבח. יעל כבר ישבה שם, שותה קפה.
"בוקר טוב יעלי" אמר דורון והתיישב לצדה. "תשמעי, אני דיברתי
אתמול עם איזה מישהו ו... הוא רוצה לקנות את הדירה... התנאי
הוא שנעבור מכאן היום. זו לא בעיה, נכון?" יעל הייתה מופתעת
מאוד.
"מה ז'תומרת? אתה מטורף?"
"לא! יעל תשמעי: הוא נתן לי מחיר טוב כ"כ שלא יכלתי לסרב. את
הרי רצית ממילא לעבור לדירה אחר, שתתאים למשפחה... כמו שאנחנו
עומדים להיות." הוא ליטף את בטנה. יעל קמה, חייכה, אך מייד
שינתה את הבעת פנייה לכעס.
"אבל מה נעשה בינתיים? איפה נגור?" דורון הרגיע אותה.
"אצל הורי- זו באמת לא בעיה... נצטרך לאסוף את כל החפצים...
בעצם אני אתקשר לסבלים... אל תדאגי." היא לא דאגה.
יום אחרי כן, היה זה יום שבת, ודורון החליט שהגיע הזמן לחגוג
את העובדה שיעל בהריון. הם יצאו ביחד עם חבריהם למסעדה יוקרתית
על חוף הים. בדרך לשם, כאשר ישבו במכונית עם דני וחברתו (מי אם
לא ליסה, "המשקיעה") שמעו ברדיו חידה, לפותר הראשון הובטחה
חופשה חלומית באילת, ודורון, שאותו עודדה בכל כוחותיה יעל,
החליט לנסות ולזכות בחופשה.
"מה זה לעזאזל יכול להיות?... אם רק..." המכונית נעצרה ברמזור,
ודורון, שהסתכל מבעד לחלון, הופתע מאוד לראות את מכונית
הפולקסווגן הכחולה שהיתה פעם שלו, ובה יושב שדון הזמן. דורון
הופתע לשמוע את קולו של השדון בצורה כה ברורה, למרות שבניהם
הפרידו שני חלונות.
"אם רק היה לך יותר זמן... קח! הפעם אני רוצה..." אמר השדון,
ולאחר שתיקה של מספר שניות הוסיף "אני רוצה את האהבה שלך."
דורון לא רצה לדבר בקול, כי הבין שאיש במכונית, מלבדו, לא שמע
את דברי השדון- ואם כעת הוא, דורון, יגיד "כן", זה ישמע מוזר
ליושבי המכונית; אך התשובה החיובית חלפה במוחו של דורון. השדון
אישר את העסקה בחיוך. הוא הפך מיד לגבר מזדקן עם שתי בחורות
בלונדיניות במושב האחורי. האור התחלף לירוק והם נסעו.
דורון הרגיש מוזר מעט, אך מיד המשיך לחשוב על התשובה לחידה.
פתאום הרגיש פליאה על כך שהוא מנסה לפתור את החידה. <<לשם מה?
מה אני אעשה באילת?>> יעל ניסתה לעודד את דורון להמשיך ולנסות
לפתור את החידה, אך ללא הועיל. דורון הביט בה ושוב התפלא, הפעם
משום שלא הצליח להבין למה היה מוכן לפני רגע לשבור את הראש כדי
לזכות בחופשה בשבילה או אפילו בשביל עצמו...
הם חזרו הביתה מאוחר מאוד ודורון היה שיכור לחלוטין. בבוקר
שלמחרת הוא בכל זאת הצליח לקום בזמן, אך נרדם בשירותים. יעל,
אשר בניגוד לדורון, לא סבלה מחמרמורת, הצליחה להעיר אותו לאחר
45 דקות. כמובן שדורון נכנס לפאניקה משום ששוב - עמד לאחר. "לא
שוב!" אמר לעצמו, ומיד, כאילו בפקודה, הופיע השדון.
"לך...תן לי לנחש... אין זמן!"
כן, כן!" שמח דורון. "מה אתה רוצה בעד קצת זמן? כל דבר! רק תן
לי זמן!" השדון לא היסס.
"אני רוצה את הצחוק שלך."
" זה כלום! קח!" השדון קד קידה והפך למגבת נייר. דורון הגיע
לעבודה בזמן באותו הבוקר.
דורון ישב במשרדו, הפרטי כעת, במשך 3 שעות, ועבר על כמה דוחות
שהגישו לו בשבוע שעבר. לפתע הוא הרים את ראשו. מחשבה שונה וכלל
לא קשורה לכלום עברה בראשו. <<אין לי זמן>>  חשב.  <<אני צריך
זמן>>.  מבטו ננעל על שעון הקיר. כאשר מחוג השניות סיים 3
סיבובים של 360 מעלות, דורון קם והלך לעבר החלון בצד השני של
משרדו.  הוא הסתכל  בזוג זקנים שישבו על ספסל. הם דיברו לאיטם,
מדי פעם שתקו, ואז המשיך אחד מהם בשיחה. << כבר לא נשאר להם
זמן! למה הם מבזבזים אותו בדיבורים סתמיים.>>  לפתע חלפו כמה
ילדים והסיחו את דעתו של דורון, הוא העביר את מבטו אליהם וראה
שהם משחקים בכדור. הם היו כבני 9, אולי 10. הם צחקו. << הם
מבזבזים את הזמן. במקום לעשות משהו מועיל הם משחקים>> הוא פנה
לעבר שולחנו << זמן, זמן, זמן!>> חשב, וחש צורך עז לצאת החוצה.
הוא קרב לדלת ופתח אותה בחוזקה.
"אאאאאה!!!" מצדה השני של הדלת, מסתבר, עמד פסטרמן ובדיוק
התכוון להיכנס, כאשר דורון הטיח את הדלת בכוח רב על פניו.
פסטרמן התרומם, כשאפו זב דם, הביט בדורון וצרח בכל כוחו
"גולדנשטיין!! אתה מפוטר!!! קח ת'דברים ש'ך ועוף לי
מהעיניים!"
דורון היה בשוק, אך משום מה, ציית, ובלי לומר מילה פנה למשרד
לאסוף את חפציו. כשסיים חזר לבית הוריו, שם התגורר כעת.
כאשר יעל חזרה הביתה בערב, היא מצאה את דורון יושב במטבח החשוך
ומשחק עם שעון דיגיטלי.
"מה קרה דורוני?" שאלה וליטפה את ראשו. דורון הרגיש את ידה, אך
הרגשה זו לא הייתה שונה עבורו מתחושת מסרק העובר בין שערותיו.
"פסטרמן פיטר אותי" ענה בקצרה, קם והלך לסלון. יעל נעלבה מעט,
אך מיד החליטה לזקוף התנהגות זו ליום הקשה שהיה לו.
"חמוד! אוי... לא נורא... תמצא משהו אחר, אפילו טוב יותר! אל
תדאג." דורון הסתכל עליה. הוא הרגיש מעט דאגה בקשר לעתידו,
אבל... שום דבר אליה. לא היה אכפת לו. שתדאג, שתהיה עצובה. יעל
ראתה זאת.
דורון החל לחפש עבודה: הוא בדק במודעות דרושים, טלפן לחבריו,
אבל לא מצא כלום. האפשרות של החזרה לעבודה בחנות הבגדים של
אביו לא באה בחשבון, מכיוון שהיא נמכרה כבר ,ברווח מועט, לפני
מספר ימים. יעל עבדה כל אותו זמן ודאגה לו... הוא לא דאג לה.
"דורון" אמרה יעל ערב אחד. "אני עוזבת. אני עוברת לגור עם
ההורים שלי. הם רוצים לטפל בי ובתינוק. אתה כנראה לא." דורון
הביט בה. הוא הפנה את מבטו חזרה למסך הטלוויזיה וענה בפשטות
"טוב. מתי את עוזבת?" יעל נדהמה למשמע התשובה. היא קמה והלכה
לחדר השינה. לאחר כחצי שעה, היא שבה עם שני תיקים והודיעה
לדורון "אתה פשוט... כלום! הזמנתי מונית. לפחות תעזור לי לקחת
את הדברים!" הוא סובב את ראשו אליה:
"תבקשי מנהג המונית לעזור לך" אמר וחזר לזפזפ בין ערוצי
הטלוויזיה. יעל החלה לבכות, וכאשר נשמע צופר המונית מבחוץ היא
יצאה, צולעת, בגלל כובד שני התיקים שבידיה, וטרקה את הדלת
מאחוריה. דורון קם, והלך לחדר השינה. הוא היה עייף.
למחרת, טלפן למשרד כלשהו וקיבל תשובה חיובית לגבי בקשת עבודה.
הראיון נקבע לשעה 15:00 באותו היום. כעת השעה הייתה 11 בבוקר,
ודורון התיישב לקרוא עיתון. הוא החליט שעליו לצאת בסביבות
14:00 על מנת להגיע בזמן לראיון, אך ב 13:50 החלה תכנית
טלוויזיה מעניינת, ודורון רצה לראות אותה עד סופה.
"אתה יכול" אמר השדון, שהופיע על הספה ליד דורון. "רוצה?"
המשיך ושאל.
"כן..." אמר דורון. "מה אתה רוצה בעד זה? "
"את הדמיון שלך" אמר השדון בחיוך.
"אין בעיה. גם ככה אצלי הדמיון לא משהו..." ענה לו דורון.
השדון הניח את ידו על כתפו של דורון, נשען עליו וקם. הוא התקרב
אל מכשיר הטלוויזיה, ונכנס לתוכו. באותו הרגע הפך לאנטילופה
ודהר עם שאר העדר ברחבי הסהרה. דורון המשיך לצפות בתוכנית, אך
דבר מה היה חסר. דורון לא יכל לראות את עצמו נימצא שם, בסהרה
עם האנטילופות. הוא כיבה את הטלוויזיה, קם, ויצא אל אותו משרד
בו נקבעה הפגישה.
כאשר הגיע למקום, השעה הייתה 14:10 בלבד, לכן החליט ללכת
לאספרסו - באר הקרוב. הוא ישב ושתה קפה, בידיו שני דפים, עליהם
מודפסים קורות חייו. דורון הביט בשעון. השעה הייתה 14:30 כעת,
ולמרות שההליכה מהבאר אל המשרד לא הייתה יכולה לקחת יותר מ5
דקות, הרגיש בחוסר זמן.  יד קרה נגעה קלות בגבו של דורון.
"אתה רוצה זמן." השדון עמד לידו והסתכל היישר אל תוך עיניו.
"כן!" קרא דורון.
"בסדר. תן לי את ה...העבר שלך" אמר השדון ולגם מכוסו של
דורון.
"המה שלי?! העבר שלי? מי צריך את העבר שלי חוץ ממני?" התפלא
דורון.
"המשטרה, הרופאים, השב"כ... ובלי שום קשר - אני" אמר השדון
בחיוך.
"טוב, אין בעיה." אמר דורון וסיים לשתות את הקפה שלו. השדון קם
והפך מיד למלצר אשר פנה לסדר את השולחן הסמוך.
דורון המשיך לשבת. הגיעה השעה ללכת למשרד. דורון קם, שילם ויצא
.
בהגיעו למשרד את פניו קיבלה פקידה.
"שלום" אמר לה.
"שלום. אתה אדון גולדנשטיין?" שאלה.
"כן" הוא התיישב בכיסא מולה.
"הבאת קורות חיים?" דורון לא ענה, אלא הושיט לפקידה את שני
הדפים. הפקידה לקחה אותם, אך מייד לאחר שהתבוננה בהם כמה
שניות, החזירה את מבטה אל דורון.
"זו בדיחה, או מה?!" שאלה כשהבעת פנייה נהיית יותר ויותר
זועפת. דורון הופתע והביט בדפים. הם היו ריקים, לבנים
לחלוטין.
"אני...אני לא מבין... על הדפים היו כתובים... איך? האמת היא
שזה קצת מצחיק..." הוא החזיר לפקידה מבט מתחנן, בתקווה שהיא
תאשר את העובדה שהדפים הריקים מצחיקים. אך הבעת פניה לא השאירה
שם מקום לספק - כמוהו, גם הפקידה לא חשבה כי הדבר מצחיק. היא
שלפה טופס מתוך אחת המגירות, והושיטה אותו, בצירוף עט, לדורון.

"מלא את הפרטים" ציוותה. דורון לקח את הטופס והחל לכתוב. הוא
כתב את שמו, ומספר זהותו, אבל... מי הם הוריו? מתי נולד,
ואיפה?... דורון לא הצליח להיזכר. הדבר היחיד שזכר היה השדון
ו...הזמן. <<זמן! אני צריך זמן!>> הוא קם ויצא מן המשרד.
דורון טייל באזור עד שעות הערב המאוחרות. החל לרדת גשם שעיצבן,
יותר מאשר הרטיב, את דורון. הוא החל לרוץ. <<זמן!! אני חייב
להשיג עוד זמן!!>> הוא חלף על פני קבוצה של נערים ונערות
שהלכו, דיברו וצחקו.
"היי!! לאן אתה ממהר?" צעק אחד מהם לדורון.
"אני חייב להספיק...אין זמן...אני ממהר..."


"אתה רוצה זמן?" שמע דורון את הקול המוכר.
"כן"
"הפעם אני רוצה את החושים שלך"
"קח" לחש דורון. "רק תן לי זמן"
דורון המשיך לרוץ. הוא כבר לא ראה דבר...ולא שמע כלום. הוא
הפסיק להרגיש את הגשם על ראשו ואת האדמה תחת רגליו...


אני צריך זמן!
זמן זה מה שאתה צריך?
אני רוצה זמן! תן לי! אין לי מספיק זמן!! אני חייב להספיק !!
זמן! זמן! קח כל דבר, רק תן לי עוד זמן!!
הזמן, זה מה שיעזור לך?
אינני זקוק לדבר, מלבד עוד זמן. אם רק היה לי עוד רגע נוסף...
ומה בדבר הרגע שיש ברשותך?
זה לא יספיק... אני רוצה עוד! אני חייב להשיג עוד זמן!!
אל תדאג, הרגע הזה כבר לא ייגמר...