[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נחום ונגרוב
/
צב השעה

סקורפי נמלט על נפשו.
זה יום תמים שלא בא אוכל אל פיו. קרני השמש האחרונות הטילו אור
אדמומי על גופו השחור-צהוב, שזחל בין החוליות הצהובות, במטרה
להגיע למקום מסתור בו יעביר את הלילה.
הוא נרעד בהיזכרו במפגש האחרון עם סוסי-הפרא האצילים, שלושה
ימים קודם לכן. הם כמעט ורמסו אותו בפרסותיהם החזקות. למזלו
הופיעה להקת דובים מן היער הסמוך והניסה אותם. הדובים הללו לא
היו חברים בממלכתו של אריק, מלך החיות, שמועצתו הוציאה על
סקורפי חוזה. גזר הדין ניתן בעוון עקיצת הגור הקטן של לילי,
הלביאה המלכותית.
סקורפי פנה אז אל המדבר, במטרה לחמוק מעקבותיהם של הסוסים. אבל
אתמול הבחין בו שלמה הגמל חד-הדבשת, וללא ספק דיווח עליו לאחיו
הגמלים. קיצו של סקורפי מובטח, אלא אם כן ימצא דרך לעזוב את
היבשת הזו למקום בו לא שמעו על אריק ועל ממלכתו.
סקורפי נזכר בערגה בירבוע אותו זלל בתאווה בלילה שלפני ליל
אמש. הירבוע מעד אל תוך השוחה בה שכב, והעיר אותו משנתו. זו
הייתה סעודת מלכים.
"לא נורא", חשב לעצמו. "עקרבים מסוגלים להתקיים מספר ימים ללא
מזון".
הוא חפר לו שוחה קטנה בתחתיתה של חולית זהובה, נכנס לתוכה
ונרדם.

"סקורפי בן עוולה! היכון לקבל את המגיע לך!" יילל לעברו אלק,
המנהיג של עדת כלבי הדינגו ששעטה לעברו. היה זה ביום המחרת,
מספר שעות לאחר שהמשיך בדרכו מן המדבר אל תוך הערבה.
סקורפי לא ענה. הוא זינק שמאלה, כדי לחמוק מעדת הכלבים.
"לא תוכל לחמוק! אנו מהירים ממך!" רעם קולו של אלק.
העקרב הנרדף המשיך את זחילתו המהירה והשקטה אל תוך איזור של
עשב. עד מהרה היה העשב גבוה דיו להסתיר את גופו הנמוך של
העקרב.
הוא ידע שזו רק הפוגה קצרה. כלבי הדינגו יכלו לעקוב אחריו
באמצעות הריח.
לפתע צד את אוזנו זמזום טורדני. הוא נעצר וטלטל את ראשו, מחפש
אחר מקור הקול.
הייתה זו דבורה. סקורפי התכווץ בחשש אולם זו התעלמה ממנו
והמשיכה בחיפושה אחר צוף.
הוא המשיך להתבונן סביב, תר אחר דבורים נוספות. רעיון נפל
במוחו.
מאחוריו שמע את נביחותיהם של כלבי הדינגו. "הוא בכיוון
דרום-מערב! אל תתנו לו לברוח!" הוא חייך לעצמו.
הוא המשיך לזחול, לאט... לבסוף מצא את אשר חיפש: עדת דבורים
מזמזמות סביב תל. כאן הכוורת.
הוא הזדקף, פנה לאחור וצעק: "אלק, יא כלב נבזה! אביך היה
כלב-תחש, ואימך אכלה במבה לארוחת בוקר!"
שאגות כעס עלו לעברו בתגובה. הכלבים התקבצו ושעטו לעברו.
הוא צחק, וזינק בקשת מעל לתל.
"בואו, תפסו אותי אם תוכלו!"
הכלבים לא היססו. הם התקדמו לעברו בנהמות פרועות.
לפתע הם עצרו והחלו להתגרד. הדבורים, שמנוחתם הופרעה, עקצו
אותם במרץ. סקורפיו, תשומת הלב של אויביו מוסחת ממנו, המשיך
בדרכו.

לאחר כשעה עצר העקרב למנוחה. הוא מצא שלולית קטנה והרווה את
צמאונו. אחר כך צד לו כמה חגבים קטנים והשביע את רעבונו. אח"כ
הלך לשכב תחת עץ עוזרד. "הדרך ארוכה ומפותלת... אני נופל וקם
נופל וקם נופל וקם", זימר לו סקורפיו בעליצות.
לפתע שמע קול: "קרא! קרא!" הוא ענה: "מה אקרא?" והביט אל על.
על ענף עמד עורב.
העורב הבחין בו ופנה להימלט. סקורפי טיפס על העץ ומצא קן. בקן
היו גוזלים שצייצו ברעבתנות. סקורפי טרף אותם בשקיקה, עד
האחרון, התערסל לו בקן ונרדם.
עם עלות השחר המשיך העקרב בדרכו. יום ארוך זה היה, אך הוא לא
עצר, יודע כי עליו להמשיך ולהתרחק אם חפץ חיים הוא.

למחרת הגיע העקרב אל קצה המסע. לפניו נפרש אגם וויקטוריה,
הגבול של האיזור שנשלט על ידי אריק וחבר מרעיו. אך שום כלי שיט
לא נראה באופק.
סקורפי מישש את שקיק הדינרים שהיה קשור למתניו. הזהב היה איתו
- סכום שיש בו כדי לשחד כל אדם, אך שום זכר לבני אנוש לא היה
באיזור נידח זה של אפריקה.
הוא החל להתקרב בזחילה אל המים. "בזהירות!" נשמע לפתע קול ממש
לפניו. צב-מים היה שרוע על גבו, משתזף בשמש.
"מה מעשיך?" התעניין סקורפי בשלומו של היצור.
"'תה לא רואה? 'ני 'שתזף!" כעס הצב.
"אפשר לעניין אותך בעיסקה משתלמת?"
הצב קרקר בחשדנות. "איזו עיסקה-קה-קה?"
"אני צריך לעבור לצד השני של האגם. אם תעביר אותי, זה שלך",
קשקש העקרב בשקיק הדינרים.
"בשביל מה הדברים האלה טובים?" פקפק הצב בכדאיות העיסקה.
"אתה נותן אותם לבן-אדם, הוא נותן לך אוכל טעים כאוות נפשך, או
כל דבר אחר שתבקש ממנו", פיתה אותו העקרב.
"נו, שיהיה", פיהק הצב. "ממילא משעמם פה".

הצב שחה, ועל גבו העקרב. הדרך, כמאמר השיר, הייתה ארוכה
ומפותלת בשל זרמי המים והרוחות, וכובד משקלו של העקרב לא החיש
את מהירותו הנמוכה ממילא של הצב.
"ספר לי סיפור", ביקש הצב.
"פעם היה שועל רזה ורעב. הוא הלך הלך הלך, פתאום ראה כרם, אבל
לכרם היה גדר. הסתובב הסתובב הסתובב השועל, עד שמצא פירצה.
קטנה הייתה הפירצה, אבל בגלל שהשועל היה רזה, הוא הצליח
להיכנס".
"מה זה שועל?"
"חיה כזו, דומה לחתול, רק קצת יותר גדולה. בכל אופן..."
מדי פעם היה הצב מוצא צמח-מים צף ועוצר לידו למנוחה. כך נמשך
המסע, עד שאזלו לסקורפי משלי השועלים והוא עבר לספר על עקרבים.
הוא סיפר לצב חוויות מילדותו.
בסוף נגמרו לעקרב הסיפורים. "זהו, אין לי יותר סיפורים", אמר
לצב.
"טוב", הצב ענה. "בוא נשחק שח".
אך מכיוון שלא היה להם לוח, התבלבל העקרב והצב ניצח אותו פעם
אחר פעם.
"די!" התעצבן סקורפי. "תפסיק לנצח אותי כל פעם! זה לא פייר!"
"זאת לא אשמתי שאתה לא יודע לשחק", גיחך לעברו הצב.
"אימא ש'ך לא יודעת לשחק!" נשף העקרב, והטיל בו את עוקצו.
הצב, ועימו גם רוכבו, צללו כעופרת במים אדירים וינוחו בשלום על
הקרקעית.

מוסר השכל: "טוב ארך רוח מגבה רוח, ומושל ברוחו מלוכד עיר"
(משלי או קוהלת, איפה שהוא).



נחום ונגרוב, יום שישי, חול המועד סוכות, תשס"ה, 1.10.04







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם תתלושי את
העלים של
האי סי קיו
ותמלמלי "אוהב
אותי,
לא אוהב,
אוהב...".
בסוף תמיד ימצא
שהוא לא אוהב
אותך!


חבל דווקא הייתם
חמודים ביחד.

בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/04 22:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נחום ונגרוב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה