לילה ראשון מחוץ לבית,והבוקר שאחריו.
מתעוררת בחדר לא לי, בבית משפחה לא שלי.
ערב רב של צבעים שוצף אל מוחי:
הכחול של קירות החדר,
האדום של נביחות הכלבים,
הירוק של פטפוטי האנשים,
הכתם השחור שבליבי, הענן הוורוד שמתחיל להסמיק לידו,
והשקוף של הזמן.

כולם זורמים בשעט, מציפים את חדרי מחשבותיי,
ניקווים בפינותיהן.
לקום לאט, להחניק את הבחילה, לגרש את האין,
לתת לצבעים להתערבל, למלאות את החלל שנפער,
להאחז.

להאחז במילה טובה, להאחז במבט,
להאחז בזכרון ההוא שעוד מעט ישוב,
ההוא שכמעט ונגע, או ההוא שפתאום הופיע.
להעלות סכר ולתת להוא שרוצה לחבק מתוך חלום
לנזול פ נ י מ ה,

בלי להבין איך זה בכלל קרה.