אז מאיפה מתחילים מכתב כזה?
כל כך הרבה לומר, והמון מילים פלספניות ופלצניות קופצות לי
לראש, אבל החלטתי להשאיר אותן בצד ולהיות מי שאני באמת.
אני באה לבית ספר רק בשביל לראות אותך, להתבונן עליך מרחוק,
להסתכל ולבחון כדי שאחר כך יישארו לי תמונות שלך בראש ואני
אוכל לפנטז על איך אני מספרת לך מה שיש לי בראש.
להגיד שזאת אהבה אני לא יכולה, כי איך זאת אהבה אם אני בקושי
מכירה אותך, למרות שזה כבר שנה נמצא אצלי, בראש, בלב, בבטן,
בכל מקום אפשרי, ומשום מה אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך כל
כך טוב.
יש קטעים שלפעמים אני באמת קולטת את המבט שלך לכמה שניות מולי
ונתפס בעיניים שלי מרחוק, אתה עם החברים שלך ואני עם החברים
שלי.
יודע מה? אולי זאת סתם פנטזיה על חבר, כדי שיהיה מישהו שיהיה
איתי ויעביר לי את הזמן ואתה דוקא נפלת לי בגורל, הרי לפני כן
בכלל לא שמתי לב אליך. אבל אתה עדיין תהיה בגדר פנטזיה בלבד כי
אני פחדנית, ומתבוננת מרחוק על כל מי שחשבתי אי פעם.

לפעמים אני חושבת שכשאני אמות, כל החברים שלי יגידו לך שהייתי
"דלוקה" עליך ולא הפסקתי להסתכל. אבל רק מרחוק. מרחוק.

אולי זה לא יקרה. אולי אני אגיד לך את זה לפני שהכל ייגמר.
ואולי באמת יש לך איזה רגש שם. אבל אני חוקרת, רואה, מתבוננת,
מסתכלת, בוחנת אותך, את העיניים, את התנועות, את ההתנהגות ואת
המבטים שלך עלי, אבל רק אם זה היה מקרוב.

שלך,
מלאך לבן.