כל אדם בחייו עובר המון חוויות, חלקן טובות וחלקן אכזבות.
אני רוצה לספר לכם את הסיפור של רובין, הילדה הנצחית הכי
מדהימה בעולם

סיפורנו בעצם מתחיל לפני כשנה, כאשר פגשתי את רובין בפעם
הראשונה והסתכלתי עליה עטופה בשמלה השחורה שלה, והיא הייתה כל
כך יפה.
היא באה וחיבקה אותי, כי מסתבר שהיא ידעה מי אני ואני כבר
הספקתי לשכוח אותה. רציתי להרביץ לעצמי ששכחתי כזה דבר.
החיבוק שלה אמר שני דברים עבורי, שהיא בעצם לא יודעת.
כשחיבקתי אותה שמתי את הראש עליה והסתתרתי, היא הצילה אותי
במידה מסויימת עם דבר פשוט כמו חיבוק.
השני היה שגם אחרי שסיימתי להסתתר לא ממש רציתי לעזוב אותה,
היה לי נעים ונכון מדי.

מאותו יום החלטתי שרובין היא בן אדם ששווה לעשות הכל עבורו.
וכך הימים עברו בשיחות של דכאון וציניות, שנועדו להיעשות על
כוס יין משובח ולא בצורה שנעשו...
עם הזמן רובין שלי התחילה לאבד את קסם הילדות הזה שלה. היא
עדיין הייתה היצור הכי יפה בעולם, אבל היום כשאומרים לה את זה
היא תתווכח. פעם היא פשוט הייתה אומרת תודה ומצחקקת.

אני רואה ברובין נשמה מורעלת.
היא מושלמת, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל משהו בה השתנה. לא
משהו שאפשר להביע במילים כי...
אני בעצם לא יודעת למה.
פשוט משהו כזה.
היא חושבת שהיא כל כך נחותה, כשבעצם אני לא מכירה יצור יותר
מושלם ממנה.

ועצוב לי על רובין כי היא לא מבינה כמה היא חשובה.

"back hurry back
please bring it back home to me
because you dont know
what it means to me"

מישהו ראה את שמחת החיים של רובין שלי?