כישופי שנים ארוגים לכדי שתי וערב מסתורי של אותיות. שורות
שורות חולפות והנה מתגבש לו פרפר, שהשיל גלמיותו והתנסח אל מול
עיני המקשיבות רוב קשב: "אני צריכה חלום", הוא אמר.
משתוממות, ניסחו אצבעותיי את זו השאלה: "'צריכה'? הרי אתה זכר,
כי את הבליטה הזו הייתי מפרש כ..."
"חדק," היא אמרה. "לפרפרים יש חדק".
כן, נזכרתי. עייף הייתי ועיניי טרוטות לפחות כמחשבותיי.
"אז חלום אמרת...?" המשכתי בתמיהותיי התמימות, הלומות
העייפות.
"כן. למחזה. שזור לי חלום, שיש בו את אש, ואת חפירה עם ארון,
ויש בו אכילה, וביצים חומות, גם ברדלס יבקר בו, ודלת שנפרצה,
טביעה של מהן דהו, ומים כהים או מלוכלכים, צור שם מרובע, וגם
נבל, שים עורב, ואל תחסוך בקרח ושלג, וכמובן - רוח מת."
"הו, אין בעיה," אמרתי ונרדמתי.

צעדתי לאיטי בשלג, הביתה. הירח, ברביע הראשון של הרקיע, היה
מלא ועצום ואורו, שהוחזר על ידי לובן השלג, שיווה אוירה מכושפת
כקבר של ערפד לנוף הקפוא. מעולם לא ראיתי שלג באמת, אבל עד כה
דמיינתי אותו אחרת לגמרי - עדין, מלטף, קליל. השלג הזה נראה לי
מריר, מעיק וכבד עד מאוד.
הקור. הקור היה חודר עצמות, מכאיב ומדכא. הבטתי בשעון. ישנה
שעת הליכה שלימה לפני, ודומה היה לי כי המחוגים זזים לאחור
והזמן איבד לו את דרכו, מטרתו ותכליתו.
אני מקווה שאגיע לפני שאקפא למוות.
אבל אני חייב להגיע! זה חשוב! כי אמרו לי שפרצו לנו, והדלת
שבורה, ובידי יש מסמרים לתקן אותה. לבשתי סרבל עם המון כיסים
ומילאתי אותם במסמרים רבים וגדולים שקירקשו כל הדרך.
הנהר הקפוא בנתיבו השקוע - נהר שאת קיומו לא זכרתי עד היום -
עמד ביני לבין ביתי ונראה שוחר רעות, אך לפתע הבחנתי באור
מדורה לפני, במרחק, וזה ניחמני. צעדתי לכיוון האור, גורר רגלי
בעייפות.
ככל שהתקרבתי אל המדורה, ראיתי שהיא הרבה יותר גדולה משחשבתי.
בשלב מסוים אף היה נדמה לי שמדובר בשריפה גדולה ולא במדורה, אך
כשהמשכתי להתקדם, משתוקק לחוש בחום האש, שיסלק את הצינה
מעצמותי, מימדיה קטנו לגודלה של מדורה - מדורה, בדיוק כזו
שהיתה לנו בל"ג בעומר האחרון.
ואחי ישב ליד המדורה, בדיוק כמו באותו ל"ג בעומר, והבזיק חיוך
לעברי.
"בוא, תתחמם קצת. אל תדאג", אמר לי וחזר שוב על ה"אל תדאג".
התקרבתי דומם מניח לחום המדורה לחדור לגופי ולסלק ממנו את
עקבות הקור. החמימות מצידה, מיאנה לבוא, אבל זה היה הרבה יותר
טוב מקודם.
"תאכל משהו, זה יחמם אותך מבפנים", הוא שלף מהמדורה מה שנראה
לי כמו כמה תפוחי אדמה, והניח אותם בצלחת מרובעת גדולה, אדומה
כדם והגיש לי. כשעמדתי לאכול, הבחנתי בכך שאין אלה תפוחי אדמה,
כי אם שש ביצים חומות, בקליפתן.
אכלתי לאט.
"שמור על החתול שלנו, כשלא אהיה פה יותר," שמעתי אותו אומר
והרמתי את עיני רק כדי לראות ברדלס מתחכח בו בחיבה. "רק אל
תדאג, טוב?"
"טוב," עניתי, לא מבין.
הבוקר החל להפציע.
אחי הביט השמיימה, שם חג לו עורב, במעגלים, גבוה גבוה, מעל
לעשן המדורה. "אני חושב שאני צריך לזוז".
"לאן?".
הוא החווה בניד ראש לכיוון הנהר הקפוא, שחרץ את האדמה הקרובה
אלינו.
"אבל ... אתה תקפא ותמות!"
הוא הנהן בחיוך. "נו, ואתה לא תמות אף פעם, אתה חושב? דינו של
כל בשר, לא ככה?"
שמתי לב פתאום שהוא יושב לו על ארון גדול, כארון מתים של
נוצרים, ולידו יש את חפירה קטן.
כן, צודק, הרי מי חי לנצח, באמת...
"אבל מה בוער לך?" שאלתי בתמימות מהולה בפחד.
"כל הגוף. צריך להתקרר קצת."
והוא קפץ לפני הנהר הקפואים, השבריריים, שההתנפצו למליון
רסיסים של גבישי קרח נוצצים בעוד גופו נבלע אל תוך המים
השחורים.
נעמדתי אל מול הנהר, אימה ותדהמה מסחררים אותי, ועוד לפני
שרסיסי הקרח נחתו, בקעה-עלתה ממקום הפגיעה עננה בצבעי
חום-לבן-כחול, שהתעצבה לכדי פנים של רוח, והפנים - פני אחי.
"נגן לי משהו, אם בא לך. זה ישמח אותי בדרך," אמרו הפנים,
"נגן".
והוא עלה השמיימה, כאותו אוד עשן מהמדורה שגוועה לה מאחוריי,
הופך לאחד עם הרקיע המתבהר והולך.
מבעד לעיניים דומעות, הבחנתי בנבל, ליד המדורה הכבויה, ואור
השמש כמו פרט עליו בהזמנה.
"'נגן לי'," חזרתי בעצמי על בקשתו, בלחש, והתיישבתי לנגן. לא
שידעתי לנגן משהו, אבל עצבי הרב שזר מנגינה נוגה כרוח סתיו
חרישית אל תוך אצבעותי, ובכיי הפך לי לשיר על אהבת אחים, על
חיים ומוות, ועל ימים סחופים וחידות גדולות ועתיקות כימי האדם
על האדמה הזו.
נגן לי, הוא ביקש. ואני ניגנתי באצבעות של רוח.

"המון תודה," אמרה הפרפרית. "כעת אוכל להמשיך במחזה שלי."
"חן, חן," אמרתי, וליטפתי את הברדלס, שנשך בעדינות של משחק את
רגלי.