את זוכרת
את הזרועות אשר עטפו
את תחלואייך
עת היית בעוני אהבה
את זוכרת את
הרגליים אשר חבקו את מותנייך
ואת דדיה מתנשקים בדהרה
את זוכרת, במיטת נוצות תופחת
רכנת על פטמותיה
למוץ מתיקותם
את זוכרת את עיניה
עת נטשה את מקומה
לא פעם.
ועורה, נצץ שרידי השמש.
את זוכרת
את ידה המחברת
את גפייך חזרה
אל מקומם
והיית לה ילדים שאין
מייבבים חלומות על
משכבם.
את זוכרת וגם בהתלחשות דוממת
בחדר מעונב ומסתדר
נגינת אצבעותיה
על כתפייך
מתיקות שפתיה
בשפתייך
את זוכרת
את הימים במלח
ואת ניתוק החוף מלבבך
וכאב פרידה סוררת
מחליק, כבד, נושך
וכמו בכל פריחה
העץ מותח זרועות
וסתיו צועד במדרכות
עלווה נקטפת, רוקדת, נושרת
ואת
זוכרת.