אומרים לך תכתוב חלום, המציאות לא תהיה טובה ממנו. החלום אם
תכתוב יהיה טוב כמו זה שיבוא אליך הלילה. יגע בך כאילו נולד,
נולד מתוך התת מודע הזה שאין לו לפעמים דרכים להגיד את שלו.
אני יוצא מהבית, יורד במדרגות, נוחת בשלולית שנקוותה משברי
מרצפת. עכשיו בחוץ. הרוח של חורף שלא מתגשם. המכונית קרה כמו
הלב, הלב שהיה פעם רגש, משאבה קטנה ועקשנית.
כשמחשיך, האורות במכונית עולים. המזגן מתחיל לחממם חלש, חלש.
אוויר שהיה רוצה להיות קר מזדחל מהחרכים שלו. מה העניין שיכול
להיות לי בשקיעה, באור מתערסל ונעלם? לא, האור יחלוף ויחזור
מחר. היום אבד לי, והחיים עדיין קובץ של שעות ודקות שאין להן
מטרה. מנגינה ריקה של רצון חיוור, דוהה, קמל ואובד לו. מה
רציתי פעם להיות, מה חשבתי שאהיה. איך היו השעות העגומות היו
אמורות להפוך לזמן תכלית, למין נגיעה באור הסיפוק העצמי?
המכונית משמיעה שוב רעשים מזוהים לא מזוהים. זה הגורל של
מכוניות, יש להן רצון משל עצמן, עם השמן הדלק והמים. רצון שלא
תמיד הולך עם הרצון שלי. הרצון שלי נכשל כבר בטסט בתחילת
הדרך.
ומה על האהבה, האם היא איזו שמועה שעוברת כאן מפה לאוזן, מחלה
המבריאה מתים או נותנת את שלה לשיעורין לשיעורין עד שאין לך כל
יכולת להרגיש את נוכחותה?
הנוכחות שהולכת ונחלשת, והמין שפעם נחשב למשהו, לאיזה ביטוי של
אהבה אבל הוא נגיש הרבה יותר ממנה. בא ונעלם רבות ולא שוקע אל
איזה חדר מתוסכל בלב.
מה אני יכול לספר לעצמי על האהבה. חלומות רטובים, רגשות של
לפני שעון מעורר. שינה ביחד פעם בכמה זמן עם מישהי שלא ראויה
בכלל. והכל מורגש, הכל אוכל בך, לא מניח את השינה אפילו בכדי
להגיד. פעם הייתה האהבה. או אולי צרוף מדוד של צורך וקנאה.
תרכובת מופלאה של אהבה דמי. אהבה שלא יוצאת מהמקום הנכון,
פיזיולוגיה של רגשות. כמו ורידים שהתנפחו והפכו לטחורים מתוך
המאמץ. כמוהם האהבה מתחבאת בפנים, צריכה לצאת, צריכה ומסרבת.
אולי היא יוצאת, יוצאת בקושי, כמו פסולת. פסולת קשה, אכזרית.
היא שק זבל בתוך הבטן. כן, פיזיולוגיה של רגשות. הרי גם הגלגול
הקודם שלה, באוכל, תמיד פיצוי על איזו אהבה. נכנסת בקלות,
יוצאת בקושי.