היה לי ברור שאני לא אבקר אותה , מאז שהיא הלכה לבית חולים.
אפילו שהיא חזרה, לא הצלחתי למצוא כוח בפנים כדי ללכת אליה,
להיפרד כמו שצריכים. מחר היא נוסעת, ובטח כבר לא אראה אותה.
אני אנסה לזכור את הרגעים הטובים, כשהיא לימדה אותי אנגלית או
רשמנו מתכונים ביחד. היום היא מסוממת מכל המורפיום שנתנו לה.
כל השער הלבין - אפילו שהיא צבעה. אני יודעת שאני לא אעשן
בחיים, אני לא רוצה לחטוף סרטן. אני יודעת שזה שקר, כי גם אני
ניסיתי לעשן - אני ויסמין מתחת לבית ספר, ועישנתי נרגילה לפני
זה. אבל אני לא.
אני מרגישה כאילו משהו קרע לי את הלב והשליך אותו לפח, עם
המזרקים של המורפיום תקועים בו. מחר היא נוסעת... שתיסע, שתלך
לי שוב. לא אכפת לי! שתמות! שתפסיק להתעלל בי בלב.
לא.
שלא תפסיק, אפילו שזה סרטן סופני שתחיה, רק שתחיה ונעשה שוב
דברים, שלא תיסע שוב, שתחיה כאן עם כולנו שוב.
שלא תלך לי שוב מכאן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.