היא הייתה קשורה לכיסא בפינת החדר וייבבה, אני התהלכתי בחדר עם
הרובה ביד וסיפרתי לה את סיפור חיי, ההשפלה, הרמיסה, הכאב,
הדיכאון, השגעון...
היא שאלה אותי שוב ושוב, מדוע היא, ואני רק נדתי בראשי והמשכתי
לספר. לבסוף עניתי לה.
"את יודעת מה מייחד את הרצח הזה?", שאלתי. בתשובה היא התחילה
לבכות, היא הייתה צעירה, אולי בת 20, 21 אביבים.
"שאין לו מניע. את סתם ניסיון לבדוק אם זה מספק לגרום לאנשים
לשלם על מעשיהם במוות. אך אל תבכי, תמיד אמרתי שמוות זה לא
עונש, זה משחרר, אז תגידי תודה! זונה עלובה! על זה שאני משחררת
אותך מהעולם הדפוק הזה! תגידי תודה!", המשכתי לצרוח ולירות
בגופה, שלאחר שניות מספר, כבר לא היה כל כך חי.
"כן, זה באמת משחרר...", אמרתי לעצמי ויצאתי מהדירה.