ישבנו אחד מול השני, אני והעלוקה שיושבת על לבי ואוכלת אותו.
ישבנו והסתכלנו אחד על השני. לכל הרוחות, זה היה שלושים ותשע
שעות ברציפות, מישהו היה צריך לוותר. קרב מבטים נגד עלוקה הוא
תמיד עניין ארוך. אבל זה כבר היה מוגזם.
זה טיפשי, אמרתי לה וקמתי ממקומי, אני לא מוכן להמשיך בזה. אני
חופשי, ואין לך זכות להגיד לי מה לעשות. כך אמרתי, חצי מאמין
בזה, והוספתי - נמאס לי מכל זה, אני הולך מכאן. העלוקה לא
התרגשה מכל העניין יותר מדי, משכה בכתפיה ואמרה שלא אנסה
להאשים אותה בכל מה שקרה. הגעתי עד הדלת והנחתי את ידי על
הידית. העפתי עוד מבט אחד לאחור, לכיוון העלוקה.
היא אפילו לא הפנתה ראשה המשונה לכיווני, רק המשיכה לשבת שם
באדישותה. לרגע התעכבתי ולא מיהרתי לסובב את הידית ולצאת. אני
מצטער, מלמלתי, אני יודע שזה לא אשמתך, פשוט נמאס לי. בסדר,
השיבה, אני מבינה - אבל אתה יודע שכל עוד לא ניצחת זה לא
משנה.
אכן, היה זה הדבר שגם אני חשבתי עליו באותו רגע. אבל העדפתי לא
לחשוב על זה יותר מדי, שכן רציתי ללכת, נורא רציתי לעזוב כבר
את החדר הזה אחרי שעות כה מרובות, וחששתי פן אגיע למסקנה שהיא
צודקת, ואיני יכול לברוח. אז במקום לחשוב על זה, החלטתי פשוט
להפנות את גבי ולצאת משם מהר ככל האפשר. הדלת נסגרה מאחורי
כעבור שניות אחדות.
התקדמתי כמה צעדים, ושוב הבטתי לאחור. הדלת הייתה סגורה.
העלוקה עדיין ישבה שם, לבטח עוד לא זזה ממקומה. הנה אני אקח
עוד כמה צעדים, וכבר אהיה רחוק ממנה. בעודי מביט בדלת החדר
הולכת וקטנה מאחורי, הרגשתי מעט ביטחון חוזר אלי. נרגעתי קצת.
העלוקה אינה שולטת בי. אני יכול לברוח ממנה, ממש כפי שאני עושה
עכשיו.
אתה נראה זוועה, אמר לי חבר שלי בנט, איפה היית? חיפשתי אותך.
לא השבתי לשאלתו. מאיפה אתה הופעת? שאלתי, מבולבל מעט. הוא לא
ענה. הוא אמר, בוא נתפוס שולחן. התיישבנו.
אז ספר, מה קורה איתך, אמר בנט. אני שונא קרבות מבטים, אמרתי
לו, ואני עוד יותר שונא אותם כשאני לא מנצח בהם. בנט הנהן
בראשו ואמר, טוב, אני פשוט נכנע מראש תמיד. חייכתי ואמרתי לו,
ניצחת פעם עלוקה בקרב מבטים? והוא לפתע הרצין ואמר - אך מדוע
להילחם בה? אין דבר נפלא יותר בעולם מאשר עלוקה שיושבת על לבך
ואוכלת אותו. ואני הבנתי שחברי כבר נגוע בידי עלוקה משלו, ואין
טעם לדבר איתו על כך.
אז ישבנו כך ודיברנו, אני ובנט, והשעות עברו. איני יכול ממש
לומר על מה דיברנו, כיוון שלא הקשבתי כלל וכלל. אמנם שמעתי מה
הוא אומר, ובתגובה יצאו מפי מילים משלי, אך כלל לא שמתי לב מהם
הדברים הנאמרים. היה זה כמו הליכה מתוך שינה. בכלל, הרגשתי
עייף מאד - זמן כה רב לא ישנתי - ויכלתי לחשוב רק על מיטות
וכריות, לעצום עיניים ולא לקום לשעות ארוכות.
כאשר לרגע התעוררה תשומת לבי, הבחנתי בכך שבנט קם. טוב, הוא
אמר, תמיד נחמד לדבר איתך. רק תזכור, הוסיף, שאין דבר יותר
גרוע מלשקר לעצמך. לאחר מכן נפרדנו והוא הלך. תהיתי, למה בנט
התכוון? על מה דיברנו ומה אמרתי לו? אני לא מסכים איתו. מאד
מוזר כל העסק, חשבתי, אבל במהרה התרוקן מוחי ממחשבות, ראשי נפל
ועברתי לשינה עמוקה.
אני לא יודע אם עברו כמה שניות או כמה שעות, אבל במהרה העירו
אותי. היה זה צפוי, שהרי לא יכלתי לישון שם. יצאתי משם וחשבתי
- אז לאן אני צריך ללכת עכשיו? רק אז הבחנתי בדבר מוזר -
הזכרון שלי נעלם. זכרתי רק את קרב המבטים עם העלוקה ואת מה
שקרה לאחר מכן, אך לא זכרתי שום דבר אחר. לא ידעתי מי אני
וכיצד הגעתי לכאן, ומדוע בכלל ניהלתי קרב מבטים נגד עלוקה.
משונה. לאן יכל להיעלם הזכרון שלי? הוא היה איתי עד עכשיו.
נראה, אם כן, שאיבדתי אותו באיזשהו מקום. תהיתי, איפה אולי
השארתי אותו? לפתע נחתה עלי ההבנה: הרי זה ברור, העלוקה אשמה!
היא זו שגנבה את הזכרון שלי. אכן, תכסיס מלוכלך. אם כן, עלי
למצוא אותה. אך לא זכרתי היכן הייתה.
עברתי בין המסדרונות, מחפש איזו דלת להיכנס עליה. העייפות שלי,
שהייתה רחוקה מלבוא על סיפוקה בזמן השינה המועט שזכיתי לו, כבר
חלפה לה אל אחורי מוחי, בעוד נמלאתי מרץ מחודש בחיפוש אחר
העלוקה. לבסוף בחרתי באקראי בדלת אחת, למרות שזו הייתה למעשה
דומה לכל יתר הדלתות האחרות.
הגעתי לטרקלין שבמרכזו שולחן, וסביבו יושבים כעשרה אנשים
ומשוחחים. כאשר ראו אותי, הכל צהלו ושמחו לקראתי. לא הצלחתי
להבין מה הם אמרו כיוון שהכל דיברו בבת אחת. היה שם כיסא אחד
ריק אז התיישבתי בו. תוך רגעים ספורים שככה ההתלהבות מבואי,
והאנשים חזרו לשוחח. לידי ישב מישהו שלא זיהיתי, אך יתכן שהיה
הדבר בגלל איבוד זכרוני. התחלנו משוחחים.
ניסיתי להקשיב לו, לאיש זה, באמת ניסיתי; אך במהרה מצאתי את
עצמי מדבר בלא הכרה, ממש כמו עם בנט קודם. הסיבה לכך שלא יכלתי
להתרכז בשיחה שניהלתי היה דבר שאמרה מישהי מן הקצה השני של
השולחן, לא הבחנתי מי היא. זה טיפשי להגיד אני אוהב אותך, אמרה
האישה. אני בכלל לא הייתי מתרגשת מזה. זה כמו שמישהו יביא לך
פרחים. מה, אפשר בכלל להתרגש מפרחים? זה כזה מלאכותי ונדוש. מה
החוכמה, כל אחד יכול להוציא מהפה שלו שלוש מילים. זה לא אומר
כלום.
עלה בי זכרון מוזר. נזכרתי איך פעם הלכתי לבית של מישהי שאני
מכיר. אלא שלא הלכתי בדרך ישירה, אלא בחרתי בדרך עקלקלה ומלאת
מכשולים ובורות, ומעל לכל - בור אחד גדול, שידעתי שמסתתר
בהמשך. אך למרות הכל המשכתי ללכת באותה הדרך.
נעצרתי על ספסל. חשבתי לעצמי - זה טירוף, זו שטות, מדוע אני
הולך מכאן? אינני מוכרח לעשות זאת. בכל רגע אני יכול להסתובב,
ולבחור בדרך אחרת. או פשוט לבחור לא ללכת לבית שלה. אבל בלבי
ידעתי שהמחשבה הזו היא הדבר המטופש באמת, שאין לי שום אפשרות
אחרת מלבד להמשיך באותה הדרך, וליפול באותו הבור. אמנם לא בטוח
שאיפול בבור - אך כה גדולים הסיכויים לכך, שקשה להאמין שאצליח
לעבור הפעם. אני כבר הלכתי בדרך הזו פעמים רבות בעבר, וכל פעם
שהלכתי בה, נפלתי לאותו בור אומלל. קמתי מהספסל והמשכתי ללכת.
הזכרון נפסק לפתע, ולרגע חזרתי לשולחן. הכל נשאר כשהיה. עדיין
האיש שלידי ישב ודיבר. אולי גם אני דיברתי אליו חזרה ולא שמתי
לב. יש לי יותר מדי שעות שינה להשלים, חשבתי. אין לי בעיה
להתאבד, אמר האיש שישב לידי. זאת אומרת, אני לא רוצה להתאבד -
אבל אם הייתי מחליט שכן, אני לא חושב שזה היה ממש קשה. הייתי
עולה על גג של בניין ממש גבוה, ופשוט קופץ. מה זה משנה מה יקרה
אחרי זה? אם אני אפחד, זה יהיה לדקה, ואם זה יכאב זה יהיה
לשנייה. ואז אני כבר אמות. ולמי איכפת מה יחשבו על זה האנשים
שאני אוהב? אני כבר אהיה מת, זה לא יוכל להיות איכפת לי. ובכך
סיים האיש שישב לידי את דבריו.
הדבר הבא שזכרתי היה כבר אחרי שנפלתי לתוך הבור. נראה שהיה פער
מסויים בזכרוני מה היה בהמשך הדרך עד לשם. אך אין זה משנה,
כנראה שלא היה זה חשוב - כצפוי, הלכתי באותה הדרך, ונפלתי
לאותו הבור. כפי שעשיתי כבר אינספור פעמים בעבר. למידה מטעויות
מעולם לא הייתה הצד החזק שלי.
בתוך הבור פגשתי - כרגיל - את השדים שלי. השדים שלי שכנו בתוך
הראש שלי תמיד, אך לא העזו לגלות עצמם בפומבי. רק ברגע שנפלתי
לבור הזה, בדרך לבית שלה, הם הרשו לעצמם לצאת החוצה.
אז מה, שאל אותי אחד מהם, לאן אתה הולך? אתה בכלל יודע לאן אתה
הולך? בטח שאני יודע, אמרתי לו. אני הולך לבית של העלוקה
שיושבת על לבי ואוכלת אותו. והשד התחיל לצחוק בקול גדול. שוב?
הוא שאל. שוב פעם?
זה היה כל מה שזכרתי מאותו אירוע. אך זה הזכיר לי מה, בעצם,
אני מחפש - את העלוקה. היא צריכה להחזיר לי את כל הזכרונות
שלי, ואז אולי אוכל להבין את האירוע הזה יותר טוב גם כן. בטח
ובטח שאין הישיבה במקום עוזרת לי למצוא את העלוקה.
אני צריך ללכת, אמרתי בעודי קם ממקומי ליד השולחן. כבר אתה
הולך? הגיעה התגובה של כל מי שישב לידי. אני הוספתי ומלמלתי
כמה מילים על שעליי לעמוד בהתחיבויות קודמות. לחצתי יד לכמה
אנשים באקראי ויצאתי מהחדר כועס על עצמי. איזה בזבוז של שעה
מהחיים שלי. כל רגע שעובר אני מתרחק ממטרתי, חשבתי. את העלוקה
אני מחפש, שכן היא מחזיקה את זכרוני - ממנו נותרו לי רק כמה
תמונות בלתי מובנות בעליל. אך איני יודע כיצד ואיפה למצוא
אותה, שכן היא מחזיקה את זכרוני. עסק ביש ללא ספק.
הבטתי בפרוזדור האפלולי. דלת ועוד דלת, המקום הזה מתחיל לעלות
לי על העצבים, בפרט העובדה שלא היה לי מושג היכן אני נמצא.
מאחורי חלק מהדלתות בקעו קולות, מאחורי חלקן לא. לא היה לי
מושג לאן עליי ללכת. התיישבתי, משעין גבי על הקיר, מנסה לחשוב,
האם יש לי איזשהו רמז היכן למצוא את העלוקה? החפירה בנבכי מוחי
העלתה רק עוד זכרון.
זה היה במהלך אותו קרב מבטים ארוך ומתמשך עם העלוקה הנודעת
לשמצה. ישבנו כך, אחד מול השני, עינינו מרוכזות אלה באלה.
ולפתע אני הרגשתי עצבות נוראה ומועקה השתלטה עליי, ואמרתי לה,
לעלוקה - את יודעת, זה לא אמור להיות ככה. דברים לא אמורים
להיות כאלה עגמומיים, כבדים ומיואשים. היא לא ענתה שום דבר. רק
השמכנו להביט אחד בשני, אף אחד לא מראה סימנים של ויתור. למה
זה צריך להיות ככה? שאלתי אותה. למה אני לא יכול לקחת את זה
כמו כל האחרים? למה הכל אצלי צריך להיות כ"כ מסובך? העלוקה לא
ענתה לי. לא באמת ציפיתי שהיא תענה. רק חיפשתי כתף לבכות עליה,
למעשה.
עדיין ישבתי כשגבי על הקיר. כעת קמתי ממקומי. אמנם קשה לומר
שהזכרון החדש הזה הועיל לי במיוחד, אך משום מה הוא הכניס בי
מרץ מחודש ותחושה שאם רק אחפש עוד קצת, אמצא אותה בלי בעיות.
הבטתי סביבי, והנה ראיתי אדם. סלח לי, פניתי אליו, התוכל לומר
לי מהו המקום הזה? איני ממש יודע, ענה הוא, רק היפנו אותי
לכאן, יש לי פה פגישה עם אדון בלון. למראה המבט התמוה על פני,
חייך האיש ואמר - אדון בלון, איני יודע אם זהו שמו או כינויו.
אך שמעתי שדברי חכמה גדולים יוצאים מפיו. והיכן הוא יושב, אותו
האדון בלון? שאלתי. כאן, אמר האיש והצביע על אחת הדלתות.
מסוקרן, הלכתי יחד איתו. הוא דפק בדלת. פתוח, אמר קול עבה מן
העבר השני. מהו שמך, אגב? שאלתי את מכרי החדש. אני קורני, השיב
ושאל אותי לזהותי. לא ממש ידעתי מה לענות, אך למזלי שוב חזר
הקול העבה מבעד לדלת באומרו - פתוח. קורני החווה תנועת התנצלות
ונכנס.
אדון בלון כלל לא נראה כמי ששמו הולם אותו. למעשה כלל לא היה
דומה מבנה גופו לבלון. הוא היה נמוך, רזה ולבש משקפי שמש שהיו
קטנים עליו בכמה מידות, מה שנתן לו מראה ילדותי משהו. למרות
שהפגישה שלו הייתה עם קורני, לא נראה שהפריעה לו נוכחותי בחדר.
למעשה, הוא כלל לא התייחס אלי.
בשלב זה החל דו שיח משונה מאד בין קורני לאדון בלון. אני הייתי
רחוק מלהבין את הקשר בין הדברים: כל פעם היה קורני מצהיר הצהרה
כלשהי, ולאחר מכן השיא לו אדון בלון עצה, אך כזו שכלל לא הייתה
קשורה למה שאמר קורני. ניסיתי להאזין, למצוא איזשהו סדר הגיוני
בדברים, אך ללא הועיל.
אני לא אוהב עטי עפרון, אמר קורני. בגוד באשתך, אמר אדון בלון
בקולו העבה והסמכותי. דגני בוקר מחליאים אותי, אמר קורני. אתה
לא שותה מספיק, אמר אדון בלון. אשת דוד שלי היא אשה נפלאה, אמר
קורני. אתה מוכרח ללמוד לחשוב על עוד אנשים מלבד עצמך, אמר
אדון בלון.
בשלב מסויים נמאסה עליי ההאזנה לדבריהם של השניים. הם המשיכו
כך דקות ארוכות, ונראו שקועים מאד בהחלפת הדברים. לעתים נדמה
היה כאילו מדובר רק במעין משחק של השניים, כאילו גם הם עצמם
אינם יודעים מה משמעות הדברים האלה שהם פולטים. הבטתי בחדר בו
נמצאתי. לא היה שם שום דבר מאד מעניין, רק המוני ארונות, ועוד
הרבה יותר מגירות.
פתחתי את אחת המגירות. תחילה חששתי שאדון בלון לא יעריך את
חיטוטי בחפציו, אך במהרה שמתי לב שהדבר כלל אינו מעניין אותו.
הוא אפילו לא הביט לכיווני, רק המשיך בשלו יחד עם קורני, אז
המשכני אני בשלי. בתוך המגירה היו רק ניירות. היא הייתה מלאה
עד אפס מקום בדפים, חלקם נקיים וחדשים וחלקם ישנים יותר. אך
כולם היו מלאים בכתב יד סמיך. כיוון שכתב היד השתנה ממסמך
למסמך, הסקתי שאלה הם מכתבים ששלחו אנשים לאדון בלון, ולבטח
הוא החזיר להם בכתב את דברי חכמתו. פתחתי כמה מגירות נוספות,
רק כדי לגלות שכולן מלאות במכתבים מסוג זה.
התחלתי קורא כמה מהמכתבים. בחרתי באופן אקראי, כאלה שכתב היד
נראה לי קריא יותר או בולט יותר. אחד היה צפוף ונראה כאילו מי
שכתב אותו נתון היה בסערת רגשות וידיו רעדו. כך נכתב בו:
מרגיש רע. משועמם. שונא את כולם. תמיד עייף. מתנגש בקירות.
מתבלבל בבתים. לא מכיר אף אחד. אף אחד לא מכיר אותי. לא איכפת
לי. אלרגי להכל. שוכח פרצופים. שוכח שמות. דואג מזה שלא איכפת
לי. רואה ואינו נראה. שוחה ולא טובע. לא יודע לנהוג. לא חכם
מספיק. לא טיפש מספיק. מתמכר להכל. קר מדי. נבוך מדי. לא
נינוח. לא מעוניין. חסר סבלנות. כל הזמן עייף. לא רציני
מספיק.
המכתב הזה נמשך עוד ועוד, על פני כמה דפים. אך הפסקתי לקרוא
בשלב זה, שכן אדם זה על צרותיו לא עניין אותי. החזרתי את המכתב
למקומו במגירה. סובבתי את ראשי רק כדי לראות שהכל אותו דבר בצד
השני של החדר - קורני ואדון בלון עוד היו בשלהם. מחוסר תעסוקה
המשכתי לחפש מכתבים, שאולי תוכנם יהיה בעיניי מרתק מן הטרחנות
של הקודם.
כל העת הרמתי דפים, קראתי משפט אחד וזרקתי את הדף חזרה מחוסר
עניין. עד שנתקלתי באחד שכבר ממבט ראשון נראה לי שיש משהו
מיוחד איתו. קראתי את הכותרת ועברה בי צמרמורת: עלוקה אכלה את
לבי. כך היה כתוב שם. המכתב הזה לא היה כשאר המכתבים, שנראו
כאילו נכתבו כמעט בטירוף הדעת, מבחינת כתב היד כמו גם התוכן.
בעודי קורא התעוררה בי תחושה מוזרה, שזהו כתב ידי שלי שאני
קורא, והמכתב הזה - אני שלחתיו, בטרם שכחתי הכל. כך נכתב שם:
לאדון בלון שלום רב. אספר לך מעט על הבעיה שלי, ואולי תוכל
לעזור בפתרונה. אומרים שכל אחד צריך להתמודד עם בעיות כאלה
לבד, אבל אם תוכל לתת לי עצה טובה, בטח שהדבר לא יזיק.
החיים האלה כ"כ מתוסבכים. כ"כ הרבה אתה צריך לעבוד רק כדי
להמשיך לחיות. כ"כ הרבה דברים יש שם בחוץ שרק רוצים להרוג
אותי. מטורפים שמחסלים זרים ברחוב בלי שום סיבה. מכוניות שרק
מחכות לדרוס אותי. מלחמות שאני צריך להיהרג בהן. מחלות מין
סופניות. כ"כ הרבה עבודה אני צריך להשקיע רק כדי לשרוד את כל
הדברים האלה.
וכך קורה שיום אחד אתה שואל את עצמך: בשביל מה כל זה? האם אני
חי את חיי בצורה שמצדיקה את המאבק היומיומי הזה על עצם הקיום
שלי? הרי החיים כה קצרים הם. וכולנו רוצים שכשנהיה זקנים נוכל
להביט לאחור ולחשוב - זה היה נחמד. כל העניין הזה, החיים האלה,
זה היה די כיף. אבל אני? אני בדרך הבטוחה להיות זקן חולה נפש,
ערירי ובודד תוך שנים כה מועטות, וזה מוציא אותי מדעתי.
וזאת כיוון שאת כל חיי אני מעביר ברדיפה נצחית ומטופשת אחר
העלוקה שיושבת על ליבי ואוכלת אותו. איני יכול להיפטר ממנה -
איני יודע אם אני אפילו רוצה. אך היא מכלה את זמני, במאבקים,
בחיפושים, בתהיות אינסופיות - ואין אני מצליח לגבור עליה, ואין
היא מצליחה לגבור עליי. כך הולכים ומתרוקנים להם חיי, כאשר הכל
מושקע באותה מטרה אווילית, שאיני יכול לברוח ממנה. איני יכול
שלא לתהות, האם זה באמת כל מה שנועדתי לעשות בשנות חיי? האם
אלה יהיו זכרוונותיי לעת זקנותי?
אודה לך מאד אם תוכל לעזור לי.
במילים הללו הסתיים המכתב. כעת הייתי כבר בטוח למדי שאני הוא
האיש ששלח את המכתב הזה. התקרבתי שוב אל קורני, שעדיין עמד מול
השולחן ודיבר עם האדון בלון.
כעבור דקות ספורות הסתיימה סוף כל סוף החלפת הדברים בין
השניים. הבא בתור, צעק אדון בלון. קורני הביט החוצה והודיע לו
שאין איש המחכה להיכנס. ניצלתי את ההזדמנות ופניתי לאדון בלון.
הראיתי לו את המכתב שמצאתי קודם ושאלתיו - התוכל לומר לי, מה
ענית לאיש זה?
האדון בלון לקח מידי את המכתב וקרא אותו. לאחר מכן הוא מיד מעך
אותו בין ידיו וזרק אותו. מהו שמך וכיצד הגעת לכאן, שאל אותי.
אך זוהי בדיוק הבעיה שלי, עניתי לו, שבעצמי איני יודע מה אני
ומה אני עושה במקום הזה. הרי זה חמור מאד, אמר הוא, הכיצד הגעת
למצב הזה?
ובכן, עניתי, ההסבר הוא שעלוקה גנבה ממני את זכרוני. לא, בעצם,
אין זה מדוייק, חלק מזכרוני עדיין עימי; יותר נכון יהיה לומר,
שאת זהותי גנבה ממני העלוקה. כן, בדיוק את הדברים הללו - מי
אני וכל הדברים שקשורים אליי - זאת העלימה ממני העלוקה
בנבזיותה.
משסיימתי את דבריי הבחנתי בצדקתם. אכן, הצלחתי להגדיר היטב את
מצבי, כך נראה לי. לא זכרוני הוא שנעלם - עובדה ששבות ומופיעות
בראשי כל התמונות האלה. רק זהותי אבדה. אך האדון בלון נראה
הרבה פחות מרוצה, כיוון שהוא שוב שאל: מי אתה? ומה אתה מחפש
כאן?
אך כרגע הסברתי לך, השבתי בכעס, שאיני יכול לענות על השאלה
הזו, מי אני! אני יודע רק שאני מחפש את העלוקה שישבה על לבי
ואכלה אותו, וכעת איני יודע לאן ברחה. משאמצא אותה, אדע לענות
על השאלה הראשונה.
האדון בלון דפק בידו על השולחן ובקול כעוס זרק לעברי - אתה
מבזבז את הזמן של שנינו. השאלה היא מי אתה ומאיפה באת, אבל לא
רק זה; השאלה היא גם אם אי פעם ידעת לענות על כך. אך נראה
שאינך מבין זאת. אתה שופך מילים כה רבות סתם, בדיבוריך על
עלוקות וזהות ויתר הדמיונות הפרועים שלך. אם כן, חדל מלבזבז את
זמני ונסיים את השיחה הזו כבר עכשיו.
הבנתי את הרמז, ובעקבות כך אני וקורני עזבנו את חדרו של האדון
בלון. איני מבין מה הוא רצה ממני, הצטדקתי בפני קורני, כל
שאמרתי לו היה רק האמת. על איזה דמיונות הוא דיבר? כנה וגלוי
לחלוטין הייתי. בכל מקרה, לא הייתה לו שום סיבה לכעוס עליי.
קורני משך בכתפיו. זהו האדון בלון, אמר, לפעמים הוא מגיב בצורה
בלתי צפויה - אך עדיין הבן אדם הוא גאון. הייתה שתיקה רגעית,
ואז הוא אמר: שמע, הייתי רוצה לשאול אותך משהו. הרי עלוקה, זהו
דבר רע, הלא כן? אם כן מדוע אתה מחפש את אותה עלוקה עליה אתה
כה מרבה לדבר? לא עדיף לך לברוח ממנה רחוק ככל האפשר?
צחקתי. כפי שאתה מציג את הדברים, אמרתי, זה באמת נראה מאד פשוט
- אך למעשה העניין מסובך בהרבה. עלוקה, עלוקה שיושבת על לבך
ואוכלת אותו - ובכן, אלה אינן מילות גנאי. אתה מבין מה אני
אומר?
שוב הייתה שתיקה שלאחריה אמר קורני - לא, לצערי איני מבין. אך
אני מניח שכך צפוי, תמיד אמרו לי שאני תמים. כנראה שאני לא
יודע לקלוט את כל המורכבויות הקטנות האלה של החיים, אה? טוב,
נראה שאלך כעת.
אך אני עצרתי בעדו ושאלתיו, לאן מועדות פניו? הוא השיב שהוא
חוזר לביתו. שאלתי אותו אם הוא גר קרוב, מכיר אנשים מהסביבה
פה. הוא ענה שכן. שאלתי אותו אם יש איזשהו סיכוי שאולי הוא
מכיר אדם בשם בנט? גם כאן הייתה תשובתו חיובית. ביקשתי ממנו
שיסביר, אם אין זו טרחה גדולה מדי, היכן אוכל למצוא את בנט.
קורני שאל אותי, האם אני ובנט חברים? כן, עניתי, אבל אני שונא
לבלות בחברתו והוא מרגיז אותי; כאשר אני איתו אני נהיה לחוץ
ועצבני, אך בכל זאת אני ממשיך לבקר אותו, מתוך הרגל ונימוס.
כלל לא ידעתי מהיכן הגיעו המילים האלה, ואם אמת היו או שקר,
שכן מלבד שמו לא זכרתי יותר מדי מבנט. אך זאת מצאתי עצמי
אומר.
ודאי שאני מכיר אותו, אמר קורני, גם אני הייתי מיודד עימו לפני
זמן מה; אך בשנים האחרונות לא ראיתיו. אם תרצה, אוכל לקחת אותך
לביתו, זה כאן קרוב. עניתי בחיוב, אך אמרתי שהוא לא חייב
לטרוח, די שיסביר לי כיצד להגיע למקום; אבל קורני התעקש ואמר
שהדבר כלל אינו טרחה. הסכמתי, הודיתי לו על נדיבותו ואמרתי
שנצא לדרך.
הוא התחיל ללכת. קורני הלך די מהר, עובר בין המסדרונות
בידענות. עברנו דרך אולמות רחבי ידיים ומעברים חשוכים, עד
שלבסוף נעצרנו ליד דלת. כאן, אמר קורני, גר בנט.
דפקתי בדלת. לאחר כדקה שלא הייתה שום תגובה מבפנים, דפקתי שוב,
מעט יותר חזק הפעם. כעת יכלתי לשמוע צעדים מתקרבים לדלת,
ובמהרה היא נפתחה - אך לא בנט עמד שם, כי אם אישה צעירה ונאה
למדי. שלום, אמרה. הפניתי מבטי לקורני בחיפוש אחר הסבר, אך
פניו אמרו שהוא היה מופתע בדיוק באתה מידה. שאלתי: האם אין זה
ביתו של בנט? לא, אין כאן שום בנט - כך אמרה האישה. מלמלתי
תודה רבה ופניתי ללכת, אך אז היא קראה בקול: אה, נדמה לי שאני
יודעת; קניתי את הדירה הזו מאחד בשם בנט. אבל זה היה בשנה
שעברה.
זה מסביר את זה, אמר קורני. הוא פנה אלי בנימה מתנצלת באומרו -
דומה שסחבתי אותך לכאן לשווא. עוד בטרם ניתנה לי הזדמנות לענות
אמרה האישה: אתם נראים עייפים, תרצו להיכנס לשתות משהו? אני לא
הייתי נלהב מהרעיון, שכן רציתי להמשיך בחיפושי, אך קורני מיד
הסכים, ובהתלהבות שנראתה לי משונה. גם אתה בא? היא שאלה. לא
היה לי שמץ של מושג לאן להמשיך מכאן לבד, ונאלצתי להסכים.
ישבנו אצלה במטבח ושתינו. היא וקורני פטפטו ללא הרף, כאשר הם
מדברים על שלל נושאים שונים, מצחקקים ומסכימים ביניהם כמעט על
הכל. הרגשתי שנוכחותי הייתה די מיותרת, אך עדיין רציתי להמשיך
ולהיעזר בקורני בחיפושיי. ניסיתי להחזיר את כולם לבעיה שלי
בשואלי את האישה: האם יש לך מושג היכן נוכל למצוא את בנט?
היא הפסיקה את שיחתה עם קורני לרגע ואמרה: מה? אה, לא. לא
יודעת. ניכר בה שהיא לא אהבה את הקטיעה הבלתי רצויה הזו, ומיד
לאחר מכן היא חזרה לדבר עם קורני.
כך עברו להן הדקות ואני השתעממתי. הדבר התחיל להזכיר לי את
המפגש עם קורני אצל האדון בלון, כאשר ברור לחלוטין שאין לי מה
לחפש בחדר זה, בו יש לשני האנשים עניינים משלהם. כיוון שלא
נראה היה שקורני יסיים פה בקרוב, קמתי ממקומי ואמרתי שאני חושב
שאלך. רגע, אמרה האישה - עדיין בלי להביט לכיווני - לפני שתלך,
עבור דרך הסלון. יש שם על השולחן מעטפה, שבנט אמר שמיועדת לאחד
מחבריו, למקרה שזה יעבור כאן. בדוק האם זה אתה, כבר שנה המעטפה
הזו יושבת פה סתם.
עשיתי כדבריה. אכן, על השולחן בסלון ראיתי מעטפה חומה שמנה. לא
היה כתוב עליה שום דבר. לא יכלתי להיות בטוח שאכן אלי כוונה
המעטפה, ולא לאיזה חבר אחר של בנט, אך פתחתיה בכל זאת. הדבר
הראשון שנשפך מתוכה היה פתק. הוא היה קצר, ונכתב בכתב יד לא
מזוהה, כנראה של בנט. כך נכתב שם:
שלום! שכחת את זה כאן בפעם האחרונה שהיית פה. נראה שכעת באת
לקחת את זה, ואני כבר לא גר פה. ובכן, אני מקווה שהדבר לא חסר
לך במהלך מסעותיך, וגם אני מקווה שבשעה שאתה קורא את הפתק הזה
כבר מצאת את אותה עלוקה שהטרידה את מנוחתך.
וזה כל מה שנכתב בפתק. הבנתי שכנראה והדבר היה מיועד אליי, ורק
הצטערתי שלא היה כתוב שם בשום מקום במעטפה הזו, שכן הדבר כבר
התחיל להציק לי, שלא ידעתי את שמי. אך לא הפתק היה עיקר תכולת
המעטפה, כי אם קופסה שחורה מסתורית. פתחתי את הקופסה, ובתוכה
מצאתי מראה.
בראותי את המראה עלה בי עוד זכרון. פעם הייתי נושא איתי את
המראה הזו לכל מקום. באותם ימים, היה לי איזשהו דיבוק משונה
למראות. כל פעם שהייתי נתקל באחת, מצאתי עצמי יושב ומסתכל שעות
על ההשתקפות שלי, מביט בעצמי ומהרהר. בפרט זכרתי פעם אחת,
שהייתי מיואש ואומלל במיוחד. לא זכרתי מדוע באותו הרגע, רק
שהרגשתי נורא ואיום, כאילו אני קבור חי בין ארבע קירות ביתי.
הרגשתי שאין ספק שכל מה שעשיתי עד עכשיו היה טעות אחת גדולה,
וזה מוכרח להימחק. הלכתי והשלכתי לזבל את כל המראות בבית שלי,
הן נראו לי מיותרות לפתע. במחשבה לאחור זה נראה לי דבר די מוזר
לעשותו; אך באותו רגע דומה שהיו לי שיקולים אחרים. לבסוף הגעתי
למראה האחת הזו, שמצאתי גם כעת ובראותי את השתקפותי שם נעצרתי
ולא זרקתי אותה לשקית האשפה, אלא התחלתי מדבר עם השתקפותי, כפי
שנהגתי לעשות רבות.
תראה את עצמך, אמרתי. תראה לאן אתה הדרדרת. מדבר אל עצמך בגוף
שני. שוב פעם מנסה למחוק את עצמך ולהמציא את עצמך מחדש, ולמה
זה? רק כי אתה לא זוכר מי אתה באמת. אתה צריך את כל התחפושות
האלה, כל הזהויות האלה, המתחלפות מדי יום ולילה, רק כי אתה כבר
לא זוכר מי זה באמת אתה.
לאחר שאמרתי את הדברים הללו פסקתי ממעשיי, הנחתי בצד את השקית
בה אספתי עד כה את המראות, ונשכבתי עם פניי על הרצפה. מאז תמיד
סחבתי איתי לכל מקום את המראה הקטנה. עד ששכחתי אותה אצל בנט,
ככל הנראה.
כאשר נגמר הזכרון, מצאתי את עצמי שוב יושב ומביט באותה המראה.
ושוב, ממש כמו פעם, הייתי מהופנט מהמראה של ההשתקפות שלי ועברו
בי מחשבות בקצב מסחרר. מיהו בכלל האדם הזה, שאני מביט בו? האם
אדם טוב או רע הוא? האם חברים רבים לו? האם עשיר או עני? ככל
שאני גיליתי יותר על עברי, נראה היה שהוא בדיוק כמו ההווה. האם
יתכן שבאמת זה כל מה שחיי תמיד היו? שתמיד רדפתי אחרי העלוקה
שיושבת על לבי ואוכלת אותו? שאף פעם לא ידעתי מי אני? בכל
מקרה, הכל הוביל לעלוקה. היא העלימה ממני את הזהות שלי. רק אם
אמצא אותה אוכל להתחיל לדעת מה לעשות.
השארתי את המראה שם, שכן לא היה לי איך לקחת אותה עמי. פניתי
חזרה למטבח, לנסות לשכנע את קורני לבוא, להמשיך איתי. אך
משהתקרבתי לחדר, ראיתי שאין טעם לנסות ולקרוא לו: הוא ובעלת
הבית כבר היו מחובקים, מתנשקים בלהט. לא טרחתי להפריע להם, אלא
פשוט יצאתי מהדלת הראשית.
עמדתי בפרוזדור די אובד עצות. הרגשתי מדודכך שקורני לא ממשיך
איתי. הרי אני איני יודע אפילו מי אני, ואני אמור למצוא איפה
אני ולאן ללכת לבד? כלל לא הכרתי את האזור, ובהביטי סביבי הכל
נראה זר ולא ידעתי לאן לפנות. אלא שמחשבותיי נקטעו בידי רעש
גדול של צעדים, צעדי ריצה כבדים, ההולכים ומתקרבים אליי.
כאשר ראיתי את האדם הרץ לקראתי, נרתעתי מעט. מראהו בהחלט היה
סיפור בלתי שגרתי. הוא לבש מכנסיים ורודים בהירים אך לא עטה כל
חולצה, וכל ראשו מלא היה שערות, זקן עבות ומדובלל משתרע בין
לחייו לסנטרו. בהתקרבו אלי החל מאט, עד שנעצר ממש לידי. מי
אתה, שאלתי אותו.
אני מטורף, השיב הוא בצעקה. או לפחות כך אומרים כולם. הם
קוראים לי מטורף, כי אני עושה כל מה שהם היו רוצים לעשות אבל
לא מעזים כי הם צבועים ושקרנים. אבל זה לא מפריע לי. להיפך, זה
מחמיא לי שהם רואים בי מטורף.
לא ממש ביקשתי מהתמהוני הזה שיגולל באוזני את סיפור חייו. בכל
מקרה, עמדתי נבוך, לא מבין מדוע הוא נעצר לידי. עד שהמטורף
שאל: ואתה, מה הבעיה שלך? עזוב, השבתי, זה לא מעניין אותך.
המטורף צחק ואמר: הנה אתה רואה, גם אתה כמוהם, מתחיל עם השקרים
והעמדות הפנים. אני יודע בדיוק מה אתה רוצה לעשות כרגע. חכה פה
דקה.
המטורף פתח את דלת הדירה ממנה זה עתה יצאתי. שמעתי קצת צעקות,
וכעבור כמה שניות הוא יצא כשהוא סוחב אחריו את קורני בכח. לאחר
מכן הוא טרק את הדלת של הדירה, והיכה את קורני באכזריות עד
שהאחרון איבד את הכרתו. משסיים לעשות זאת פנה אלי המטורף:
הנה אתה רואה. זה מה שבאמת רצית לעשות, תודה שלא. אבל לא הרשית
לעצמך, כי ידעת שקורני עשה מעל ומעבר בעצם זה שלקח אותך לדירה,
והוא לא חייב לך שום דבר, כך שאין לך זכות לבוא אליו בדרישות.
זה מה שאמרת לעצמך. אבל זה לא מה שהרגשת. מה שהרגשת זה שאתה
רוצה לפוצץ את הבן אדם הזה במכות, כי במקום לבוא איתך ולעזור
לך הוא מתחיל עם איזו בחורה. אתה פשוט רצית לגרום לו להתחרט על
זה, אבל במקום להודות בזה צינזרת את מה שאתה מרגיש. אז הנה,
תגיד את האמת, זה לא מה שבאמת היית רוצה לראות?
לא יכלתי שלא להסכים איתו. עדיין הייתי בהלם ממה שזה עתה
ראיתי, ורק מלמלתי לעברו של המטורף - אולי תוכל לעזור לי למצוא
את העלוקה שיושבת על לבי ואוכלת אותו?
הוא נאנח, אמר שכדאי שאני אקשיב לעצמי קצת יותר מדי פעם. לאחר
מכן הוא תפס אותי, סובב אותי כך שגבי יהיה אליו, והכניס יד
לתוך חולצתי. חשתי כאב חד לרגע, ולאחר מכן שמעתי את צעדיו של
המטורף מתרחק במהרה. כשהסתובבתי היא כבר עמדה שם מולי,
העלוקה.
הבטתי בה פעור פה. אלוהים, היא הייתה כמעט בגובה שלי. כמה
מתאים לך, אמרתי לה, שתסתתרי על גופי שלי כל הזמן הזה, בעת
שאני מחפש אותך, במקום לבוא ולדבר איתי בצורה מכובדת. העלוקה
רק הסתכלה עליי, הניעה את רגליה השמנוניות, והשיבה - אתה פשוט
לא מסוגל להבין אותי, מה? הנה אני פה. מה אתה רוצה ממני?
אני רוצה את החיים שלי, אמרתי לה. את לקחת ממני הכל. את לקחת
ממני את הזהות שלי. אני כבר לא יודע מי אני. אפילו את השם שלי
אני לא זוכר. החיים שלי אינם חיים, הם רק חיפוש אחד ארוך
אחריך; אני עובר בין אנשים, מקומות, ובכל מקום אני חושב רק על
דבר אחד: איך להגיע אלייך. החיים שלי הם רק שברי משפטים, שברי
זכרונות, שברי שיחות ושברי רגעים. זה לא מגיע לי. אני רוצה
לחיות. אני רוצה לדעת מי אני. חייב להיות יותר בחיים מאשר רק
לרדוף אחרי יצור גועלי שכמוך.
העלוקה האזינה לדברי. לאחר שנשתתקתי התחילה היא לדבר: איזה
אוסף של שטויות. למה רק לך מותר לבכות כמה רע לך? אתה חושב
שאני מרוצה מהעניין הזה? אני לא אשמה. זה רק אתה. תסתכל סביבך,
מי עוד עושה כל כך הרבה בעיות? אני יכלתי להיות פרח. יכלתי
להיות ציפור. יכלתי להיות אינספור דברים יפים ונפלאים, אילולא
זכיתי לקללה הזו שנקראת אתה. רק בשבילך אני עלוקה. רק אתה חייב
לסבך הכל.
בקושי הקשבתי לדבריה, וצעקתי כנגדה - החזירי לי את הזהות שלי!
היא לא היססה לרגע וענתה: אני בכלל לא מבינה מה אתה רוצה ממני.
אחרי הכל, אני העלוקה שלך, ולא של אף אחד אחר. אני לא לקחתי
ממך דבר.
הזהות שלי! צעקתי שוב. איפה הזהות שלי? את העלמת אותה, את
השכחת אותה ממני. החזירי לי אותה! העלוקה בשלה, אומרת שאינה
יכולה לעזור לי. נמאס לי מכל הדיבורים הסתמיים הללו ופשוט
התנפלתי עליה. אם היא מבינה רק כח, זה מה שתקבל.
התקוטטנו בפראות למשך מספר דקות, עד שכבר חשבתי שהכנעתי אותה.
הצמדתי את גבה לקיר, אוחז בה בחוזקה, וציוויתי עליה להחזיר לי
את הזהות שלי. אך היא בתנועה מהירה העיפה אותי מעליה והפילה
אותי כשפניי לרצפה ואני זועק מכאב. לקח לי כמה שניות להתאושש
מן המכה וכאשר קמתי מן הרצפה היא לא הייתה שם. הבטתי סביבי,
מאחוריי, לפניי, ולא ראיתי אותה - היא פשוט נעלמה.
לכל הרוחות, היא ברחה לי. היכן אמצא אותה שוב? לכאורה לא נותר
ממנה זכר, שום רמז לא היה לי לאן הלכה. אבל אז מצאתי משהו
שיוביל אותי אליה - הריח. יכלתי לזהות את הריח הזה מקילומטרים.
זה היה ריח די נחמד, בהחלט חביב. התחלתי ללכת בעקבותיו. מצאתי
שאני מתחקה אחר כיוונו של הריח בקלות, וצעדיי התגברו עד שמצאתי
עצמי רץ מהר מאד.
לבסוף הוביל אותי אפי לדלת סגורה. פתחתיה והבטתי סביבי. המקום
נראה לי מוכר להחליא. אכן, הייתי כאן בעבר; הייתי כאן רק לפני
כמה שעות. היה זה אותו טרקלין, שבמרכזו אותו שולחן, סביבי ישבו
אותם עשרה אנשים ופיטפטו, בו ביקרתי אחרי אותה שיחה שלי עם
בנט, כאשר רק לראשונה הבחנתי בכך שזהותי נגנבה ממני. עדיין היה
הכיסא בו ישבתי ריק.
הבטתי על הפרצופים. רק האנשים שדיברתי איתם קודם היו שם, שום
דבר לא השתנה. לא מצאתי את העלוקה בשום מקום. הכל היה כ"כ
מוכר: שוב פעם אני מגיע לאותו מקום, שוב פעם בחיפוש אחריה. אם
כן, כל היום הזה העלה חרס: הייתי קרוב אליה, כבר תפסתי אותה,
והיא ברחה שוב. וכעת? כעת אני נמצא בדיוק באותו מצב שבו
התחלתי. אפילו באותו המקום.
יאוש התחיל להשתלט עליי, ושוב אותו חוסר ודאות נורא, חוסר
אונים מול כל העניין הזה. לאן יכלתי ללכת מכאן? לבטח היא כבר
הספיקה להתרחק. הרגשתי עייף מאד. לא היו בי הכוחות לשוב ולרוץ
אחריה. הרגשתי לבד. אפילו אני לא הייתי שם, אפילו את עצמי לא
מצאתי, אף אחד לא יכל לעזור לי. כל האנשים האלה, האם הם חברים
שלי? האם הכרתי אותם פעם? מדוע הם אינם שמים לב אלי? הם סתם
ישבו שם והמשיכו לקשקש, מתעלמים כמעט במופגן מנוכחותי.
הדבר הכעיס אותי פתאום. הנה אני עומד לפניהם באפיסת כוחות
ויאוש תהומי, והם אינם מוצאים לנכון אפילו לשאול אותי מה קרה?
אילולא הייתי דואג מכמות כה רבה של דברים אחרים באותו רגע,
הייתי אפילו נעלב. תהיו בשקט לרגע, הפטרתי. אין תגובה. תשתקו
שנייה, אמרתי בקול רם יותר. אין תגובה. תשתקו, צרחתי בכל
גרוני, והנה אכן השתררה דממה וכל העיניים הורמו אליי.
האם אתם יכולים לעזור לי? אמרתי בקול רועד, בעוד הזיעה ניגרת
ממצחי ומדביקה את בגדיי לעורי. האם אתם יכולים לעזור? אני מחפש
עלוקה. אני מחפש עלוקה שיושבת על לבי ואוכלת אותו, אבל היא
ברחה לי. מישהו פה ראה אותה? מישהו פהי ודע היכן אוכל למצוא
אותה?
הייתה דממה למשך כמה רגעים. לבסוף קם אחד מהיושבים, התקרב אליי
ואמר בשקט - בוא החוצה, אין זה ראוי לדבר על נושאים כאלה בחברת
אנשים כה רבים. יצאנו מהטרקלין.
שמע, אמר האיש, אני מבין את הבעיה שלך, אבל אני לא יכול לפתור
לך אותה. זה דבר שכל אחד צריך להתמודד איתו לבד. אני יכול רק
להגיד לך, שהעניין עם עלוקות הוא שהן אף פעם לא מתרחקות יותר
מדי. באמת שאני לא יודע איפה העלוקה הזו שאתה מחפש, אבל אם זו
באמת העלוקה שלך, היא לא יכולה להתקיים בלעדיך. לא הייתי מחפש
יותר מדי רחוק.
האיש סיים את דבריו וחזר לחדר ממנו בא, סוגר מאחוריו את הדלת.
חשבתי על מה שהוא אמר. אובדן הזכרון הזה שתקף אותי, האם יתכן
שהשמיט ממני גם כמה מהדברים הבסיסיים ביותר? האם יתכן שהעלוקה
תתקיים כלל מבלי שתהיה קרובה מספיק לדמי? הכל עדיין אפוף היה
ערפל כבד, פרטים כה רבים היו חסרים לי, אך פתאום נדמה לי שבכל
האפילה הזו ראיתי שביל אור קצרצר של הבנה. באותו רגע הבנתי
איפה העלוקה.
היא שוב הצליחה להביך אותי ולשים אותי ללעג. עד שמצאתי אותה
וכמעט תפסתי אותה, היא שבה והסתתרה - בדיוק באותו מקום. בזמן
ששכבתי על פני, מתאושש מן המכה שקיבלתי ממנה, היא שבה וזחלה
מתחת לבגדיי על גבי. בעוד אני רץ כאחוז טירוף בעקבות הריח שלה,
לא חשבתי לרגע על כך שהריח לא בא מהדרך בה הלכתי, אלא ממני.
הושטתי יד אל מאחורי גופי, הנחתי יד מתחת לחולצתי והעפתי אותה
החוצה. ושוב עמדנו פנים אל פנים, אני ואותה העלוקה. הפעם לא
בזבזתי זמן. שאלתי אותה, האם היא כבר מוכנה להחזיר לי את הזהות
שלי? מיד ראיתי שהתשובה לא חיובית, אלא היא מתחילה לברבר
ולמשוך זמן. לי עצמי כבר נמאס מכל הדיבורים הללו, והעדפתי לתת
לאגרופיי לדבר.
הריב הזה היה ארוך יותר מקודמו, כאשר אף אחד מאיתנו לא מצליח
להכניע את השני. כעבור זמן מה הייתי כבר חבול, ומעל הכל עייף -
איזו עייפות נוראה אחזה בי, כמה רציתי לישון. אך המשכתי להילחם
בה, מזכיר לעצמי שזו הזדמנות של עכשיו או אף פעם, אך היא
בשלה.
עצור, אמרה העלוקה, פתאום. עצור. זה לא חייב להיות ככה. אני לא
מבינה למה אתה צריך להפוך את זה למסובך כל כך. מדוע אינך עוצר
לחשוב, במי אתה נלחם? אני אינני שום דבר בלעדיך. אתה יודע שאני
חלק ממך, ובלעדיך אין לי קיום. בעצמך אתה נלחם ותו לא. לא אני
לקחתי ממך את הזהות שלך, ולא אני האשמה בכל הבעיות בחיים שלך.
אנחנו יכולים להכות אחד בשני עד מחר, עדיין לא תזכור מי אתה,
כיוון שאת הדבר הזה איבדת עוד מזמן. זו האמת - מעולם לא באמת
ידעת. אבל זה לא חייב להיות ככה. אנחנו יכולים להתחיל מהתחלה.
אתה רק צריך להגיד כמה מלים, שניים-שלושה משפטים וזה הכל יהיה
יותר טוב.
כל זמן שהיא דיברה אני עמדתי מולה. פסקתי מן המאבק לרגע,
ועשיתי עצמי מקשיב. היא קנתה את ההצגה, ובדיוק כשהיא חשבה שאני
ממש מאזין לדבריה ניצלתי את ההזדמנות והעפתי לה בעיטה.