שכנה קשה היא בעיה
ובבניין צרה צרורה
ואם מצאה לה גם בן ברית
אין סוף לריב ואין אחרית.
כל היום היא מתלוננת
ספונג'ה אקסטרה מארגנת
ענני בושם מפזרת
ואת כספה אצלה שומרת.
שנים רבות כאן במלונה
ועדיין לא הפכה עורה
להפך, כמוה מתרבים
בני מינה הנתעבים.
סימן זיהוי יש לכולם
שתי מכוניות ובית רם
מכתב רשום לא יקבלו
בדלת פעמון נתקו
בטלפון תוקעת פקס
תריס החלון תמיד מוגף.
את דמי הועד בכיס שומרים
שיחזרו אחריהם כל השכנים
ובלבם מהמהמים
זמזום סיפוק ללא סייגים -
"דפוק נא דפוק נא בדלתי
הרי אדם חשוב אני,
דפוק הקש והתאמץ
כתוב לי מכתב, צלצל, בקש.
אני הרי כל כך חשוב
אתה הרי כל כך עלוב
תגיד תודה שאני כאן
ולא בוילה באי-שם,
ודע, כי מלך לא משלם אף פעם
הן ניחוח הודו הוא פיצוי של טעם.
נשפץ את הבית, נחפור את הגינה
נגרש את החתולים, נעליב את השכנה,
נתייהר בעושרנו בכל השכונה,
ודווקא לא נעבור מכאן דירה.
הן בוילה בודדת נהיה אפסים
בין שווים לנו ואף יותר עשירים
שם נהיה נסיכים ללא נתינים
ולא נוכל ליהנות ולהציק לאחרים.
כי אדם נעים הוא אדם מטומטם
חיוך על פנים הוא טעם לפגם
אנשים כאלה הם חלשים וטיפשים
ונועדו להיות רק גזע עבדים.
טעם הרשע כעסיס המתוק,
לעולם לא נרווה, הבו לנו עוד."
שואלת המחברת, "שילכו לעזאזל ?
עם שכנים שכאלה יש חשק לקלל.
טוב שאין זה מנהגם של
כל בני ישראל,
ובמקום לחשוב על זדון ועל רע
מוטב אתרכז ואכתוב לי שירה
או אפילו מקאמה קטנה מאולתרת
כל עוד נפשי נקיה ונשמרת
ואם כאן פגעתי בשם או מדינה
אין זה מכוון ורק מפאת החריזה
ובכלל, זה בצחוק, זוהי רק בדיחה
כולם מושלמים בדין ובהלכה."