לאורן אסור להפריע כשהוא שותה חלב. כן, הוא חייב את השלווה שלו
כשהוא שותה את כוס החלב היומית שלו. גם אם הטלפון מצלצל, גם אם
מישהו דופק בדלת - הוא ממשיך לבהות בחלון, משקיף אל עבר הבניין
שממול, צופה בשמש הקורנת על החלונות הכהים, מדמיין איך האור
נשבר ונופל על שולחן משרדי ומחמם את גבו של פקיד בצדו השני של
החלון.
מגיל חמש הוא הרגיל את עצמו לשתות כוס חלב. הוא היה ילד עקשן,
לא נתן לאף אחד לומר לו מה לעשות. דווקא. דפקא. כל מה שהיה
חשוב לו זה לצאת לשחק. תמיד היה חוזר בערב עם שריטה פה, חבורה
שם, אבל עם חיוך של סיפוק. אמנם אמו, יעל, כעסה על כך שהוא
נעלם לכל היום כי הדאגה כירסמה בה עד הרגע שהוא חוזר ומחייך,
ואז היא מייד הייתה מחייכת חזרה. יום אחד חזר הביתה כשהחיוך
נעדר מפניו. 'מה קרה חמודי?' שאלה אותו אמו, יעל. הוא לא פצה
את פיו עד למחרת בבוקר. יעל נכנסה לחדר שלו על מנת להעיר אותו.
אורן ישב על מיטתו ליד החלון ומבטו יוצא אל הגן שמתחת לבית.
'אורן חמוד!' קרבה אליו, 'על מה אתה מסתכל בחוץ בשעה כזאת? כמה
זמן אתה ער?'
אורן לא ענה לה. היא קרבה אליו. 'אורן?' שאלה.
משראתה שאינו מגיב הרימה את שולי שמלתה ועלתה עם ברכיה על
המיטה שלו. היא התקרבה אל החלון והביטה החוצה לראות מה לעזאזל
כל כך מעניין שם בחוץ. היא הסתכלה לאן עיניו משקיפות וגלשה על
פני הגשר הדמיוני שבין אישוניו לרחוב וקלטה שהוא מביט על חומת
עץ במגרש המשחקים השכונתי. 'תראי איזה יפה השמש עוברת דרך הקיר
ופוגעת ברצפה בצד השני של הקיר', אמר לה.
הוא הצביע לאמו לכיוון קרני השמש המתארכות שפוגעות בחומת העץ
הגבוהה וחודרות דרך החריצים שבין הקרשים המרכיבים אותה.
'כן', היא התרפקה על אדן החלון לצדו, 'זה באמת יפה. אבל למה
עכשיו?'
'ככה', אמר קצרות.
'משהו קרה אתמול?' סובבה ראשה אליו לתשובתו.
'לא'.
שניהם נעמדו על ברכיהם, שעונים על אדן החלון.
בחלוף שתי דקות פצח אורן 'אני לא מצליח לקפוץ מעל הקיר הזה. זה
גבוה.'
'אתה עוד תגדל, וכשתגדל תוכל לטפס בקלות על הקיר הזה', אמרה
יעל וליטפה את ראשו.
'מתי?' אמר לה.
'זה לוקח זמן'.
'כמה זמן?'
קול אחר נשמע בחדר: 'אם אתה רוצה לגדול מהר יותר תשתה כל יום
כוס חלב. תתמיד בזה ותוכל לטפס על כל קיר'.
אורן ואמו הסתובבו אחורנית, אבא של אורן עמד בפתח החדר, מהדק
את עניבתו.
אורן חייך אך פניה של יעל התקשחו.
'אתה כבר נוסע לעבודה?' שאלה אותו.
'כן, תאחלי לי בהצלחה, אולי נרוויח כמה מליונים היום!'
אין זו הפעם הראשונה שבועז אומר את זה לפני שהוא יוצא לעבודה.
אף פעם לא הגיעו המליונים האלה שדיבר עליהם ויעל אף פעם לא
כעסה עליו, היא רק שמחה שיש לו מוטיבציה וכיף לו ללכת לעבודה.
היא לא כעסה אפילו שאחרי כל הכרזה כזו הגיעה תקופה כלכלית קשה
בביתם וכשזה היה קורה הוא היה מדוכדך. הוא לא היה חוזר מיד
בתום יום העבודה, הבר היה הבית שלו בימים כאלה. לפחות הוא לא
היה אלים, הייתה אומרת בלבה.
אחרי שדלת הכניסה לבית נטרקה ואביו יצא לדרך אורן הלך למטבח,
בדק איפה החלב נמצא.
'אמא אין חלב', אמר לה.
'אוי, כן. טוב, תרד למכולת'.
היא נתנה לו חמישה שקלים והוא ירד למכולת ובחזה נפוח וקול תקיף
הפנה מבטו מעלה ואמר לזאזא המוכר הגרוזיני 'תביא לי חלב!'
'קודם כל ילד', אמר לאורן, 'אני לא הרגליים שלך, אם הבן שלי
היה מדבר אליי ככה הוא היה חוטף מזאזא בומבה. דבר שני, מה אתה
רוצה? קרטון? בקבוק? ליטר? שניים? מה ילד, דבר!'
אורן הסתכל לרגע על הדוכן וחשב. 'קרטון כזה', אמר ופשט ידיו
קדימה להראות כמה חלב הוא רוצה.
'זה הרבה חלב, ילד. אתה כבר מבקש ממני פרה. כמה אמא ביקשה?'
הוא לקח את הקרטון ועלה חזרה לביתו. בטקסיות הוא ישב ליד הדלפק
במטבח, הציב כוס זכוכית גדולה ואת הקרטון לצדה.
הוא התיישב על הכסא הגבוה ליד השולחן והניח ידיו על ברכיו. הוא
התמלא התרגשות נוכח המאורע הגדול שבפתח.
באיטיות מחושבת פקק את הקרטון, אחז בגוף קרטון החלב, אחז בידו
השנייה את הכוס ומזג בריכוז כמעט מדיטיאטיבי את החלב אל תוך
הכוס.
הוא עזב את הקרטון והניח יד אחת על ברכו. הוא לגם מכוס החלב
והרגיש איך החלב הקר מחליק במורד הגרון. הוא סיים לשתות את כל
כוס החלב והניח אותה בעדינות על הדלפק.
'מחר אני אהיה גדול', אמר בלבו עת הישיר מבטו אל חלון הסלון.
בערב חזר הביתה וכשפתח את דלת הכניסה ראה את אמו ישבה בסלון
מול הטלויזיה אך הטלויזיה הייתה כבויה.
'אמא? איפה אבא?' שאל אותה ועמד בפתח הדלת הפתוחה.
'אבא... לא יחזור היום הביתה. הוא נסע לעבודה רחוק'.
'אז הוא יחזור עוד כמה ימים כמו פעם?' שאל.
'כן, אני לא יודעת כמה ימים, הוא יחזור מתישהו'.
'מתי?' שאל אותה. היא הנידה ראשה לשלילה.
למחרת בבוקר הוא התעורר מוקדם והלך לחדר השינה אך אביו לא היה
שם, רק אמו.
הוא ביצע את טקס שתיית החלב והביט על עצמו במראה שבמסדרון
לראות אם הוא גדל.
עבר יום, עבר שבוע, חלפו להם עשר שנים ואביו לא חזר. כל יום
היה הולך עם כוס החלב לחדרו, מדדה על ברכיו אל החלון ומשקיף על
חומת העץ שבגן. אך הוא לא הביט ממש בקרני השמש הנחושות אלא חשב
על אביו. לפעמים היה מסתובב בתקווה שאולי אביו יעמוד בפתח
הדלת, מהדק את העניבה בחיוך, ולפעמים דמיין אותו בבניין החברה
שבה עבד, בניין עצום של תאגיד בינלאומי שאת שמו אף פעם לא
הצליח לזכור.
'אבא עושה מליונים באיזה... מקום עם אנשים ו...' היה חושב
לעצמו, 'שולחנות ו... צמחים בדלי וחדרים בצבע לבן שדומים אחד
לאחר'.
לא פעם היה נזכר בטקס הראשון שעשה לכבוד כוס החלב הראשונה. איך
ישב על הכסא זקוף גב, רגליו תלויות באוויר בין הכסא למרצפות
המטבח.
איך באותו רגע ידע שאמא בבית, אבא בעבודה, והוא שותה כוס חלב
שתעזור לו לגדול ולהתגבר על החומה המקוללת.
בגיל עשר הוא הצליח לטפס מעל החומה. הוא התמלא אושר כשהצליח,
אך האושר הזה התפוגג מהר מאד. היה שם בגן ילד מבית ספרו שרץ
לכיוון הכביש שם חיכה לו אביו במכונית. הוא עלה לביתו נטול
הרגשת נצחון. שום הרגשה לא הצליחה לשים ידיה על לבו, הוא ניקה
את כל אותם הרגשות בכל מדרגה שטיפס בבניין מגוריו.
מול עיניו ניבטו רק המדרגות, כל רגע מדרגה חדשה, כל מדרגה חדשה
נרמסת על ידי רגליו הקלות, כשהגיע לקומה השלישית כל מדרגה שעלה
סומנה בדמעה.
הוא הגיע הביתה והוציא מן המקרר את החלב. על הדלפק הונחו
הקרטון וכוס זכוכית גדולה ללא ידית. אמו נכנסה למטבח.
'אורן? חמוד, למה אתה בוכה?' אורן לא הגיב. הוא ישב ולגם
לגימות קטנות ועיניו הדומעות מסתכלות אל חלון הסלון.
אביו בישיבה, מדבר מול חדר מלא באנשים חשובים ומעונבים כמוהו.
הוא מציג בפניהם דפים ענקיים עם בדידים צבעוניים מצויירים
עליהם, פניו קורנות וחיוכו כובש את החדר. בערב יגיע הביתה.
אורן סיים את כוס החלב ועיניו כבר יבשות. הוא לא הקשיב לאמו
כשסיפרה לו שאביו עזב אותם לטובת אשה אחרת. הוא היה מרוכז
בחלב.
בשנים הבאות עוד המשיך לטפס על החומה, גם כחלק מהכושר הקרבי
שעשה לקראת הגיוס. הוא התגייס לצבא ועשה קורס חובלים. בסוף
הקורס אמו ישבה עם שאר הורי החיילים הטריים ודמעה עת קריאת
ההשבעה מילאה את גאוותה.
אורן התרגש לקראת סיום ההשבעה ובסיומה זרק לשמיים את כובעו
הלבן יחד עם חבריו. אחד הכובעים הלבנים נחת ליד רגלו. הוא הביט
בכובע וחיוכו התיישר לכדי קו מאוזן.
אמו חיבקה אותו בחום. מנסה להניף אותו לאוויר בחוסר הצלחה
צפויה. אך אורן לא התרומם ונשאר ניצב יציב.
כשהשתחרר משירות קבע הוא עבר לגור עם החברה שלו בדירה ששכרו
יחד ברחוב אופנתי בת"א. כל הזמן הזה לא פספס את טקס החלב.
בכל בוקר כמו שעון היה שותה את החלב בלגימות קצובות, מתעלם
מסדר היום הצפוי לו, מתעלם מהכלב המתחנן שמישהו יוציא אותו.
הוא היה אדיש יותר מיום ליום, מתרגש פחות ופחות מלילה ללילה.
לילך, חברה שלו, התחילה לדאוג.
'אולי תלך לפסיכולוג? תדבר איתו על אבא שלך?' אמרה לו וליטפה
את ראשו.
'אני לא צריך ללכת לשום פסיכולוג. אבא שלי לא שווה דיבורים.
הוא עזב אותי וזהו'.
ביום ההולדת שלו הוא חזר הביתה מהעבודה ועל שולחן הסלון הונחה
לפניו קופסא ארוזה בסרט מתנה. הוא חייך וניגש למסדרון לבדוק אם
לילך בבית.
היא לא הייתה. הוא ניגש אל החבילה ופתח אותה. בקופסה נחו להם
שפורפרת הטלפון האלחוטי ופתק. בפתק היה רשום:
'אני אוהבת אותך. מזל טוב. לפתיחת המתנה שלך הקש "חיוג
חוזר"'.
הוא הקיש על הלחצן וחיכה למענה.
'הלו?' ענה לו קול מוכר.
'היי, עם מי אני מדבר?' שאל.
'עם בועז, ומי אתה?' שאל את אורן.
'בועז? איזה בועז?' שאל ותהה לפשר דפיקות הלב החזקות שלו.
'טוב, שמע, אין לי זמן לזיון שכל הזה', אמר בועז וקול נוסף
נשמע ברקע, 'שניה, "סתמי את הפה שלך רגע!" אשה מפגרת. אתה הולך
להגיד לי את מי אתה מחפש לפני שאני טורק לך בפרצוף?'
'את אבא שלי, אני אמשיך לחפש, להתראות'.
לילך הגיעה הביתה והתפלאה למצוא את הבית עדיין חשוך.
'אורן?' קראה חדר חדר.
היא חזרה לסלון, הניחה את התיק שלה על הספה ולחצה על מתג האור.
לפניה על הספה ישב אורן ומבטו אל החלון. הוא שתק.
היא קרבה אליו וחיבקה אותו ומילאה את פניו במגע שפתיה הרכות.
הוא לא הגיב.
'אורן? למה אתה כזה קפוא?' היא הסתכלה על שולחן הזכוכית וראתה
שקופסת המתנה פתוחה.
'נו, דיברת איתו?' אמרה. הוא לא הגיב ואז הבחינה שעיניו אדומות
מבכי. הוא לא הגיב אחרי שעה כשקמה וכיבתה את אור הסלון. בבוקר
התעוררה ונכנסה לסלון.
הוא ישב באותה תנוחה בדיוק כפי שמצאה אותו בערב שלפני.
'בוקר טוב', אמרה אך נתקלה באותה שתיקה, בדיוק אותה שתיקה.
'נו, תגיד לי למה אתה שותק ככה?' הוא לא ענה.
'נו, דבר כבר!' שום דבר.
'לפחות תצרח עליי, תכעס שאיתרתי את אבא שלך, תשמח שמצאת אותו,
תגיד שעשיתי טעות, שפגעתי בך, שעשיתי דבר מפגר, ש... אוף איתך!
תגיד משהו!'
'אני הולך לשתות חלב', הפתיע אותה אורן.
הוא קם וניגש אל המטבח.
'זה הכל?! זה כל מה שיש לך לומר לי?' זעמה גבר.
'תפסיק עם החלב הדפוק שלך ותדבר איתי!' אמרה ועקבה אחרי גבו
למטבח.
'אם אתה לא עוזב את החלב שלך אני... אני...'
הוא לקח את כוס החלב שמזג לעצמו וניגש אל החלון שהשקיף על
בניין המשרדים שממול.
'אני אוהבת אותך', אמרה בייאוש. הוא לגם מהמשקה ולא הוריד מבטו
מהנקודה בה בהה.
'זהו, ביי!' אמרה וניגשה לחדר השינה. אם לא היה מנותק היה שומע
את רוכסן המזוודה שלה נפתח.
לאורן אסור להפריע כשהוא שותה חלב. כן, הוא חייב את השלווה שלו
כשהוא שותה את כוס החלב היומית שלו. גם אם הטלפון מצלצל, גם אם
מישהו דופק בדלת - הוא ממשיך לבהות בחלון, משקיף אל עבר הבניין
שממול, צופה בשמש הטופחת על החלונות הכהים, מדמיין איך האור
נשבר ונופל בצדו השני של החלון על שולחן משרדי ומחמם את גבו של
פקיד בכיר, אחד שבא היום לעבודה לעשות כמה מליונים.
ברקע נשמעה טריקת דלת הכניסה.
`החלב החמיץ`, חשב כשהביט בהשתקפותו הדומעת.