הכל היה בסדר עד שאמרת את המשפט ההוא.
את יודעת לאיזה משפט אני מתכוון, או שבעצם אני לא בטוח שאת
יודעת כי אין לך מושג למה אני מגיב כמו שאני מגיב עכשיו.
"אני חושבת שאף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת אותך"
אני יודע שחשבת שגם אני אבין שאני אוהב אותך, ואלחש/אצעק "אני
אוהב אותך" .
אבל אני רק חיבקתי אותך בכוח והזלתי 2 דמעות מעבר לכתפך
השמאלית.
הסתכלתי לתוך העיניים הירוקות הענקיות שלך, התנשקנו צרפתית
חריפה וביקשתי ממך ללכת בתואנה שאני חייב ללמוד למבחן שיש לי
מחר.
האמת היא שרציתי שתלכי כי הבנתי כמה דברים ורציתי לכתוב אותם
כדי שאני אזכור תמיד למה נפרדנו.
דברים שאני בחיים לא אוכל לומר לך כי אני לא ארצה לפגוע בך,
ולכן כל מה שאני אספר לך הוא... שלא מגיע לי להיות עם מישהי
יפה ונהדרת כמוך ושמגיע לך מישהו שיאהב אותך כמו שאת תאהבי
אותו.
זה לא שאני שקרן, מתוקה.
אני פשוט פוחד לפגוע בך.
עד היום פגעתי בכל אדם שהתקרב אליי ואני לא רוצה שזה יקרה גם
איתך כי את חשובה לי מדי.
אני יודע שיכולתי למצוא תירוצים יותר מעליבים כדי שיהיה לך
יותר נוח עם מה שאני לא אומר לך.
הייתי יכול להגיד לך שאת לא יפה, או לא חכמה או לא ספונטנית
אבל אז באמת הייתי שקרן.
הייתי יכול להגיד לך שאני לא אוהב אותך אבל אז הייתי דורס 2
לבבות ולא הייתה עוד דרך חזרה.
במידה מסוימת, אני אפילו חושב שאני נפגע יותר כי יש דברים בך
שאני לעולם לא אשכח : את היופי התמים והמקסים של הפנים שלך
כשאת ישנה, את הלחיים החלקות שלך, את האוזניים שכל-כך אהבתי
ללקק ובכלל את הגוף האלוהי שלך שאני חושב שאין בו מילימטר שאני
לא מכיר.
אני אוהב אותך אבל את המכתב הזה לעולם לא תקבלי.
מבולבל ואומלל, אסף.