אתה מסתכל על המכשיר האפור השוכב לצידך.
פלאי הטכנולוגיה, סוף סוף הצלחתי להקטין את מימדי. אני מנסה
להתקשר אליך, בשעה הקבועה, כמו שהתקשרתי אתמול. סיפרתי לך
שקניתי כרטיסים ואתה סיפרת שברי מדבר מתוך שינה, כמוני. "אז
זהו? אתה מחליף אותי?"
אתה מצמיד אותו אליך, מנשק ומחבק אותו. הפלאפון הזה שלך מקבל
כל כך הרבה אהבה. אני מתגעגעת ואתה עסוק בלמזמז את הטלפון.
הוא צמוד אליך כל הזמן. כשאתה ישן - למקרה שאתקשר. כשאתה מתקלח
הוא מופקד אצל אחד מהאוהל שלך - תורנות חברות. ואני שומעת אותך
מתנשף כשאתה מדבר עם האוזניה ו"שומר על כושר". "אבל אני לא
יכולה לדבר איתך ככה..." אני מתענגת על הנשימות, אתה כ"כ חי
כשאתה מתעמל. אתה ממשיך לספור ומתנצל כל 10 כפיפות.
ואתה בוכה לי שאתה מתגעגע - "תראי איזה מסכן אני..." והפלאפון
מנגב את דמעותיך. הוא תמיד איתך, כל לילה.
הלילה הוא ינוח, הלילה הוא לא יפריד בינינו, הלילה לא צריך
פלאפון.
הלילה... מתי הוא יתחיל הלילה? כבר אחרי 23:00.
מתי הוא בא? הפלאפון שלי שותק. אידיוט. והפלאפון שלך לא משת"פ.
אתה לא עונה.
איזה חוסר אחריות! אתה לא יכול להודיע? אתה שרצית ארון על
הכתפיים.
"מי יעשה כזו טעות באיתור? אתה סתם ילד, מי יתן לך ארון?" אני
צוחקת. "מי שואל אותם!" אתה צועק ומאיים עליי באהבה.
מפחיד...
עמידה בזמנים היתה הצד החזק שלך, אתה והפלאפון צמודים. דווקא
הלילה אין שיתוף פעולה?
דיברנו אתמול והבטחת שתבוא. הלילה.
הלילה, הוא לא יבוא
ואתה - קיבלת ארון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.