כי מרוב פיהוקים התחלנו להרקיב
מרוב זוגיות התחלנו להקריב
התרככנו אל תוך כסא הנוח השבור עליו ישבנו
עליזים לכאורה שלובי ידיים
לא מזויפים
(הכול רק לא מזויפים)
הים צחק איתנו ומכר לנו אשליות
גרם לנו להתעלם
אטם אותנו הים הקשיש
הפכנו לעיטוש גבישי זהב מלאכותי
והרגש הפך טריוויאלי איתנו
עם כל שעה שעברה וכילתה אותנו
כמו הסגול המשחיר שנוצר אחרי שריטה מגלידה
כמו הירוק המזהיר שנוצר על הלחם
כמו האפור שלנו
כמו האפור הטהור שלנו בדיוק
זה
נוצר מעצמו מתוכנו
כמו עובר מכוער שנעקר מקרבינו
מה זה היה
אולי לעולם לא נצליח לקרוא לו בשם
אולי לעולם לא נדע מי התחיל
ומי יותר אשם בזה הזה שקרה
כמו נס שהתגשם בלי לשים לב
הסתלקתי מחייך לעד
איך ברגע אחד
זה
רעם ופוצץ הכול לרסיסים
שלח נוסטלגיה יקרה אלפי קילומטרים ממני
טיאטא טעויות ותעתועים
רגעים של אושר שפעם החשבתי
מפתחות לב שפעם חשבתי
איך ברגע אחד
זה
בא ושטף הכול מאחוריו
כמו גל גדול של ים קשיש

מאמצים של אישה מזדקנת מנוונת    
להוליד צואה מחורבנת אל מימיי האסלה
אני כמו הצואה צוואתה לעולם
אני שם משתכשך במימי האסלה שלה
סותם את האוזניים בהרבה מים מזוהמים
נחרץ שככה עדיף
נחוש בדעתי ובאמונתי
אז אולי אני חתיכת חרא
אבל לפחות חדשה טרייה חומה וחמה
הרגע נולדתי
רק בגלל זה היה שווה להסתלק ממך
כי מרוב פיהוקים התחלנו להרקיב
אפילו רק בגלל
זה
היה שווה.