וכל מה שיכולתי לחשוב בראש זה "יובל מת יובל מת יובל מת יובל
מת יובל מת" והיא המשיכה לדבר, אבל אני כבר ממזמן הפסקתי
להקשיב. יובל מת. יובל מת? יובל מת! יובל מת. יובל מת? יובל
מת! יובל מת.
ניתקתי את הטלפון כששמעתי אותה אומרת 'ביי' ונשכבתי חזרה על
הספה ובראש עדיין הרצתי לעצמי את זה.. "יובל מת יובל מת יובל
מת יובל מת יובל מת יובל מת".
הפנים שלי היו חיוורות כמו קיר, ככה לפחות אמא שלי אמרה כשהיא
התקרבה.
"מה קרה?" היא שאלה ומיד הוסיפה "הפנים שלך חיוורות כמו קיר!"

"יובל מת..." סיננתי ובהיתי בתקרה.
"מה? יובל? זה עם הקרחת? הגבוה? זה עם הקטנוע?"
"יובל מת.." סיננתי ובהיתי בתקרה.
"מאיה, מה יש לך? את בסדר?" אמא שלי טילטלה מצד לצד וכל מה
שיכלתי לחשוב זה "יובל מת יובל מת יובל מת יובל מת" ומתוך
הטילטול התחלתי להגיד "יובל מת" והיא המשיכה להזיז אותי ככה,
מצד לצד, ואני המשכתי לחשוב "יובל מת יובל מת יובל מת יובל מת"
ולהגיד "יובל מת יובל מת יובל מת יובל מת" וזה רק שיגע את אמא
שלי יותר, והיא המשיכה לטלטל אותי מצד לצד בשגעון, או לפחות כך
אני זוכרת. המשכתי בשלי "יובל מת יובל מת יובל מת יובל מת" מה
שהיה בראש יצא מהפה, ופתאום התחלתי לצרוח "יובל מת יובל מת
יובל מת יובל מת" ונשברתי ובכיתי ואמא שלי בכתה איתי ונפלתי על
הרצפה והתחלתי לדפוק את הראש ברצפה ואמא שלי רק ניסתה למשוך
אותי מעלה, אבל לא נתתי לה כי יובל מת.
בכיתי, צעקתי, בעטתי, שתקתי, אבל כל מה שהיה בראש יצא מהפה.
"יובל מת יובל מת יובל מת יובל מת"
נרדמתי ככה, איך שאני, אדומה מדמעות ומעצבים על הריצפה.

קמתי ב6 וחצי בבוקר, שעה לפני שאני תמיד צריכה והתקלחתי חצי
שעה.
מצאתי את עצמי יושבת באמבטיה עם המון קצף וכל מה שרץ לי בראש
זה "יובל מת יובל מת יובל מת יובל מת".
הלכתי לחדר והתלבשתי, לקחתי את התיק והלכתי לבית ספר, בלי
להגיד כלום לאף אחד.
התיישבתי באוטובוס וכל מה שיכלתי לחשוב היה "יובל מת יובל מת
יובל מת יובל מת".
אנשים התחילו לדבר מאחוריי ומלפניי,
"שמעתם על הילד שהתאבד?"
"אמרו לי שזה בגלל שהוא היה מסובך עם סמים קשים!"
"שמעתי שההורים שלו הרביצו לו"
"שמעתי שהוא חתך את הוורידים"
"שמעתי שהוא תלה את עצמו בחצר האחורית".
וכל מה ששמעתי נכנס מאוזן אחת ויצא מהאוזן השנייה, כל מה שהם
אמרו לא היה יכול להתעכל לי בראש, כי כל מה שהיה לי בראש זה
"יובל מת יובל מת יובל מת יובל מת".
שמתי אוזניות ושמעתי את הדיסק שהיה לי כבר בדיסקמן, הדיסק
שיובל צרב לי.
הגעתי לבית ספר, וישר כולם הסתכלו עליי. "היא הכירה אותו, לא?"
מישהו מימיני אמר וכשהסתובבתי לעברו הוא ישר סתם את פיו בידו
והילדה שלידו עשתה לו תנועה שמסמלת לו לשתוק.
המשכתי במסדרון וראיתי את זה. יובל, תמיד אמרתי שלא יפה לך
לבן, אבל איכשהו נראת כל כך טהור על הדף הלבן עם המסגרת
השחורה. נראית כל כך רשמי, כמו ביום ההוא שבאת איתי למסיבה,
שלבשת במיוחד בשבילי מכנס שחור ארוך וחולצה מכופתרת, היום
שהבנתי שאתה לא סתם, אתה באמת מיוחד.
מישהו בא וחיבק אותי מאחורה, אפילו לא הספקתי להסתובב, התחלתי
פתאום לצחוק. יובל, צחקתי כשראיתי אותך על הדף. הסתובבתי
והמשכתי לצחוק, למרות שראיתי את הפנים של נועה בוכיות, המשכתי
לצחוק. להגיד לך את האמת, יובל? צחקתי אפילו יותר חזק. יובל
מת, בדיחה טובה! יובל תלה את עצמו, נו באמת, אין לכם משהו יותר
מצחיק להגיד?
למה שיובל יתאבד? יובל כל כך אהב לחיות, והחיים אהבו את יובל.
לא משנה מה שיובל היה עושה, הוא תמיד היה מחייך, והיא יוצא מכל
צרה כמו גדול. היו ליובל הרבה בעיות, אבל תמיד פתרנו את זה
יחד. אני, הוא ושאר החברים. תמיד היינו לצד יובל, והוא ידע את
זה שאנחנו שם בשבילו, והוא היה פה בשבילנו.

יובל היה הבן אדם היחידי שבקושי הסתובב עם סיגריות, שהיה צריך
להתחנן בשביל שיביאו לו שקלים, שיוכל לקנות לעצמו חפיסה וללכת
איתה בכיס, להרגיש שיש לו. יובל הילד היחידי שתמיד הביא לי
סיגריה, אמר לי שזה לא בריא, ואז לקח את השאכטה של החיים שלו.
יובל, איך לקחת עכשיו את השאכטה האמיתית של החיים שלך?
אני עומדת במסדרון ומסתכלת על הדף הלבן עם המסגרת השחורה והשם
שלך בפנים בכתב גדול ושחור כמו הריאות שלנו ולא יכולה להפסיק
לחשוב שאתה, הידיד הכי טוב שלי, תלית את עצמך על העץ שכל כך
אהבנו לשבת תחתיו ולדבר על החיים.
אני מרגישה מרגש מוכר, יובל, זו היד שלך על הכתף שלי? אני
מפחדת להסתובב ולבדוק. יובל, תגיד לי שזה אתה, בבקשה שזה יהיה
אתה.
קיבלתי נשיקה מהחבר הכי טוב שלך, וקיבלתי ממנו גם חיבוק. היית
מאמין שהוא היה נותן לי נשיקה וחיבוק? אייל, שכל כך לא אוהב
אותי, נתן לי נשיקה וחיבוק. יובל, זה בזכותך. אתה רואה, גם
כשאתה לא פה אתה עושה דברים טובים.

אני לא יודעת מה יהיה הלאה, כי למען האמת, אני לא יודעת מה יש
עכשיו,
אני רק יודעת שזה לא נכון לראות אותך כתוב על דף לבן עם מסגרת
שחורה,
וזה לא נכון לחזור הביתה שעתיים לפני שהיום נגמר רק בשביל
להגיע בזמן לאטובוס, שייקח אותי להלוויה שלך.
זה לא נכון לעמוד עם כל האנשים האלו, שכולם לבושים שחור עם
משקפיים שמסתירות את מה שמתחת, מה שקורה בעיניים.
זה לא נכון שהילדים שאתה שונא והם שונאים אותך עומדים פה לידי
ובוכים. אני ואתה יודעים שהם סתם צבועים, אם היית פה היית
מתעצבן.
זה לא נכון שאני פה בלעדיך, וזה לא נכון שזו ההלוויה שלך.
יובל, למה אתה לא פה?
איך יכלת להשאיר אותי פה, לבד?
איך יכלת ללכת בלעדיי? למה לא אמרת לי? אתה יודע שהייתי באה
איתך, יובל.
איך אני יכולה לשבת ככה, מתחת לעץ שלנו, שעכשיו הפך להיות העץ
שלך, העץ שהתאבד כשאתה התאבדת, ולעשן את השאכטה של החיים שלי?


Die young & Save yourself
1988-2004