דומה כי הסתיו בו החל.
נושר את כסות עברו ולובש סחבות החורף.
סופות רועמות - רועמות בו בלא רחם,
וגשמים שוטפים מערומיו להזדכות בבוא האביב באפלולית נעוריו.

עכשיו הקור מרעיד ענפיו, הרוח צוננת, שורקת בין עליו,
עוקרת, עליו להשאירו מצולק בדמי ימיו.
משיר מבט אחרון אל האישה הזו המכוסה עלווה רעננה.
שעת סגירה אומללה - "אני המשרת מקפל הגיגי בזעם של פירוק".

המכשפות לפני עלותן למוקד, עוד צוחקות ויורקות עלו.
את לשד עצמותיו לגמו בהנאה ולחשו לו מילים של עתיד שעלה בעשן.
כל זאת בלי להזכיר לו שמות.
כך נשפך ממנו הוידוי.
כל פעם הוא מושפל מחדש.
בקצה שרוולו מקנח חותמו הזב
עוד כתם אחד נוסף במעלליו.
היא צריכה את צערו לקיומה.

בזמן הקצר המתמשך מזה לזה
כשהיא יושבת והוא מתוודה
מסתמן אור מוזר בעיניה.
שלכת מילים משפתותיה,
שיפדו את גופו בלי בושה.

עוד מעט חורף
והוא מפחד ממנה
מהכפייה
מההשפלה
משינויים שיבואו בעברו.

איך לצאת או איך להיכנס בחורף הזה
מכוון שהאהבה לא תהיה לו השנה.
בלילות ישאר ער בחצי הזיה
ולא יבין מדוע הוא הולך ונעלם
או נשאר כל הזמן בהמתנה.

אולי תזוזי כאן ועכשיו?
תני סיכוי לקום ולהתחיל במסע!