פתאום עולה בראשי, שמו של אחי.
אחי שנפטר, שמוליק היקר.
לבני השני קראתי בשמו של אחי.
נתתי לו את השם כשם שני.
החזרתי את השם למקור האמיתי.
המקור הראשוני - שמואל הנביא.
אחי היקר שמזמן נפטר,
כבר לפני עשור פלוס של שנים.
אחי היקר שכל כך אהבתי אותך.
הייתי לך לעיניים,
שימשתי לך כאחות, כאם.
הלכתי אתך לכל מקום,
הבאתי אותך איתי, תמיד, בלבי בנפשי.
והיום כשאינך, פתאום עולה בי הצורך,
לבקש ממך סליחה ומחילה,
על אף היותי רחומה, על אף אהבתי אותך,
השארתי אותך שם רחוק מאחור.
השארתי אותך שם לסבול.
לא עזרתי לך בימים קשים,
בימים של מכות, בימים של השפלות.
השארתי אותך מאחור שם לבד
לסחוב את העול.
לא היה בי הכוח לחזור על עקבותיי,
להציל אותך משם.
לתת לך יד אוהבת, תומכת.
דאגתי לעצמי, להישרדות שלי.
לרצון שלי לברוח מהכל.
לא להסתכל לאחור.
לעצום עיניים, לא לראות,
פשוט לנסות לחיות.
וגם ברבות הימים, כשבגרת דייך,
ויצאת משם לבדך,
לא שימרתי חזק מספיק, את הקשר החם.
עד היום אני זוכרת,
כיצד היית את כף רגלי לוקח,
נותן לה מכל הנשמה,
פינוק אינסופי של מגע.
היית עבורי עולם ומלואו.
אוזן קשבת שלי, הכומר הפרטי שלי.
אתה יודע שישבתי על קברך,
בשנה שעברה, שעה שלמה דיברתי אתך.
לא רציתי לזעזע את נשמתך בשלוותה.
הרגשתי חזק את חסרונך.
תאריך האזכרה שלך קרב ובא,
ימלאו 18 שנה למותך.
שנה אחת פחות מגילה של ביתי הבכורה.
אותה עוד הספקת לאחוז בידיך.
תמונתכם, יחדיו, מצויה בראשי,
זיכרון מבורך עבורי.
היום אם היית צועד אתנו ביחד,
היו מונים לך 41 שנים, או אולי 40?
אתה הרואה?, אנחנו מזדקנים.
נעשים שכחנים, לא זוכרים, פרטים קטנים.
מפסיקים לעשות את החישובים המדויקים.
כל כך הרבה שנים שאתה לא פה איתי.
ואני עכשיו ממקום כל כך עצוב ופנימי,
חושבת עליך, אחי ורעי.
עד כמה אתה חסר לי.
חסר לי מאוד.
מה שווה הכל, אם בשלב כל כך מוקדם,
תפקידך עלי אדמות נגמר?
שומע אחי היקר? חסר אתה לי.
התחכה לי כשאבוא, אליך לשם?