פפפ...
אני נושמת עמוק.
פתאום כל הדברים נהיים קשים כל כך, שאני צריכה לקחת נשימה כזו
עמוקה לפני שאני עושה אותם.
הכל שונה, מוזר.
מוקף גועל וכאב. סבל מיותר שילדה כמוני צריכה לעבור.
אני לא עשיתי שום דבר רע, לאלוהים הזה שכולם מדברים עליו.
וכל טעות קטנה מובילה אותה למחשבה אחת, כל מה שאני רוצה נהרס.
כל מה שיש לי הופך לחרא.
כל פסגה שאני אנסה לטפס עליה, תתפרק עליי בסופו של דבר.
כל משאלה שאני אנסה להגשים, תתפוצץ לי בפנים כמו בלון.
ואני מנסה...
אני כל כך מנסה לצאת מזה.
לצאת בשביל לא להיכנס.

עוד נשימה עמוקה, אולי האחרונה. בתקווה האחרונה.
מתפרקת מול הראי כשאני רואה את הקמטים שיש, ושלא אמורים להיות.

לא מחזיקה את הבכי יותר.
אני בוכה ובוכה. לעיניים שלי מוזר שהן יבשות.
כל הכאב, הסבל והדיכאון הפכו שיגרה.
שיגרה שכמו גלגל קוצני מסתובבת סביבי ודוקרת אותי חזק.
חזק בבטן, בחזה, במקום שהכי כואב.
חזק בלב.

הייתי מעדיפה להיות במקום אחר עכשיו.
לא בבית שחור וקודר. לא עם אנשים שלא יודעים מה יש לי. לא עם
אנשים שלא אכפת להם מה שעובר עליי.
במקום שמישהו יסתכל לכיווני ולא ייגעל, שלא יפחד להתקרב.

ושוב אני תקועה במחשבה שכל דבר שארצה יילך לי מבין הידיים.
הכל מתפורר לי כמו שעון של חול.
אני רואה את החיים שלי נסחפים עם הגלים שמלטפים את החוף.
מלטפים את רגליי והולכים.
אני מתמוטטת בחוסר כוח בגוף. כאילו שכבר אין עצמות בגופי, ואין
משהו שיחזיק אותי יציבה.
הדמעות לא מפסיקות לרדת, ממלאות את הים.
ים הכאב, ים העצבות. ים הדמעות הפרטי שלי.

'לא נמאס לך כבר מהדיכאון הזה?'
כולם שואלים.
בטח שנמאס. אבל אי אפשר לצאת מתוך שיגרה.
בטח שלא שיגרה שכזו.
מבט אחד אל השמיים, במין תפילה אל הלא נודע, אני מבקשת לצאת
מזה.
לצאת בשביל לא להיכנס.

לחפש אותך מבין החולות כבר נמאס לי.
לחפש את עצמי מבין כל האנשים ששונים ממני, גם מזה נמאס לי.
ונמאס לי גם מההורים שלא מבינים איך נולדה להם אחת כמוני.
מהאחים, ומהאחות שרואה אותי בתור הכבשה השחורה בתוך עדר של
סוסים לבנים.
מהחברות, שבכלל לא חברות.
מהלימודים, במלא הכל לא מצליח בהם, גם מזה נמאס.
מהכל... מהכל נמאס.
מעצמי.
נמאס לקום בבוקר ולשכנע את עצמי לשווא שהיום יהיה טוב.
נמאס לחפש בין הגשם, שיורד כבר 8 עונות, את השמש שתביא את החום
שגופי מחפש.
לא לראות ירח ולא כוכבים.
ללכת לים ולהיאחז בעמוד חזק בשביל לא לתת לעצמי ללכת עם
הגלים.
להחזיק את עצמי לפני כל סכנה שאני מתפתה להיכנס לתוכה.
נמאס לי מכל זה.
ונמאס לי גם להציל את עצמי.
בעיקר מעצמי.
נמאס להיות, נמאס להיות אני.
נמאס לנסות לצאת...
לצאת בשביל לא להיכנס.


אז עכשיו, כשאני יודעת שלאף אחד לא באמת אכפת, אני מחליטה
לסיים עם זה.
כמו שאימא שלי תמיד אמרה, "שייגמר כבר הסיוט הזה".
חבל שהיא אמרה את זה על החיים שלי.
אני מבינה אותה... מה היא עשתה?
במה היא אשמה שמישהו בא והרס לי את החיים?
חה!
אני צוחקת לעולם!
חה! והצחוק לא מפסיק. אני צוחקת שעות, מול ירח גדול. ירח שבוחן
אותי. בודק את הגבולות שלי.
"היום העולם יראה אותי! היום העולם ידע מה עשית לי!"
הפסקתי לצחוק. התעייפתי, התיישבתי.
לא רק מהצחוק הזה שמנעתי מעצמי במשך שנתיים שלמות, מהחיים
עצמם.
כל פעולה שעשיתי נראתה מיותרת, ומעייפת.
אז אני התעייפתי.
העפתי מבט לירח, בזמן שגל מלטף אותי וקורא לי לבוא אליו.
"עוד קצת.." לחשתי לעצמי. עוד קצת ואני מגשימה משהו אחד שאני
יודעת שיעשה לי טוב.
אני מזמזמת שיר שאהבתי. שאהבנו. ולא אכפת לי.
לא אכפת לי לאהוב, לא אכפת לי לשנוא.
לא אכפת לי לצחוק לי, או לבכות לי.
להיכשל, או להצליח.
לא אכפת לי כבר להגיד לאימא שלי שאני לא יכולה איתה יותר! גם
לא אכפת לי, כמובן, שהיא מאשימה אותי בזה שאבא שלי עזב אותה.
אני עכשיו מתמודדת עם הכל!
מתמודדת עם עצמי.
עוד גל מתקרב אליי ואני כבר שומעת קולות שקוראים לי לבוא מתוך
הים. אני חולמת? אני לא.
קמתי, והרגשתי הכי חזקה בעולם.
כמו בימים שהוא היה איתי.
והתחלתי צועדת לכיוון הרוח.
"עוד קצת... אני יוצאת
יוצאת כדי לא להיכנס..."